עד לא מזמן חשבתי שחברות זה הערך העליון שלי. שהחברה שהייתה
החברה הכי טובה שלי היא בן אדם טוב בגרעין שלה, וכיבדתי אותה
על כך.
כל הזמן היא נתנה לי הרגשה שהכל אשמתי שהכל אני עשיתי והיא
תמיד בסדר.
שהיא "למעלה" ואני "למטה".
כמה שהיא טעתה....
החיים עברו השנים נקפו, וכמו כל אדם, גם אני השתנתי במהלך
השנים. יותר נכון לומר בשנה האחרונה. התבגרתי- הבנתי שמערכת
היחסים המוזרה הזו לא שווה את הזמן שלי ואת המשאבים שלי.
ידעתי מהיום הראשון ש"טומנים לי פח" אבל למען האמת- לא הזיז
לי.
רציתי החוצה - ומהר.
שיחקתי לפי ה"כללים" עשיתי מה שבא לי כאילו וזה היה אדם זר
מהאינטרנט.
והוא באמת היה אדם זר מהאינטרנט.
בדיוק כמו שהיא הייתה- ועודנה.
אדם זר.

חברות שמושתתת על אינטרס. מערכת של ניצול שלה בחוסר הבטחון
שהיה לי על מנת שהיא תרגיש יותר טוב עם עצמה.
בחודש אולי חודשיים האחרונים כבר מאסתי ב"חברות" המעושה הזו-
החלטתי להתרחק לאט לאט ובסוף "לחתוך את החבל" כמו שאומרים.
ההתרחקות הייתה הדרגתית מבחינה רגשית, עד שהגעתי למן אדישות
שכזו לכל מה שקשור אליה.
הרגשתי שאני חיה בהצגה- נחמדה אליה ומחייכת אך מאחורי המסיכה-
אדישות לכל מה שקשור אליה ולחיים שלה.

אחרי כל כך הרבה זמן שהיא נותנת לי הרגשה מחורבנת מצד אחד אבל
אומרת לי "מה קרה לך? את מדהימה ומיוחדת" מצד שני.
היא צדקה.
אני באמת מדהימה וכל יום שעובר מאז החבל ניתק- אני מבינה את זה
יותר ויותר.
היא חושבת שהגיל של בחור שאני יוצאת איתו זה מה שחשוב.
משום מה, מאז שהיא עפה מהחיים שלי- היחסים שלי איתו השתפרו,
תאמינו או לא. יחסים עם אהבה ללא תנאים. מקבלת אותו על כל
מגרעותיו ויתרונותיו.

מי היה מאמין...

היא מכירה אותי (אני חושבת- לא כל כך בטוחה בזה כבר) היא יודעת
שהחבר הזה שלה, התירוץ העלוב הזה לגבר- לא הטעם שלי בשיט. אם
לא היה לו כסף- הוא גם לא היה הטעם שלה. (היא נגעלת משחורים
חושבת שהם תת רמה- ופתאום בא אחד עם כסף ותאוריית ה"שחורים הם
תת רמה" שלה עפה מהחלון) והיא יודעת שחוסר בטחון שלה בנוגע אלי
מוצדק. ברגע שהתחלתי לגלות את האני האמיתית היא התחילה לפחד.
לפני זה היא הביאה כל גבר אלי הביתה שאני "יאשר".
אני מודה, בחרתי לסיים את זה בדרך מגעילה- נכון.
הרגשתי שפה זה החלון שלי לצאת מהמערכת הבזויה הזו.  אולי בחרתי
לא נכון. אולי לא. מי יודע? זה בעבר עכשיו זה לא ניתן לשינוי
גם אם רציתי, אפשר תמיד ללמוד מזה.
היא יודעת שאנרגיות זה משהו שאי אפשר לזייף. וממנו נוטפת
תככנות ומניפולטיביות- היא יודעת שאני מרגישה בדברים האלה, היא
פשוט לא רוצה לחשוב על זה שעשיתי את הכל במודע.

ההורים שלי תמיד אמרו שהחברות הזה היא משחק- ושהחברה הזו
דפוקה. תמיד אחי אמר לי שהיא פסיכית.
לא הקשבתי. סירבתי להאמין שהיא לא מה שאני מציירת בראשי.
הבגרות הנפשית שלה תמיד הייתה בסימן שאלה אצלי, ואני מודעת לכך
שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולהתבגר. כמו לכל אדם.

לכולנו  יש תמיד מה לשפר בעצמנו.

ההתייחסות המוגזמת שלה לגיל וכסף, האובססיה שלה, הקנאות
והרכושנות. כל הדברים האלו באים מחוסר בטחון- ולא משנה מה היא
תגיד, זה עובדה שקיימת ברפואה הפסיכולוגית. ועם עובדות- לא
מתווכחים.

שלא תבינו לא נכון, זה לא ניכתב בכעס או טינה. זה ניכתב פשוט
לשם הכתיבה של מה שיש לי בפנים. בשבילי.
ולא בשביל שום דבר אחר. אני לא כועסת עליה ולא פגועה ולא חיה
ברחמים עצמיים של "למה לא הקשבתי לאחרים" היא יודעת שהייתי
חברה בשבילה כל השנים האלה. אבל היא אף פעם לא לוקחת אחריות על
הדברים שבחייה.
ואני לא כועסת כי זה פשוט איך שהיא.

אני שלמה עם איפה שאני עכשיו.
אני שלמה עם הניתוק הזה.
אני שלמה עם עצמי.
אני שלמה עם החלטותי.

מסקנה הנלוות ל-6 שנים של משחק:
תמיד תקשיבו להורים שלכם- אולי לא ניראה שהם מבינים אבל הם
רואים הכל!!!