זה כמו מכשיר סלולרי. אני שמה אותו בתוך סיר גדול. אפור. ריק.
מניחה בעדינות.
הקומקום הישן רועד, מעלה אדים והפקק האדום קופץ. המים רותחים.
אני עומדת יחפה במטבח, בכותונת כזו- כמו של ילדות, ושולפת את
הקומקום החשמלי. לאט לאט, בעיניים רדומות - הזויות - אדומות,
אני מוזגת את המים הרותחים לתוך הסיר.
וכל הטלפונים הקטנים שבזיכרון נשפכים החוצה- כמו בתמיסה! איזה
כיף, מרק טלפונים! הנה צף לו חבר טוב, הנה צפה סטודנטית מהכתה,
הנה שחקן, הנה משפחה...כולם שם במרק.
Yey! Yeepee!  אני שמחה, רוצה לצחוק, לקפוץ, ובמקום- אני
מערבבת, מנמיכה את האש.
חסר לי מלח. תמיד חסר מלח.
אבל אין, אז אני מוסיפה שעון. היי- איזה כיף- אני מבשלת את
הזמן! השניות מתערבבות לי עם הטלפון של השכנה, והדקות מתרכזות
בלמטה של הסיר...זה בטח יהיה קשה לנקות.
אני מסתכלת על הקיר הלבן. יש שם סדק עוד מאז שנולדתי, ונזכרת
במשהו שאמרו לי לא מזמן:
"כן- תתקשרי פעם, נמצא זמן- נעשה צהריים"