(...או "איך הפסקתי לפחד מאלוהים ושיכתבתי את התנ"ך")
(מוקדש לשני אנשים שונים בתכלית שאחראים, במידה זו או אחרת,
ל"יצירה" זו- שלמה כפיף וסער ורדי. תודה.)

נתחיל כפי שעל סיפורים להתחיל- שלום, שמי קובי ובבגרות בתנ"ך
בסוף התיכון קיבלתי 75. להורים שלי לא היה איכפת יותר מידי,
אמי חשבה רק על שירותי הצבאי המתקרב ואבי עזב את הבית יומיים
לאחר מכן לטובת אישה צעירה וסיפר אצל הפסיכולוג המשפחתי כי
חיכה עד עכשיו רק כי "הילד היה בלחץ של הבגרויות ולא רציתי
להרוס לו את העתיד". שירות המדינה לא עורר בי אהבה מיוחדת לאל
גם הוא- שלושה מחבריי נלקחו בטרם עת, רק כדי ששבועות לאחר מכן
נצא מאותו גיהנום עליו הגנו עבור אותם "שומרי מצוות". הגעתי אל
גיל עשרים ואחד מפוכח הרבה יותר, ואיכשהו עדיין הגעתי בגיל
עשרים וחמש אל 'אור לגויים'.

עם תואר ראשון בספרות אין הרבה מה לעשות, וכך גם עם צרור
רעיונות לא גמורים לספר אמיתי. רצתי הלוך ושוב בין הוצאת ספרים
אחת לאחרת, מחפש דרך להרוויח ממון דרך עשיית הדבר שבאמת אהבתי.
לא התייאשתי, אם כי נכנסתי לפרופורציה- התחלתי מההוצאות
הגדולות ותחרויות לסופרים מתחילים, המשכתי אל הוצאות יותר
קטנות ובתי דפוס ומשם היישר, אחרי שלושים ושניים נסיונות
כושלים, אל דירת המרתף בו שכנה ההוצאה לאור של 'עת לעט'. לא
יהיה זה נכון לומר כי הוצאת 'עת לעט' אכן שכנה בדירה זו, אולם
אכן כאן שוכפל במכונה ידנית עלון השירה המחתרתי 'מהפך' (או כפי
שכונה בחוגי ספרות בורגניים יותר, בהם ניסיתי להתחכך בתחילת
דרכי, ' מהפך מהפח') וכאן התגורר המו"ל והמפיץ הראשי של אותה
תועבה, מיקי. כמשורר מחונן ומוכשר, שפט אותי מיקי במבט אחד.
"אתה, אתה לא צריך להיות פה."
-"אבל החומר שלי מאוד מחתרתי, אנרכיסטי, זועם..." ניסיתי.
-"החומר  שלך מאוד שווה לתחת," הפטיר מיקי בעודו מדליק סיגריה
ולוקח ממנה שאיפה ארוכה. "שלא תבין לא נכון ילד, יש לך כישרון,
קצת, אבל הכל ממוחזר. אתה לא מקורי בגרוש, אתה יודע?"
-"מה... למה אתה מתכוון?" גימגמתי, מחוויר. תמיד הייתי גאה
ברעיונות שלי, ששאבתי מחיים קשים ומלאי גיוון (ומהרבה
טלויזיה).
-"אתה כותב לפי מסגרת, חוזר על עצמך כמו תוכי, לא מעבד רעיונות
עד הסוף ומשאיר לקורא יותר מידי עבודה." הכריז בפסקנות והתמתח.
"אתה לא מדגדג לי אפילו את קצה הביצה השמאלית." נרעשתי. לא
ידעתי אם לזעום או לבכות- הנה אני מקבל את הסירוב השלושים
ושלוש, בכזאת אכזריות, ועוד מאדם שמשכפל את עיתונו היחיד לבד
ומחלק אותו חינם בשינקין רבתי, מקסימום עבור סיגריה. בינתיים
ניסיתי שלא לטבוע לחלוטין בדכאון השוצף.
-"אני לא מבין, אמרת שיש קצת כישרון, מה עם זה?"
-"אה, זה." הוא חייך, עיקם את פיו לקו אלכסוני וכיבה את
הסיגריה על הרצפה "טוב, שמעת פעם על 'אור לגויים'? זאת הוצאה
קטנה, בגבול רמת גן בני ברק, שמתעסקת בכל מיני שטויות. שלחתי
אל חברה שם את החומר שלך כשפנית אליי. אם הייתי אתה הייתי מדבר
איתם." הרמתי גבה. -"למה דווקא הם? מה לי ולגמרא?"
מיקי פלט נחרת צחוק. -"מה גמרא? הם צריכים פלגיאטור."


הבניין בו שכנה 'אור לגויים' ישב בשכנות למכולת רוסית. עצרתי
מול המכולת לרגע והעברתי את מבטי על הפשקווילים שנתלו על
חלונותיה המושחרים, אותן מודעות שניתלו על ידי חרדים ומזהירות
את תושבי המקום כי "בית ממכר זה מספק בשר תרעלה", חזיר בשפת
העם, וכי כל הקונה כאן מסתכן בדיראון עולם. מרוצה מההתרסה
והאנרכיסטיות שאוכל להחדיר ביצירותיי הבאות עקב הסיטואציה בה
אני נמצא, נכנסתי בדלת המכולת וניגשתי למוכר עב הבשר, שעמד
מאחורי הדלפק, נועץ בי מבט שואל חשדני. עמדתי לקנות מאותו
חזיר, אבל התחרטתי ברגע האחרון; בעצם מעולם לא אכלתי חזיר.
בבית אבא היה דואג לשמור לפחות על כבוד מינימלי למסורת (ואז
התגרש מאמא עבור המזכירה שלו, אשר אינני יודע מה היה הפרש
הכיתות ביננו בתיכון, אגב מסורת) ולא תיכננתי לאכול נקניק זה
או אחר סתם עבור מחאה. קניתי חפיסת מסטיקים בשני שקל עשרים,
יצאתי ונכנסתי אל הוצאת 'אור לגויים'.

'אור לגויים' איכלסה שתיים מארבעת קומות הבניין, ממלאת אותם
באור ניאון חיוור. לכשהגעתי לפני משרד העורך הראשי מסרתי את
שמי למזכירה ואמרתי את עסקיי במקום. הגברת המאופרת ועטויית
השביס (מבני ברק, כך ניחשתי) עיקמה את אפה כששמעה שמו של מיקי,
אבל ביקשה ממני לשבת באומרה שגב' רוטמן, העורכת, תתפנה אליי
בעוד מספר דקות. התיישבתי עצבני, שומע במקוטע את הרדיו לו
האזינה המזכירה. שירי ארץ ישראל השלמה לה האזינה היו הקול
היחיד כמעט בקומה, מאוד רגוע, אפילו להוצאת ספרים. מול הכיסאות
עמד ארון זכוכית שהכיל את הספרים הנמכרים של ההוצאה. סקרתי
אותם בעצבנות; שני מדריכי גמרא, שלושה אוספי סיפורים לנוער,
מספר ספרים עלילתיים המהדרים את שם ה' וזהו. אהיה מופתע אם דבר
אחד מכל אלו זכה לפרסום מעבר לגבולות הקהילה הדתית. חשבתי לרגע
האם היה זה ראוי שאבוא לפגישה חובש כיפה. לפתע נפתחה הדלת
מאחוריי ומתוכה יצאה חתיכונת בג'ינס, חולצה לבנה מכופתרת ושיער
פזור. "אתה בוודאי מר לנדאו. בוא, בוא, היכנס. אני גלית
רוטמן." המבטא האמריקאי הקל המתגלגל מלשונה עם השם 'רוטמן'
והמבט המתרה שנעצה אדוקת השביס בגבה של גלית הסיר את חששות
הכיפה מליבי- אינני המוקצה היחיד כאן.

גלית התיישבה מאחורי שולחן עסקים פשוט. -"ובכן לנדאו, מה יש לך
להציע לנו?" הושטתי לה את הטקסט המוצלח ביותר שלי, סיפור
חצי-גמור אודות צעירה תל אביבית שבורחת לסיני עם אהובה הבדואי.
היא עיינה בו לקצרה בעודה מאזינה לפטפוטיי אודות אהבתם של חמיד
ותמרה וממלמלת "יפה, יפה" שוב ושוב בלחש. אז הניחה את המשך
הטקסט ואמרה "תודה לך על זמנך לנדאו, אבל זה ממש לא מתאים
לנישה שלנו. אתה מבין, אנחנו מחפשים כאן, ב'אור לגויים', משהו
יותר... סולידי, אפשר לומר."
-"סליחה, כמו מה? למה את מתכוונת?" שאלתי, מתכונן. את התשובה
הזאת שמעתי כבר מספיק פעמים.
-"אולי משהו יותר כמו התנ"ך?" התעניינה בלי להניד עפעף.
-"סליחה?!" לא הבנתי; האם היא צוחקת איתי? זה באמת לא במקום.
-"אולי משהו שיותר דומה לתנ"ך," חזרה רוטמן "אתה מכיר את
התנ"ך, נכון? לפחות שמעת עליו?"
-"בוודאי, רק מה הכוונה ב'יותר דומה לתנ"ך'?" שאלתי, מבולבל.
"את רוצה רומן בתקופת שאול המלך? תיאור מודרני של ימי האבות,
מה?"
-"לא, יותר לכיוון של ספר המשך." המשיכה, ברצינות מלאה. התחלתי
להרגיש כמו מטומטם; כל העיסוק הזה כבר עלה לי על כל העצבים,
ועכשיו באה הגברת הזאת ומנסה להצחיק! אין לי את הכח לזה.
-"סליחה, את מנסה להיות מצחיקה? מה הכוונה בספר המשך לתנ"ך?"
רוטמן קמה ממקומה והתחילה ללכת סביב. -"ובכן, מחלקת הסקרים
שלנו, במידה רצינית מאוד מר לנדאו, מצאה כי יש ביקוש אמיתי
בשוק לזה. חשוב רגע, התנ"ך הוא הספר הנמכר ביותר בעולם; באחוז
מוחלט של הבתים היהודים, הנוצרים או המוסלמים יש לפחות עותק
אחד, מה שעושה אותו, במידה, לספר העיברי המצליח בכל הזמנים.
חשוב, אם רק עשירית מקוראי הספר הקודם בארץ יקראו את ההמשך,
הרי שזו תיחשב הצלחה בקנה מידה קולוסאלי. הבן, קראתי את החומר
שלך ודיברתי עליו עם מיקי," הבטתי בה בתמיהה; מה לה ולו? היא
הסמיקה קלות. "אנחנו לפעמים ביחד, אתה מבין, אז הוא יודע מה
אני מחפשת. בכל מקרה, אתה כותב בתבנית בסיסית מאוד טובה, מאוד
מתאימה לכתיבה התנ"כית, הלשון שלך ברמה מספקת, אם כי יש מעט
מקום לשיפור, והתפיסה שלך של הדמויות מושלמת. אתה האדם המושלם
לזה."
הייתי מיואש. לא האמנתי שלזה אני מדרדר- הצעות לכתוב המשך
לתנ"ך. מה? על מה אני חושב לעזאזל? -"את באמת רצינית? את רוצה
שאמשיך את התנ"ך? איך אפשר לעשות את זה? ועוד בגלל מה? לא
אמונה, לא מסורת, כי סקר אומר ככה?" התחלתי באמת להתחמם. -"את
חושבת שאני אמכור את האומנות שלי כדי להמשיך את העבודה של
מישהו אחר? אני רק רוצה לפרסם את האמת האישית שלי."
-"אז קדימה. זאת הדרך הטובה ביותר לעשות זאת." הפצירה בי רוטמן
"אולי לא שמת לב, לנדאו, בעולם היום כבר אין שום דבר מקורי. כל
דבר שתעשה או תכתוב, מישהו היה שם לפניך. אם כבר, לך ישר על
המקור. אל תסתפק בקטנות, זה לא האופי שלך. אנשים קטנים כותבים
ספרים קטנים, כל כך קטנים שישר אחרי היציאה מבית הדפוס כבר
אפשר לנעול אותם במחסן. אין חידושים בתחום. כל ענקי הכתיבה,
שועי העט, כבר חיו בשנים עברו. תראה לי סופר אחד היום שיכול
להתמודד באמת מול שייקספיר, המינגווי או מארק טווין. אפילו
בקנה מידה ארצי, יוצרים כמו א.ב. יהושוע יש פחות ופחות, וגם הם
לא מחדשים שום דבר. אתה חושב שאתה, סתם כך, תוכל לעמוד מולם?
אט אט הספרים נעלמים להם אל נבכי ההיסטוריה. יוצרים לא מושווים
יותר אל פלובר או קסטנר אלא לשפילברג או קיובריק." היא עצרה
מולי ונשענה קדימה, שערה המתולתל נשפך כלפי מטה, ריח הבושם שלה
מציף את נחיריי. "האמת, אתה תיתן לזה להמשיך ככה?"


ישבתי אל מול דף ריק שעות. בצידי האחד ספר תנ"ך מפורש ומבואר,
אותו קיבלתי סיום הטירונות, אות לזהות המוחלטת שאנו מוצאים
ויוצרים בין עם, דת ומדינה, בצידי האחר ספרי היסטוריה, מתמצתים
את השנים הרבות שחלפו על העולם והעם היהודי בתוכו מאז נחתם
התנ"ך. את תבנית הבסיס וצורת הכתיבה של חותמי התנ"ך לא היה קשה
לסגל, זאת לא היתה הבעיה. לא, לא הצלחתי להביא את עצמי להתחיל
מבחינה מנטלית; זה נלעג, אי אפשר ליצור המשך לתנ"ך. מה אני,
נביא? אלוהים דיבר איתי? בקושי קיבלתי 75 בבגרות בתנ"ך. התנ"ך
איננו יצירה ספרותית סתם כך, זהו ספר עם השפעה אמיתית על חיי
אנשים, ספר עליו התבססה התרבות המערבית שנים על שנים. אי אפשר
להשוות אותו לשום דבר- כל שינוי בו יגרור שינוי של כל תפיסת
החיים שלנו. מה שרוטמן מציעה זה הרבה יותר מגימיק שיווקי: זה
טירוף. לעומת זאת, התרה בי הרצון, זה ספר אמיתי, ספר שיפורסם
ויופיע עם השם שלך, ואנשים ייקנו אותו ואתה תקבל כסף ופירסום
ותהילה. מי לא רוצה את אלו? ובכלל, מהו התנ"ך אם לא ספר
עלילתי? אפשר לחשוב עליו כרומן היסטורי-בדיוני בצורת כתיבה
גבוהה וקהל מעריצים נלהב מידי. אחרי הכל, אם חצי מהציפיות לספר
הזה יתממשו אוכל להתפנות לכתיבה אמיתית לכמה זמן, עם הוצאה
לאור שכבר הסכימה לפרסם אותי. במקרה הרע- הספר ייכשל ותהיה לי
בדיחה מוצלחת למי שיעבוד איתי בסופרמרקט. כשחושבים על זה,
חייכתי לעצמי, יש רק שתי אפשרויות שהרעיון הפסיכי הזה יצליח;
או שאין אלוהים או שהוא ממש בעדי. החלטתי להתחיל במילה
'וישוב'. נראה לי רק מתאים, שאם כבר מספרים על גיבור יחיד אחרי
פער זמנים משמעותי, זאת מילה טובה מהרגיל.

"וישוב האל ה' אל עמו ישראל ועיניו רואות כי"...
ויהי ערב ויהי בוקר.

דרכתי על בדל הסיגריה המתעמעם עם אצבעות הרגלים. הסימנים
השחורים כמעט וטימאו את השטיח הכחול שנמתח מקיר לקיר במשרדה של
רוטמן, אבל לא היה לי אכפת. מתי התחלתי בכלל לעשן? לפני שישה
חודשים ישבתי עם שורת פתיחה של ספר ושתיתי מיץ תפוזים סחוט
טרי, ועכשיו עברתי לסיגריות באיכות ממוצעת (על חשבון ההוצאות
של ההוצאה לאור) וארבע-מאות שמונים עמודים בפונט נאה ומעוקל,
כרוכים בפלסטיק כהה דמוי עור שעל כריכתו מופיעות שלוש שורות
בלבד, בקידוש לבנה; 'וישוב', 'יעקב לנדאו', 'אור לגויים'.
מצחיק, במבט חטוף קל להסיק שאני הוא ה'אור לגויים', ולמעשה
האור היחיד אותו כתיבת הספר מנציחה הוא האור בעיני הבנקאית שלי
מאז שהתחלתי לקבל משכורת קבועה. הבטתי סביבי על המשרד. ניכר כי
כל הפרויקט של 'וישוב' עד כה עלה רבות ל'אור לגויים'; מהרגע בו
פורסם הרעיון מאחורי הספר הגדול הבא של 'אור לגויים', איבדה
ההוצאה לאור את החוזים של מרבית הישיבות איתן היתה בקשר עד כה
ושולחנה של רוטמן היה מלא מכתבי ביקורת מאנשי הקהילה הדתית
ומאגודות יוצרים וסופרים, שתי קבוצות אשר ספק אם היו מסכימות
לשבת בכפיפה מוזרה זו יחדיו. הצצתי מבעד לדלת אל המסדרון
שבחוץ, בו ישבו שישה אנשים ושוחחו בשקט, נציגי הפצות ספרים
גדולות יותר ופחות בארץ, את חלקם כבר פגשתי בדרכי הארוכה אל
'אור לגויים' וזכרתי היטב את הסירוב אותו הפנו אליי דאז. הם
כולם הוזמנו לכאן על-מנת לנסות ולשכנעם להפיץ במרכולתם את
'וישוב'. אינני מבין את רוטמן, שהתעקשה להזמין את כולם יחדיו
ולא אחד אחד. אני גם לא תופס איך היא יכולה גם לאחר בצורה כזו
לפגישה כל כך גורלית לי, לה, להוצאה.

עשר דקות לאחר מכן נשארו רק ארבעה; שני הנציגים העשירים ביותר
כבר הרימו רגליהם והמשיכו בסדר יומם העמוס לעייפה ומתוך
הנותרים שלושה הציצו בצורה נפשעת אל כיוון הדלת. אחד מהם תפס
אומץ, בחור מחוייט בכחול עם אף בולבוסי, קם ודידה אל עבר
היציאה. הייתי מוכרח לעשות דבר מה, למנוע מהם להסתלק ולגזול
בתוך כך את התהילה שהובטחה לי, אחרי כל המאמץ זה! המזכירה
הרימה את עיניה כלפי, נפרדת מהעיתון המקומט שנח על השולחן.
לפתע גילו לי עיניי כי לא רק היא הביטה בי; עמדתי במרכז
המסדרון, ושלושת היושבים נועצים עיניהם בי ובמחוייט, אשר את
כתפו אחזתי בכח. -"חכה רק עוד רגע," אמרתי בקול חלוש "היא עוד
רגע כאן."
עיניו הצטמצמו וגבותיו התקשתו לעברי. קולו השקט התנגן ביובש.
"אתה... מוכר לי. לא ראיינתי אותך מתישהו, בחור?"
עצמתי את עיניי. לא משנה כמה השפעה יש לאנשים כאלו על מהלכי
חיי, הם לעולם אינם טורחים לזכור את שמי. מה היה מקומו ברשימה?
חמישי? שישי? לא זכרתי, אבל העלבון עדיין צרב. שתקתי. לא עזבתי
אותו לרגע, אבל שתקתי. הרגשתי יד אחרת טופחת על כתפי.
-"הירגע, קובי" לחשה ברוך גלית. "זה לא עוזר לאף אחד. עכשיו
כנס פנימה ושתוק."
הסתובבתי וזיהיתי מאחורי את רוטמן ואת מיקי, אם כי בקושי; מיקי
גידל זקן, חבש כיפה גדולה ולבנה ולבש, במקום חיוכו הרחב, פרצוף
רציני ומרשים. בחולצה לבנה וסנדלים עבר בין הנותרים ונתן לכל
אחד בידו זוג עותקים מ'וישוב'. נוכחותו בחדר כאילו הטילה כישוף
על הנוכחים, שיתקה אותם תחת עינו הבוחנת של האברך הקודר. רק
אדם אחד יכול היה לשבור את הדממה שנשתררה, ואכן החל מיקי לדבר
בקול רך אל קהל הבורגנים בעודי נגרר אל משרדה של רוטמן על ידי
בעליו, אשר מייד נתיישבה, שילבה רגליה על השולחן והציעה לי
סיגריה. לקחתי אותה בשמחה.
"סליחה על העיכוב," אמרה. "היה קשה לאתר את מיקי". -"מה הוא
עושה שם?" שאלתי. "מיקי, כלומר- מיכאל אחראי על היחצו"ן של
הספר" ענתה. "באמת השפעת עליו, אתה יודע," ציחקקה רוטמן "הוא
היה הראשון שעבר על המסמך הסופי. גם חזר בתשובה שלושה ימים
לאחר מכן וצרח שאלוהים דיבר אליו." המבט על פניה היה מפקפק,
אבל לא זה העסיק אותי. מדהימה הייתה ההשפעה של הספר המטופש הזה
על אנשים. בעצם, חזרה בתשובה היא עסק ארוך ולא פשוט, שלא לדבר
על שכבר במקור מיקי היה משורר לא כל כך יציב בראשו. לעזאזל, מה
עוד יכול לקרות. נשארתי לשבת, שומע בשקט בהד מהמסדרון את קולו
הרועם של מיקי, נביאו החדש של אלוהים, מטיף לאותם עמוסי ניירת
על גדולת המסמך שבידיהם.

וכך הגיע 'וישוב' אל הבוחנים והבוררים של הארץ. ארבע-מאות
ושמונים עמודים, כולם נטרפו ביומיים.
ויהי ערב ויהי בוקר

חודש אחרי השקת הספר כבר לא יכולתי להישאר בעיר. כל פעם שיצאתי
מהבית אנשים רדפו אחריי, קראו את שמי, קרעו בגדים (שלי ושלהם)
צרחו, ביקשו, היללו, התחננו, וגידפו. לא יכולתי לראות את
המשפחה שלי יותר, אמא הביטה בי במעין יראת כבוד מהולה בבוז,
מבטה לא מש ממני לרגע, אבא עבר לצפת, נטש את המזכירה וחזר
בתשובה, "כדי לכפר על הבן". אין מנוחה בשום מקום. אי אפשר
להדליק טלויזיה או לקרוא עיתון מחשש פן תראה את עצמך, את
מבקריך, או יותר גרוע- מעריציך. מפלגה התכוננה לרוץ לכנסת
ו"להוסיף את 'וישוב' אל תוכנית הלימודים היסודית" כחלק מלימודי
התורה. כמות החוזרים בשאלה ובתשובה הוכפלה ואז שולשה, "בהשראת
'וישוב' ". קטעי תרגום פיראטיים הופצו באינטרנט. תוך חצי שנה
יצא התרגום לאנגלית ולערבית, לא לפני שנרשם מספר שיא כלל עולמי
של הזמנות. 'אמאזון' קרס מכמות ההזמנות אחרי חמש דקות, לא לפני
שנגמר המלאי. כשהתחיל להגיע הפידבק מארצות הברית לא יכולתי כבר
לעמוד בזה; כבר אז הייתי פקעת עצבים, לא ישן או מתקלח, חי על
סיגריות, אלכוהול וקפאין. האמריקאים קראו בשקיקה, חלקם סגדו,
חלקם כפרו. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שיצוצו כתות לכאן
ולכאן. מעניין עוד כמה זמן יופיע האדם הראשון שירצח בגלל
'וישוב'? מה תהיה דתו? האם הוא תומך בספר או מתנגד לו? האם הוא
באמת ירצח בגללי? לא חיכיתי לתשובה.
האי שקנתה לי "אור לגויים" מזרחית להונולולו היה מושלם, ובקושי
נגס בתמלוגים. ביקשתי מרוטמן שלא יציקו לי יותר לעולם; כתבתי
את הספר שהם רצו ו"אור לגויים" כבר נחשבה להוצאה-לאור המצליחה
בכל הזמנים, פחות משנה אחרי הספר היחיד שלהם שהצליח בגדול. היא
הבטיחה מצידה שהמגע היחיד שלי עם החברה האנושית יהיה מטוס עם
אספקה אחת לשבועיים, אבל נתנה לי טלפון לוויני עם חיוג ישיר
אליה, "למקרה שארצה משהו". התחלתי לגדל חתולים וכלבים, למלא
בהם את החלל שננטש על ידי החיבה האנושית שהאלילה אותי. לא
רציתי יותר שום דבר מעבר למה שהיה לי, ים, שקט ושפיות דעתי.
ישבתי על החוף בוקר אחד, שלושה חודשים לאחר מכן, משתזף מול
הזריחה, כאשר צילצל הטלפון הארור. עניתי בקול חלוש, נהנה בעל
כורחי מכל רמז לחברה אנושית. זו הייתה רוטמן. "תזכור טוב טוב
את היום הזה יא קובי," שאגה בהתלהבות מצידו השני של הקו. "לפי
סקרי השיווק האחרונים הגענו כבר לתפוצת שתי-עשיריות!" קולה
נשמע בקושי דרך הרעשים הסטטיים של הטלפון הלוויני. "אתה יודע
מה זה אומר?! לחמישית מהעולם המערבי יהיה את הספר שלך עד סוף
שנת העסקים! אתה יודע מה זה אומר?!" כתפיי החלו לרעוד. החוף
נראה כל כך שליו דרך משקפי השמש, החול הלבן והרך, עצי הדקל
הירוקים והמיים הכחולים-כחולים. הכל כל כך לא-נגוע, טהור,
בראשיתי. רגליי לא יכלו להחזיק אותי יותר אז קרסתי לרצפה. הם
רוצים המשך, המשך להמשך.