כשאורי סיפר לי, לא האמנתי לו.
אורי היה החבר הכי טוב שלי, הידיד הנצחי, הוא אף פעם לא שיקר
לי.
אבל פשוט לא יכולתי להאמין לו.
הוא בא אליי יום אחד ומספר לי שבאחד משיטותיו הרבים במושבים
בצפון הארץ, הוא נתקל במחסן ענק שעל דלתו הנעולה במנעול ענק
ישנו שלט האומר: "מחסן המילים שלא נאמרו והרגשות שהודחקו".
"ניסיתי לפתוח את הדלת, לבדוק אם יש חלונות, אבל פשוט כלום!"
תעלומה, הוא קרא לזה.
אני, ילדה חולמנית וקצת דכאונית, שמנסה למצוא משמעות בכל דבר
בחיים, מציאותית מהיסוד, זלזלתי בו.
אורי נתן לי את הכתובת ואמר שהוא יודע שלשכנע אותי הוא לא
יצליח, אז למה שאני לא אלך ואראה זאת בעצמי.
למה לא בעצם?
ביום גשום של חודש ינואר יצאתי לדרכי, במכונית המצ'וקמקת שקנו
לי ההורים לפני חצי שנה.
לקחתי איתי פרות בשקית ניילון, פלאפון, מחברת ועט.
לא הלכתי לשום מקום ללא המחברת שלי.
כל המחשבות הללו שקופצות לי לראש...חייבות להיות מתועדות בצורה
כלשהי.
הנסיעה הייתה שלווה.
מדי פעם ירדו זרזיפי גשם, אך אני, בתוך האוטו שלי, עם הרדיו
פתוח על גלגל"צ, יד אחת על ההגה והיד השניה אוחזת בתפוח, נהנתי
מנופיה הירוקים של ארץ ישראל.
ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת.
אחרי בערך שעתיים וקצת התברברות, הגעתי למושב. מושב יפה,
ירוק.
הדרך הפכה לשביל עפר, וכשהגעתי למחסן ענק מברזל החניתי את
האוטו בצד, לקחתי את המחברת והעט ויצאתי.
בחוץ היה קר. קור שחודר לעצמות.
הגעתי לדלת המחסן, שאכן היה תלוי עליה השלט "מחסן המילים שלא
נאמרו והרגשות שהודחקו", אך המנעול לא היה.
אם לא תכנסי עכשיו, למה באת לכאן בכלל?
האומץ התפרץ, הלב פרפר והיד דחפה את הדלת לרווחה.
אתה נכנס להאנגר ענקי וחשוך.
ישנן כמה מנורות שמטילות אור קלוש לנוכח החושך הענק.
ריח של טחב עומד באוויר, ריח ישן.
בהתחלה אתה לא רואה כלום, אתה שומע.
צרחות עולות מצד אחד, בכי מצד שני ומקדימה מקבל אותך צחוק.
אתה מתכווץ מעט. הצחוק נשמע מזויף אך הבכי...כה אמיתי.
אחרי כמה דקות העיניים מתחילות להתרגל לחשכה ועינייך קולטות
שורה עצומה של שידות עם מגירות מברזל.
נראה כאילו יש שם מיליון מגירות, אך בעצם יש שם הרבה יותר....
כי ברגע שאתה בחון את כל החלל אתה שם לב שכל ההאנגר מלא בשידות
מלאות מגירות.
על לוח חשמלי ענק התלוי על אחת מהן כתובות מכסות מסוימות.
כשאתה מתקרב אתה רואה:
מילים שלא נאמרו-
280,000,000,009
רגשות שהודחקו- 605,987,472,052
ובכל רגע נוספות למספרים עוד ועוד ספרות, מעצימות אותם עד אין
סוף.
כשאתה מתקרב למגירות אתה שם לב שהן מסודרות לפי סדר האלף בית.
לאות א' יש שם אולי אלפי מגירות.
כך גם לכל שאר האותיות.
אתה מסתקרן, מסתכל לכל הצדדים, ופותח בזהירות מגירה של האות
א'.
בתוך המגירה ישנן אלפי תיקיות חומות משרדיות, ועל כל אחת שם.
אתה בוחר באקראי תיקייה אחת: שירה אלוני.
אתה מתיישב. משעין את גבך על אחת הארוניות.
עייפות כבדה נופלת עלייך, או שמא דיכאון קל?
אתה פותח את התיקייה רק כדי לגלות בתוכה חוברת דפים.
בדף הראשון נתונים פרטים על הבחורה.
היא בת 21, גרה בראשון-לציון, יש לה חבר ושני כלבים.
אבא שלה נפטר לפני כשנתיים מסרטן. אימא שלה גרה בירושלים.
בדפים שאחרי ישנם אלפי משפטים וסוגי רגשות. ליד כל אחד כתוב
תאריך.
בתאריך 5.2.98, למשל, כתוב משפט: "אני אוהבת אותך" ולידו רשום:
"לא נאמר מפאת ריב שפרץ בין האוהבים."
אתה מבין שלכל אדם בישראל ואולי בעולם יש כאן תיקייה כזו,
תיקייה שאוגדת בתוכה את כל המילים שלא אמרת ואת כל הרגשות
שהסתרת.
אתה מנסה לחפש את האות של שמך כשלפתע נשמע צלצול צורמני וקול
נשי אומר ברמקול: "משלוח חדש-מעורב-אזור תל אביב."
לפתע מתחילות עשרות עגלות לנוע בקדחתנות במסדרונות הארוכים.
כמו במגע קסם נפתחות מגירות ואליהן קופצים משפטים כגון: "אני
צריכה לספר לך משהו", אני אוהבת אותך כמו שאתה" ו"למה אתם לא
אוהבים אותי?".
אתה מרגיש קטן, אומלל, מלא במילים, משפטים, הברות ואותיות.
ראשך כואב ותופים הולמים בלבך.
אני מרגישה קטנה, אומללה, מלאה במילים, משפטים, הברות ואותיות
כשאני יוצאת מן האולם. תופים הולמים בלבי.
אני מחליטה בעוז לומר מעתה את כל מה שיש לי לומר, בלי להסתיר
דבר.
יש כל-כך הרבה משפטים שמחכים אצלי בתור.
אני נכנסת למכונית שלי ומתניעה, וכשאני יוצאת לכביש הראשי,
ילדה חולמנית שכמוני, אני לא שמה לב למשאית ענקית המתקדמת
לעברי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.