אור שלי,יפה שלי.
הכרתי אותך בתקופה הכי גרועה שלי,כעסתי על כל העולם אבל בעיקר
כעסתי על עצמי,שאני לא יכול להגיע למה שאני דורש מעצמי,שאני
דורש מעצמי יותר ממה שאני יכול להגיע.
ואת הגעת (תסלחי לי על הפלצנות) כמו אור בקצה של המנהרה הכי
חשוכה שיש.
כבר בשבוע הראשון שהכרנו הצעת שאני אצא אתך למועדון שהגדרת
כ"קטן ואינטימי" ביום שישי בערב ואני הסכמתי במהירות כי ידעתי
שהאלטרנטיבה שלי לזה זה מרתון סרטי "שירלי טמפל" כמדי יום
שישי.
לבשתי את הבגדים האהובים עלי וכבר הייתי מאורגן שעות לפני מתי
שקבענו.
באתי לאסוף אותך וכמעט נחנקתי שנכנסת לרכב שלי במכנסי עור
שחורים וצמודים עד כאב וחולצת סטרפלס שחושפת קעקוע של ונוס על
שכם,
את צחקת שראית אותי מנסה להסדיר את נשמתי ונתת לי נשיקה קטנה
על הלחי(דבר שרק הקשה יותר על המאמצים לנשום).
בכניסה למועדון (ה"קטן והאינטימי") עמדו כ400 איש שהיו מוכנים
למכור את נשמתם לשטן או לכל דורש כדי להיכנס למועדון, אבל את
לא היית צריכה להתאמץ,לאחר סמול-טוק עם הדור מן שמתברר שכבר
הכיר אותך נכנסנו מנסים שלא להישרף ממבטיהם של העומדים בתור.
בפנים כבר היו המון אנשים שרקדו איזה ריקוד שכנראה כולם הכירו
חוץ ממני.
את ניסית לצעוק לי משהו באוזן שהבנתי רק בפעם השלישית "אל תדאג
חמוד,הריקוד האחרון שלך" אמרת ונעלמת בתוך ההמון...
מרגע זה הערב הפך להיות הערב הכי סיוטי בחיי.
שהצלחתי כבר למצוא אותך את רקדת עם בחור גבוה וכשראית שאני
עומד ומסתכל חייכת אלי ונעלמת שוב.
הרגשתי מנוצל,הרגשתי נבגד וכבר חשבתי שהיה עדיף שהייתי נשאר
בבית עם שירלי טמפל ולא חווה את ההשפלה הזו.
פניתי ליציאה מהמועדון כשנזכרתי במשפת האחרון שלך" הריקוד
האחרון שלך" הוא הדהד לי בראש וגרם לי להישאר.
ישבתי על הבר ושיחקתי לבד איזה משחק שתייה רוסי שהכרתי(או
לפחות ניסיתי לשחק)וכל פעם שהסתכלתי אחורה לכוון הרחבה את היית
שם, רוקדת עם מישהו אחר כל פעם,
הלב שלי כאב כל פעם שראיתי אותך ככה.
ואז התחיל איזה שיר שאהבתי ואת ידעת שאהבתי אותו בגלל שבדרך
שמענו אותו,ולכן ברגע שהתחיל השיר הדפת מעליך איזה בחור,באת
אלי וגררת אותי למרכז הרחבה.
חשבתי שזה היה השיא של הערב, אני ואת רוקדים ושרים בצעקות בעוד
שכל הבנים מסביב זורקים עלי מבטי שנאה אבל ברגע שנגמר השיר שוב
הייתי לבד רואה את שערך מתנופף ליד מישהו אחר.
חזרתי למקומי ליד הבר ברגשות מעורבים של שנאה אהבה
כלפיך,השתדלתי לא להסתכל יותר לכיוונך.
הזמן שעבר היה נראה כמו נצח אם לא יותר אבל הגיע הרגע שה d'j
אמר שזה השיר האחרון ואז הרגשתי יד עדינה מחבקת אותי ומושכת
אותי מהכסא,רקדנו,את צחקת שהקשתי לשמור על שיווי משקל אחרי
הנשיקה.
בדרך הביתה לא ידעתי איך להגיב לכל מה שקרה הערב.
"למה לא רקדת" שאלת
"לא היה לי עם מי" רמזתי
"אתה צריך למצוא לך עם מי"
חשבתי שאת לא מבינה שאני רוצה רק אותך אבל מי שלא הבין כאן היה
אני.
שבוע אחרי שוב הלכנו למועדון ושוב היה אותו דבר, את נעלמת אבל
מה שהשתנה זה שלמדתי לאהוב להביט בך משגעת את כל הבחורים
במועדון,
נותנת לכל אחד מהם את האשליה שאת שלו אבל למשך שיר אחד בלבד,
בסוף השיר את בורחת לו,ואם הוא רדף אחריך מספיק אפילו תתני לו
עוד טיפה אשליה אבל שייגמר השיר את תיעלמי לו לגמרי, אהבתי
לראות אותך עושה את זה בעיקר בגלל הידיעה שהשיר האחרון
שלי...שהלב שלך שלי.
וככה המשכנו לצאת למועדון באופן קבוע ותמיד אותו ריטואל...
עד שבוע שעבר,הכל היה כרגיל עד שה d'j הכריז שזה השיר האחרון
אבל לא הרגשתי את ידך העדינה,חיפשתי אותך בעיניי ולא ראיתי
אותך שאלתי את הבחור האחרון שראיתי אותך רוקדת איתו אם הוא
יודע איפה את,
הוא אמר שראה אותך רוקדת עם איזה בחור אחר אבל הוסיף שאם אני
רואה אותך למסור לך שהוא מחפש אותך ואת מספר הטלפון שלו.
דאגה התחילה לזמזם בי שלא מצאתי אותך בשום פינה במועדון, יצאתי
לחפש אותך בחוץ למרות שלא האמנתי שאת בחוץ כי ירד גשם,ואין
בעולם דבר שאת שונאת יותר מגשם.
ואז הסמטה צדדית וחשוכה ליד המועדון שמעתי קול בכי חרישי
וראיתי ילדה יפה שאני אוהב שוכבת בבוץ, חולצתה קרועה ומכנסיה
מופשלים, כיסיתי אותה עם המעיל שלי "מה קרה אור שלי" שאלתי
מנסה להתעלם מהעובדה שאני כבר מבין בדיוק מה קרה ואת לא ענית
רק המשכת ליבב ללא קול.
את שתמיד היית חזקה כל כך,שחשבת תמיד שכלום לא יוכל לשבור אותך
וכולם רק צעצוע בשבילך, את משחקת בהם והם מעלים לך את הביטחון
והדימוי העצמי ברדיפתם אחריך.
את שוכבת עכשיו כאן ממולי בבית החולים עדין לא מדברת מאז, בוהה
בעיניים מזוגגות בגשם על החלון, מרחוק נשמע קול של מוסיקה
שבוקע מאיזה מועדון פופולרי.
הפצעים על גופך יתרפאו אבל את אף פעם לא תחזרי להיות מה שהיית.