מוות, הרס, חורבן, אבדון, אני הולכת לאיטי בשדה הקרב, מסביבי
אלפי גופות, אלפי חללים וגם מעט גוססים, אני שומעת את זעקות
הכאב, אני מריחה את הריח הנורא הזה של עור חרוך משולב עם זיעה
ופלדה, אני הולכת בין אלפי ההרוגים מסתכלת על כל אחד מהנקרים
בדרכי, אלפי פרצופים לא מוכרים, אלפים חסרי שם, והדמעות כבר לא
זולגות מעיניי, אני כבר לא בוכה, הכאב כל כך עמוק שאני כבר לא
בוכה, אין לי יותר דמעות, אני ממשיכה ללכת בין המתים, ופתאום
משהו תופס אותי, אני מסתובבת, "בבקשה" אומר לי אחד מהגוססים,
"בבקשה, החזיקי את ידי, הכל כל כך חשוך, ואני, אני מפחד מן
החושך" אז אני מתכופפת ותופסת את ידו, אני מלטפת את שערו
ולוחשת "ששש... אל תדאג, אני פה" הלחישה שלי מרגיעה אותו,
האחיזה מתרופפת, הוא מת, "שהאלים ילוו אותך במסעך האחרון" אני
לוחשת וקולי נסחף עם הרוח, אני ממשיכה ללכת, הערפל מסביבי
מתפזר, אני רואה שעוד אלמנות מסתובבות בשדה מחפשות את בעליהן,
מתים או חיים, אני ממשיכה עד שאני מוצאת אותו, הוא שוכב על
ערימה של חללים, חרב כסופה תקועה בליבו, הוא מת, שערו השחור,
שהיה כל כך רך פעם, מלא כעת בדם קרוש, פרוע לגמרי, דם מרוח לו
על הפנים, חלק שלו, חלק של אויביו, אני מסתכלת עליו, על בעלי
שיצא למרות הפצרותיי לקרב, אני מסתכלת על פניו המיוסרות שמגלות
לי שהמוות שלו לא היה קל, אני מסתכלת לתוך עיניו שעדיין
פתוחות, העיניים שאהבתי, כחולות כמו הים אחרי הסערה, אני עוצמת
לו את העיניים, העיניים שלא יראו עוד דבר, ואני בוכה, בוכה כמו
שרק אלמנות יכולות לבכות על מות בעליהן, בכי אמיתי, אני שולפת
את החרב שתקועה לו בחזה, ומעמידה אותה כנגד ביטני, "היה שלום,
עולם אכזר" אני אומרת במלוא הקלאסיות שאני יכולה לגייס "נתראה
עוד מעט, אהובי" אני לוחשת לו, ונשענת על החרב, הכאב שהרגשתי
היה רגעי, ועכשיו הוא ואני שוכבים חסרי חיים וקרים על מישורי
האבק המגואלים בדם, מחכים לנזירים השחורים שיבואו לבצע את
המשימה הקשה מכל, לקבור שני אנשים תמימים שהקריבו את עצמם על
מזבח המלחמה.