רקע- דני, גיבור הסיפור, מחפש את אהובתו שרון, שברחה מהארץ
לאחר שהיא גילתה שהיא בהריון.
דני מחליט לחפש אותה במקום האחרון שהיא אמרה שהיא רצתה ללכת
אליו, הודו. ברגע שהוא מגיע פקיד התיירות מאתר את שרון במסמכיו
אך מודיע לדני שהיא נמצאת בכפר שנמצא ליד הר געש ולפני זמן קצר
הוא התפרץ...

"מה?!?!? היא הייתה באותו כפר?!?", "כן... אני מצטער..." אני
לי הפקיד במעין אדישות שכזו. אני כבר לא ידעתי מה אני הולך
לעשות עם עצמי. החלטתי שאני נוסע לכפר כדי לבדוק מה קרה שם ואם
שרון שם. ברגע שיצאתי החוצה לקחתי מונית ואמרתי לנהג: "טייק מי
טו דה וויליג'".

אחרי נסיעה ארוכה של כמה שעות בגלל תנאי הכבישים, הגענו לכפר
לפנות ערב ונדהמתי לגלות שהכפר נקבר כמעט כליל תחת אדמה, בוץ
ואבק.
ברגע שעזבתי את המונית כבר יצאתי לבדוק איפה אני אוכל למצוא
זכר לשרון אך היה מאוחר מידי ולא היו כמעט אנשים שיוכלו לעזור.
פתחתי אוהל ליד שרידי בית שנהרס ונרדמתי.

"וואט אר יו דואינג היר?" אמר לי אחד המקומיים ברגע שהתעוררתי,
" היברו?" שאלתי את המקומי, "כן! אתה מישראל?!? וואלה גם אני
אבל אני חי פה כבר 8 שנים!" אמר לי ה"מקומי" כביכול. "איך
קוראים לך?" שאלתי אותו, "אריק, ולך?", "דני, לפחות מישהו
שמבין עברית... תקשיב אני צריך לדעת אם הייתה פה ישראלית בשם
שרון, איפה אני אמצא מידע כזה?", "אני מקווה שברישומים של
האכסניה היחידה פה". הלכנו בערך כמאה מטר והגענו לבקעה
ונעצרנו. "למה עצרנו?" שאלתי את אריק, " הגענו..." הוא ענה לי.
"אבל כל מה שיש פה ששרידים של בית מעץ, פראמדיקים  ואבק..."
אמרתי במעין צחקוק. "זה המקום היחידי שחברה שלך יכלה להיות..."
אריק אמר. ברגע שהוא אמר את זה, הצחקוק שלי הפסיק. ירדנו
לכיוון השרידים ונדהמו לראות ששולחן הקבלה נשאר שלם וללא פגע.
"יאללה, תתחיל לחפש ספרי רישום" אמר לי אריק. במשך שעה וחצי
חיפשנו בכל פיסת נייר את שרון ופתאום אריק צועק לי: "שרון לביא
קראו לה?" לבי פעם בחוזקה, "כן...". "היא רשומה תחת חדר 160"
אריק ענה בצער. "אז למה אנחנו מחכים?!?! בוא נחפש!" אמרתי
במעין פחד מהלא נודע. התחלנו לחפש מספרים של דלתות כמו
משוגעים. עברנו מספר מספר, 30, 106, 50, 12 ואז מצאנו את הדלת
של חדר 160 ולידה פראמדיק. אריק שאל את הפראמדיק בהודית עם
הייתה פה אישה שפינו את האזור והפראמדיק ענה שפינו אותה למכון
הפתולוגי של בומביי. "אני חייב ללכת לזהות את הגופה" אמרתי
לאריק בלחץ. "ניסע לשם על הבוקר, בוא נלך לנוח ולישון" ואריק
לקח אותי לבונגלו שלו.

למחרת ישר לקחו את החמורים של אריק ודהרנו לכיוון בומביי. אחרי
רכיבה שהייתה מלווה בכאבי מפשעה נוראיים הגענו למכון. אריק
ביקש מהפתולוג לתת לנו לראות את הגופה. ראיתי שק גופות ואריק
אמר לי שזאת היא. הפתולוג התחיל לפתוח את השק וברגע שהוא
נפתח...

"בוקר טוב מתוק...נרדמת די מהר אחרי שאמרתי לך שאני יולדת את
התינוק..." אמרה לי שרון עם חיוך של בוקר יפה. "מותק!!!!! את
חיה!!!!! לא ברחת ממני!!!!!" אמרתי לה את זה וחיבקה אותה חזק
חזק, "למה שאני אברח?!?!? ושאני אשבור לך את הלב?!?! הצחקתה
אותי..." שרון אמרה ונשארנו מחובקים כל הבוקר.

הבנתי שכל זה היה חלום, חלום ריאליסטי שאני מקווה שלא היה קורה
במציאות...