"אני לא מרוצה ממך בכלל, שוב פעם" , הוא אמר תוך כדי שתיית קפה
בוץ שחור, לעיתים אני בטוח שהקפה בוץ שהוא שותה באופן תמידי
מחליף לו את מחזור הדם הגוף, אם יש לו דם. "אני כבר לא יודע מה
יהיה איתך, נגמרו לי הפתרונות הרגילים שאני במשך 24 שנה נהגתי
לעשות עם תלמידים כשלונים כמוך", איקרוס, מנהל האקדמיה שאני
לומד בה נהג לרדת לחייהם של תלמידים הפחות טובים ואני בראשם,
המילים החודרניות שלו נכנסו לי לאוזן אחת ויצאו מהשנייה, כל מה
שיכולתי לחשוב עליו היה למה לעזאזל הבטן שלי מקרקרת, האם אכלתי
היום? "למה יש לי את ההרגשה שאתה לא מקשיב!?" , איקרוס השתמש
בטון הקבוע שלו ספק געירה ספק הבעת מורת רוח מכל מה שהולך
מסביבו, "לפני 10 שנים לא היה כזה דבר באקדמיה הראויה שלי"
המשיך וקיטר על חד-מימדו של  הנוער המתחנך הנוכחי, "יש לך מזל
שאתה פה על בסיס האפלייה המתקנת אחרת ממזמן כבר הייתי מראה לך
את הדלת באופן החלטי ונצחי" , ואז שמתי לב לוריד באמצע המצח של
איקרוס, המנהל הנערץ והספק דיקטטור של האקדמיה שבה אני לומד.
תבינו שנייה, הסיבה היחידה להיותי באקדמיה הזאת הייתה בגלל
החוק הרשמי של אפלייה מתקנת לאנשים שהם חצי-אנושים
וחצי-מלאכים... מה לעזאזל אכלתי שהבטן שלי מקרקרת ככה?! המשכתי
לחשוב לתומי, "אני אחרוג ממנהגי ואטיל עליך משימה מיוחדת
מכיוון שללא ציון עובר בהתעלות רוחנית לא תקבל את הכנפיים
המיועדות שלך בסוף שנה ולא תהיה מלאך" , איקרוס ידע שכנפיים,
סימן הכבוד והעבודה המינימלי פה בשמיים הוא הדבר שאני הכי
רוצה, שיפסיקו להתייחס אלי כאל יצור נחות שלחוסר מזלו אביו ז"ל
היה בן אנוש מהשורה שבטעות התאהב במלאכית תמימה.
איקרוס, שפסליו היו תלויים בכל פינה ופינה במסדרונות האין
סופיים של האקדמיה, נרגע קצת לאחר שיחת האיום החודשית שיש לי
איתו, לצערי לא הייתי מבריק כל כך בלימודים וראשי תמיד היה
טרוד בשאלות: בעיקר בתזונה, כי משום מה לא הייתי זוכר אם אכלתי
או לא, בעיה דיי גדולה אם תחשבו על זה. "לכן אטיל עליך משימה
שתתוודע אליה דרך הרמס, שליחי המיוחד, יהיו מפורטים במדויק
ההוראות שעליך למלא ובאופן מוחלט!" הט' שלו הסתלסלה והסתלסלה
לאורך כל משרדו הגדול עמוס בתעודות ובשירים שהוא עצמו כתב.
כנפיו של איקרוס התנופפו לכל עבר בחוסר רצון ובבוז גלוי כלפי.

שמתי פעמי לכיוון בתי הקט, שהיה בשכונה המרוחקת והבודדה בשיכון
מלאכי, השכונה הכי יוקרתית בשמיים, בדרך קפצתי אל שכני המסתגר,
צ'רלי המכונה בכינוי צ'דיק על שם האות הראשונה בשמו, וכנראה
כינוי שדבק בו ממשימותיו הרבות עוד לפני שפרש לגימלאות וקיבל
את הבית צמוד ענן היוקרתי מטעם הרשות. צ'רלי היה רב-מלאך עם
כנפיים לבנות ומרשימות שצלקת ארוכה ומתבקשת מעטרת את צידה
הימני, כאילו מישהו עיטר אותו ומשח אותו להבדלה מן שאר
המלאכים. צ'רלי היה נמוך ממני כמעט בראש וחצי, היה לו מנהג
מעצבן מאוד, לחכך בגרונו, אבל אני מניח שזה עדיף מבטן מקרקרת.
צ'רלי הפנה את עיניו אלי וחייך, "מה שלומך אדוני?, עבר עליך
יום חיובי באקדמיה?", עניתי לו באופן מידי: "אל תשאל צ'רלי, מר
איקרוס המשיך עם שיחת העידוד המתבקשת", "אוי" , הפסיק אותי
בתנועת יד משוועת, "אל תדאג יש לי בדיוק את מה שאתה צריך, תה
צמחים הישר מהגינה שלי" , צלצול חד נשמע בפעמון הרוח עננים של
צ'רלי, ראיתי דמות מרשימה עם כנפיים אדומות וצהובות מתקדמת
במעלה השביל, "אתה תפתח את הדלת אני נמלט להסתיר את הסיגריות
שלי" צ'רלי היה ידוע באהבתו לטבק הגדל ומיוצר בכדור הארץ,
אומנם הרעל הזה לא היה חוקי במחוזותינו ואנשי החוק עם הכנפיים
הכחולות היו מחפשים בנרות אנשים בוגרים וקטינים הנהנים מהשאיפת
עשן אקראית. צ'רלי היה מקושר לאנשים הנכונים בכדור הארץ שהכיר
אותם עוד מימיו כסוכן חשאי מטעם הרשות ולכן היה משיג לעצמו
סיגריות מאוד יוקרתיות ואסורות. פתחתי את הדלת בהיסוס ולפני
עמד מלאך מרשים מאוד שהיה גבוה ממני בהרבה, אמר לי "שלום, הנה
ההוראות שלך בן-אנוש", מן השנייה הראשונה לא אהבתי את הרמס,
הוא היה מתנשא ויהיר יותר משאר המלאכים הבוגרים והבכירים, אולי
בגלל שהוא היה אחד הכי מבוגרים בעבודתו שתמיד הייתה ראויה
וחשובה בשמיים. "תודה" לחשתי במלמול שלא נשמע בעקבות קירקורי
בטני.

צ'רלי הגיח מחצי החדר שהיה צמוד למטבחון הקטן שלו, ביד אחת
קופסת הטבק שלו ובידו השנייה תה צמחים שהיה מחובר אליו כמו
אינפוזיה לחולה. "תפתח כבר את המגילה, מה כתוב שם לעזאזל?" גער
בי, אני חושב שאני מועד לגעירה ופורענות רק בגלל מוצאי בתור
חצי בן אנוש, הזדרזתי וגילגלתי כלפי מטה את המגילה, כי אם
צ'רלי אומר אז עושים, ומהר.
"הוראותיך הם לרדת מיד לכיוון הארץ, למצוא את שליח השטן אדום
השיער ועצום המימדים ולחסל אותו לאלתר."
אני מניח שצבעי היה לבן כמו הענן, מכיוון שנזכרתי בפעם האחרונה
שהייתי בכדור הארץ וזה היה לפני זמן דיי ארוך, כ227 שנה,
שתבינו, אני אלרגי לרשע, וכדור הארץ לצערי מלא ברשעים.
קירקורי בטני  רק גברו, לצערי התחלתי גם להשתעל קלות, לא
יכולתי לסבול את העובדה שלא רק שאצטרך להסתובב בלב הזוהמה
האנושית, אלא גם למצוא את שליח השטן אדום השיער, כשידוע ששליחי
השטן הינם מסוכנים ביותר, ויתרה מזאת, איך לעזאזל אני אחסל
אותו? ועוד לאלתר? מי יבטיח לי שאני לא אמות שם מידיו או לכל
היותר אקבל צלקת עבה ומרשימה כמו שיש לצ'רלי? החלטתי לשים קץ
לרעשי הבטן ורעשי הפחדנות המרובים שלי. הכנתי גרדרובה מרשימה
ובנוסף צ'דיק היקר גילגל לי סיגרית טבק מרשימה, שהעניק לי אותה
ברוב הדר ופאר, ואמר לי : "מתי שתצטרך עזרה ממני, תצית את
הסיגריה ויהיה לך את הכוחות". לא ידעתי איך להודות לו, כי
סיגרית טבק תמיד הייתה משאלתי הכמוסה, אולי כדי לרצות את מערכת
העיכול המקושקשת תמידית שלי. יצאתי לדרכי, מיד, כמו שכתוב
במגילה הארוכה שנשלחה אלי מאיקרוס, וכל כך רציתי את הכנפיים
האלה...

מקץ 4 יממות מצאתי את עצמי משוטט על כדור הארץ וחורש על
עיתונים מרחבי העולם בתקווה למצוא שביב רמז אשר יוביל אותי
ל"תופעה לא טבעית" כדברי גזירי העיתונים, שזה סימן קוד ידוע
שבו שליחי השטן מוסרים הודעות אחד לשני דרך סוכנות הידיעות
העולמית, רויטרס היא רק כיסוי. השתעממתי רבות מהכוכב ההזוי
הזה, נכנעתי לפיתויים הרבים המצויים בכדור הארץ כמו אלכוהול
בצורת יין ובירה, בסיגרית הטבק המיוחדת שצ'רלי העניק לי פחדתי
לגעת, כי הכנתי את עצמי שברגע שהכי אצטרך אותה, אדע מתי לעשן
אותה. העיתונים הרבים לא הביאו לי שום נחמה, ידעתי כי עלי
להעביר את הימים בלי לחפש כלום, ורק כך תיפול עלי התשובה
מהשמיים (אירוני לא?), כמו שתמיד מוצאים משהו רק אם לא מחפשים
אותו.
העברתי את הימים והלילות כאחד, יושב על כורסא דלוחה במלון זול
הופך את כתמי החרדל והיין לאחד, מעביר ערוצים בטלוויזיה הרב
ערוצית, עד שנחתתי על ערוץ מיוחד: ESPN  במשחק מאוד מוזר
שמתמסרים בכדור וזורקים אותו לתוך חישוק, תוך כדי הבעת האלימות
המירבית, ספורט לא היה שמי האמצעי אבל משום מה התאהבתי במשחק
החביב הזה. המשחק היה משחק הבית של הקבוצה העירונית שבה המלון
שהתארחתי בו ממוקם, השיקאגו בולס. לפתע נפל לי בקבוק היין על
הרגל, והאצבע האמצעית כל כך כאבה לי, אבל לי לא היה איכפת, אני
מצאתי את שליח השטן אדום השיער שלי, בצורה האימתנית ביותר. לא
היה לי שמץ של מושג איך לחסל אותו ועוד לאלתר, הוא ללא ספק היה
גדול מימדים ממני ומאיים ביותר, לא היה לי ספק בכלל שזה הוא,
העיניים השטניות והחיוך המלגלג של היצור הזה, הבהירו לי מיד:
אני צריך להגיע אליו!

היה לי מאוד חם באולם ספורט שהגעתי אליו, מצויד בסכין גדולה
ובסיגריה שצ'רלי העניק לי שבועיים קודם. תיכננתי את התוכנית
לפרטי פרטים וכבר לבשתי על עצמי מדים וכובע, 4 מגבות מתחת
לזרועי ובקבוק מים גדול לימני. נכנסתי לחדר ההלבשה של הקבוצה,
שם ראיתי את היצור הזה רץ על אופני כושר, מרוכז ביותר והתעלם
מקיומי באופן מוחלט. החלטתי לעשות את שלי, מהר ולהעלם, שלפתי
את הסכין וניצלתי את גורם ההפתעה, קפצתי עליו מאחורה ושיספתי
את גרונו. הדם הניגר מראשו היה דומה מאוד לצבע השיער האדום
שלו. חייכתי לעצמי, לא כל יום יוצא להרוג שליח שטן. שלפתי מצית
"זיפו" מכיסי, הסיגריה היפיפה הייתה כבר מונחת לפתחי, איך
שלחצתי את גלגל שיניים במצית שמעתי קול גברי זועק לי, קודם כל
בחולשה ואז חולשה גוברת: "ג'ון, ג'ון, תתעורר כבר!! ,  אני לא
מאמין שנרדמת עם הג'וינט בפה, מה קורה לך לאחרונה ?!" עניתי :"
אני לא יודע, אבל איך שהבטן שלי מקרקרת, נראה לי קיבלתי את
המאנצ'יס..." .