כזה חדר קטן, היא אמרה. ריח של חומרי ניקוי זולים עמד באוויר.
היא ניגשה אל החלון הגדול בקצה השני של החדר והסיטה את
הווילון. נחמד פה, נותנת לאור השמש קצת להיכנס. הוא התיישב על
קצה המיטה הגדולה, לא בטוח כל כך מה לעשות. היא חייכה ועברה על
פניו בהליכה מעכסת. היא הניחה את התיק הקטן שלה על השידה ליד
הטלוויזיה. חמודי, אני כבר יוצאת, אמרה חייכה ונכנסה לחדר
אמבטיה, ישבנה המרמז עוד נשאר לנגד עיניו.

נפתלי תכיר זה עופר, עופר זה בעלי נפתלי, היא הכירה ביניהם.
שלום, מה שלומך?. בעלה הביט בו, לא מנסה להסתיר את קוצר רוחו.
עופר עמד נבוך ומופתע. עופר עובד בחברה ממול והם תמיד עושים
אצלי הזמנות של צילומים, היא הסבירה לבעלה, שולפת במהירות תרוץ
לפשר ההיכרות. היא לבשה מכנסיים לבנים הדוקים וחולצת בטן לבנה
צמודה, חושפת בטן שטוחה, קצת מתלבשת כמו ילדה שמעבר לגילה. היא
חייכה אליו וקרצה, אבל בעלה כבר משך אותה משם, והיא התנהגה
כאילו כלום לא קרה. עופר המשיך בדרכו למרכז, הוא  שיחזר במוחו
את דמותה, ואפילו נדמה לו כי הוא יכול לשחזר את ריחה. הוא חשב
על הערב שבו הם בילו יחד במכונית שלה מאחורי המלון ממול הקפה,
בעלה בטוח חושד במשהו. עופר היה בטוח שהוא לא היחידי שלה. הוא
הרגיש קצת לא נעים בגלל בעלה, אבל זה היה משהוא שהוא מצא לו
תרוץ. הוא רצה אותה. אולי אפילו רק בגלל האגו שלו, משהו חדש,
מסתורין.

עורפו הצטמרר בצורה נעימה כשחש את נשימתה עליו, בעלי חוזר
מאוחר היום, היא לחשה לו וצמרמורת עברה בכל גופו. הם קבעו
לאותו הערב, היא תבוא לאסוף אותו בשמונה אחרי שהבייבי סיטר
תגיע. עופר לא ידע איך הוא יעביר את הזמן עד שמונה. הוא רצה
ללבוש משהו מיוחד, בגדים על רמה קצת קלאסה אבל הוא פחד שהיא
תבחין שהוא מזייף, והוא ירגיש לא נוח. הוא צחצח את שיניו טוב
לפני הפגישה, התרחץ והתנקה בכל המקומות החשובים. רק השותף שלו,
איציק, אמר, עזוב אותך, היא רוצה בשר טרי וצעיר, זה לא משנה
איך תתלבש, להפך, אתה חייב לשחק אותה, אל תיתן לה רגע אחד
חופש, תתנהג כאילו אתה יודע מה אתה עושה. הזמן עבר בעצלתיים,
לא אכפת לו בכלל מעופר שהתענה מכל דקה שהתמשכה כמו נצח, האם
הוא באמת צריך לעשות את זה, ומה עם בעלה, ומה אם היא תסתבך
בגללו, איך הוא בכלל הגיע למצב הזה, הוא עוד יכול לבטל הכל,
ילד טוב כמוהו עם אשת איש.

נו, הוא חיכה לה למטה, אבל כשהוא ראה שהיא כבר מאחרת ביותר
משעה הוא חזר ועלה למעלה, טוב בטח שהיא כבר לא תבוא, מה הוא
חושב לעצמו, מה יש לה לחפש בו, אולי אפילו יותר טוב, זה חסך לו
את ההתלבטות. הוא ניסה לחשוב על דברים אחרים, אפילו ניסה לצפות
במשחק כדורגל בטלוויזיה אבל לא הצליח לגלות עניין. הצלצול
הצורמני של הסלולרי הקפיץ אותו ממקומו, ועם הלחץ לקח לו זמן עד
שהוא מצא איפה הוא השאיר אותו. הוא ענה בקול בס גברי, מנסה
לשוות לו גוון של נונשלנטיות. אימא, לא אנחנו לא מגיעים לשבת,
רגע יש לי ממתינה, אני מצטערת, אתה עוד יכול להיפגש, עוד חמש
דקות אני אוספת אותך מהפינה, ביי אימא אני צריך ללכת. וואלק,
איזה חיים יש לך, חייך אליו איציק, ועופר הבחין שהוא האזין
לשיחה שלו, והפועל מפסידה.

עופר טס את המדרגות, מדלג אותן שלוש שלוש, משחק עם האור, הוא
יגיע קודם לקומת הכניסה או שהאור בחדר המדרגות יכבה. היא באה
בג'יפ המפואר שלה שבטח בעלה קנה לה והוא מעולם לא ראה טיפת אבק
מדבר. הבייבי סיטר איחרה ובעלי חזר, אל תשאל, אמרתי לו שאני
נפגשת עם חברות, יש לנו איזה שעה, אתה רוצה לשבת איפה שהוא?.
עופר לא רצה לשבת בשום מקום, הוא רצה להתנפל עליה ולנשק אותה,
וחוץ מזה אולי מישהו שמכיר אותו עוד עלול לזהות אותו. אני
מכירה דווקא מקום דיסקרטי. היא נסעה לחניה מאחורי המלון אל מול
הקפה. כשהיא משכה את המעצור עופר החליט לעשות מעשה וכעצת איציק
הוא שם את ידו על ירכה, הוא היה בטוח שהיא יכולה לשמוע את הלב
שלו דופק בכזו עוצמה, גלים של חום וצמרמורת עברו בגופו, אבל
אחרי שהוא כבר שם את היד, אין דרך חזרה. ראשיהם התקרבו והם
התנשקו, מוזר, הנשיקה הראשונה היא תמיד מוזרה, עוד לא ממש
מכירים את בן הזוג ולא יודעים איך לנשק, היה לה טעם של יותר
מידי שפתון, ועופר הרגיש איך הוא מתקשח. הם המשיכו להתנשק
במכונית ועופר אזר אומץ והכניס את ידו מתחת לחולצתה, משלא
התנגדה המשיך במעשיו. חוויה מעניינת, מעולם לא יצא לו לעשות את
זה במכונית במגרש חניה ועוד עם אישה נשואה, המאהב שלה. הוא
ניסה להמשיך ולהתקדם. אך לפתע היא הפסיקה ונשכבה לאחור על מושב
המכונית. לא אני צריכה לחזור. בפעם אחרת. אתה ממש חמודי, היא
אמרה וחייכה אליו. עופר הרגיש מתוסכל, אבל למה. כבר ממש מאוחר
בעלי יחשוד. את ממש מוצאת חן בעיניי, הוא אמר. היא רק חייכה
ושאלה, זה לא מפריע לך שאני נשואה?. עופר הודה כי זה מפריע לו,
אבל אם היא רוצה אז הוא מוכן, כי בסך הכל זאת היא הנשואה. ולך
זה לא מפריע?, הוא שאל בחזרה. אני לא עושה את זה, היא ענתה, אף
פעם לא עשיתי את זה, היא הוסיפה, אבל עופר חשד כי היא משקרת
ואומרת את זה רק כדי לתרץ את זה לעצמה. אחרי שמתחתנים ובאים
ילדים לפעמים חסר משהו, היא הוסיפה, להכיר אנשים חדשים, לצאת
לבלות, זה דברים שחסרים, מה אם אני נשואה אני לא יכולה לצאת
לפעמים, להכיר אנשים?. לעופר נראה היה כי היא מדברת ומשכנעת את
עצמה. בטח, הוא ענה, גם הוא לא חשב שהחיים צריכים להיגמר אחרי
הנישואים ושלו בטוח יהיו שונים. בינתיים, הוא שלח את ידיו לעבר
מותניה, לחבק אותה ולמשוך אותה אליו,  אך היא עצרה בו ונשקה לו
על המצח. בו נזוז, היא אמרה. אתה ילד חמוד, ולרגע התייחסה אליו
כמו אימא טובה שדואגת לו.

היום זה היום, הוא חלץ את נעליו ושם אותם מסודרות בפינת החדר,
בודק שאין שום ריח. הוא הוציא את הקונדומים מהתיק ושם אותם
בהישג יד, אי אפשר לדעת מה יהיה, והוא לא רצה לקלקל את הרגע
בחיפוש אחר הקונדומים, דבר חסר רומנטיקה לחלוטין. רומנטיקה
כאילו שיש בקשר שלהם רומנטיקה. אולי כן. הוא ללא כל ספק חש
כלפיה משהו מעבר למשיכה המינית. עם כל בחורה שהוא היה אי פעם
הוא תמיד חש משהו מעבר למשיכה המינית, אהבה קצרה. היא עדיין לא
יצאה מהמקלחת, והזמן זז מהר, הם עוד צריכים לחזור לעבודה
מהפסקת הצוהריים הארוכה שלקחו. הוא לא רצה לאכזב אותה
בביצועים, הוא חשב אם להצטרף  אתה למקלחת, אבל לבסוף החליט
שעוד לא, אולי זה יביך אותה. כמה שהוא רצה אותה. הוא הדליק את
הטלוויזיה אולי יש איזה משהו לראות בינתיים. הוא נתקע על
החדשות. פיגוע במרכז, עשרה הרוגים. זה ליד הבית ספר של הילדים
שלי, היא אמרה. ועופר הבחין שהיא עמדה בכניסה, שערה רטוב
וגולש, ומגבת כרוכה סביב גופה. היא התיישבה על המיטה וחיפשה
בקדחנות אחר הטלפון. עופר לא ידע איפה לשים את עצמו. עשרה
הרוגים, והוא פה, בוגד עם אישה נשואה, אנשים נהרגים, והוא
נהנתן, טועם מהחיים הטובים, אבל החיים חייבים להימשך, ואולי
אפילו הם, האנשים שנהרגו, בגדו, איך הוא יכול לחשוב מחשבות
כאלו על אנשים שהרגע קיפחו את חייהם, אבל זה נכון, והוא כבר
ראה איך היום זה כבר לא יצא לו להיות אתה. אני בטוח שהם בסדר,
הוא אמר לה, מנסה להרגיע אותה ואולי להחזיר את המצב לקדמותו.
הוא ראה כי המגבת נפלה ממנה, וקפלים של שומן שהסתירה טוב כל כך
בין הבגדים, נראו על ביטנה כשישבה מכופפת בקצה המיטה מדברת
בטלפון. עופר חיכה מנסה להעביר את הזמן ולגלות אמפטיה. הכל
בסדר, היא חייכה, אבל אני חייבת לזוז, מצטערת אולי בפעם אחרת.