שניים נשארו חיים, חוץ ממנה כמובן.
היא הסתכלה על המקום שרק לפני כמה דקות היה חגיגה אחת גדולה,
עד שהוא הגיע.
הוא התנפל עליה והיא אפילו לא ידעה למה, והאמת שזה כבר לא
עניין אותה יותר כי הוא לא היה בין החיים, היא נאלצה להרוג
אותו.
היא בחנה את עצמה.
היא נראתה נורא, מלאה חתכים ופצעים, היא אבדה הרבה דם ולא היה
לה כוח, אבל בשבילם היא חשבה, היא חייבת לשרוד את זה.
כבר לפני שנה, כשהוא ניסה כמו כולם להתחיל איתה ולשכנע אותה
לשכב איתו היא חשבה שמשהו בו לא בסדר, אז היא החליטה לסרב לו.
אולי אם היא לא הייתה מסרבת אז, הוא לא היה תוקף אותה ככה.
שטויות, הוא פשוט היה מטורף לגמרי.
היא הסתכלה בגופתו, שקודם הייתה גדולה ומאיימת ועכשיו הייתה
מוטלת חסרת חיים מטרים ספורים ממנה, ושמה לב שהיה לו קצף בפה.
לרגע היא חשבה שאולי הוא היה חולה והיא נדבקה ממנו במה שזה לא
יהיה, אבל היא החליטה להתמקד בהווה.
היא הסתכלה עליהם, ושמה לב שהקטן יותר פצוע. הוא הביט בה והמבט
שלו אמר לה הכל, לא נשארו לו ימים רבים לחיות.
היא ניגשה אליו וניסתה לנחם אותו ולהקל עליו קצת, הוא ידע שהוא
הולך למות. לו לפחות הוא לא היה יודע היה לה יותר קל לנחם
אותו.
הוא הסתכל על אחיו, ומבטה נדד אחרי מבטו, היא ראתה שלפחות הוא
לא נפגע, הוא היה מקופל לכדור קטנטן מטר משם, כולו רועד מפחד
והלם.
היא החליטה לוודא שהוא בסדר, צלעה לכיוונו, באמת לא היו עליו
שום פגיעות, היא הרימה אותו ולקחה אותו אל אחיו הפצוע, וככה
שלושתם היו אחד ליד השני, מנחמים אחד את השני, והיא אותם.
היא הייתה רעבה, אבל עייפה מדי בשביל לאכול, את החגיגה הם
יצטרכו להמשיך מאוחר יותר.
היא החליטה שעדיף שהם ישנו ומחר הם יחשבו מה לעשות.

הבוקר הגיע, כמו כל בוקר, והיא התעוררה. נורא מוזר שאף אחד לא
הגיע לבדוק מה קרה, למרות שהם עשו שם בלגאן גדול. אולי הנוכחות
של ההוא עם הקצף בפה הרתיעה אותם.
בכל מקרה היא יצאה החוצה, אספה מה שנותר מהחגיגה שלהם והיה עוד
אכיל, והביאה להם. הביאה לו ליתר דיוק - הקטן יותר לא שרד את
הלילה. היא הוציאה את גופתו החוצה בעצב רב. הם היו 3 ונשאר
אחד, אבל זו דרכו של עולם היא ניסתה לנחם את עצמה.
היחיד שנשאר אכל בתאבון רב, והיא הצטרפה אליו, בלי חשק אבל היא
ידעה שהיא חייבת את זה למענו.
מזלו שהוא צעיר ולא מבין מה קרה שם, חשבה לעצמה וגם קצת קנאה
בו.
היא נזכרה בימים כשהיא הייתה צעירה כמוהו. הם היו 3 בנים והיא
הבת היחידה. הם אהבו אחד את השני מאוד, ואף אחד לא העיז להתקרב
אליהם. כמה שהיא התגעגעה לאחים שלה עכשיו...

היא החליטה, בשבילה ובשבילו, שחייבים לעזוב את המקום, היא לא
יכלה לשאת את מראה הגופות ששכבו בחוץ. העורבים כבר התחילו לנקר
אותן. היא ניסתה לסלק אותם - הם לא רואים שהם היו שלה?! מההוא
עם הקצף בפה לא היה לה אכפת.

הם התחילו לנוע בלי כיוון סתם לראות מה הגורל יזמן להם.

אחרי כמה ימים, היא לא הייתה בטוחה כמה, הם הגיעו למקום חדש
ויפה. והם החליטו לנסות להשתקע שם, קרוב לאגם הגדול.
ולא חסר להם כלום, לא אוכל ולא מקום לישון בו, והיחיד שנשאר לה
גדל והתפתח יפה.

באחד הימים כשהם טיילו ביער שהיה ליד, הם שמעו רעש מוזר, היא
קפאה במקומה, מנסה לזהות את הרעש, ללא הצלחה.
לפתע היא הרגישה דקירה בצד, והרגשה של חמימות מעורבת בצריבה
במקום. היא הסתכלה וראתה חץ תקוע שם. היא רצתה להגיד לאחד ששרד
שיברח, אבל לא הספיקה וראתה שגם בו היה תקוע חץ כזה.
היא ניסתה לשמור על ההכרה שלה - ללא הצלחה.

היא התעוררה במקום שהיה חיקוי עלוב למקום שהיא גרה בו, והיה
מוקף סורגים. היו שם עוד כמה כמוה, ובהתחלה היא נדרכה והתכוננה
לקרב, אבל הם לא זזו. היא ניגשה אליהם ושאלה אותם מה זה פה,
ולכולם היה סיפור דומה לשלה, חוץ מלאחד שנולד שם, שאמר שאין
שום אפשרות לברוח משם.

היא ניגשה אל הסורגים וניסתה לכופף אחד מהם, בצד השני היו
המוני יצורים שמעולם לא ראתה, הם הלכו על שתיים ולא דמו לכלום.
אחד מהם, קטן, אמר ליצור אחר, גדול, "אמא, אמא - תסתכלי על
הנמרים".