הלהבה לעולם לא תפסיק לבעור,
הרועה ימשיך לנצל את החמור,
המנהיג הדגול לא יסתכל לאחור,
הרעבים ימשיכו לאכול מרור.

יש אנשים שנוהגים במוניות,
יש אנשים שמנהיגים מדינות,
יש אנשים שכותבים שירים,
יש אנשים שכותבים את ספר החוקים.

יש אנשים שמאבדים בנים,
יש אנשים שבונים מעבדים.
יש אנשים שחיים על פסוקים,
יש אנשים שפוסקים על חיים.

יש עוצמה בשתיקה מרעישה,
יש חולשה בצעקה נבובה,
אין אכזבה גדולה מכשרון שכלה,
אין מחילה לשנאה נדושה.

אנחנו שותקים ופתאום צועקים,
מה קורה פה? מה אנחנו עושים?
אנחנו חושבים שאנחנו משנים,
אחד את השני, את עץ החיים.

אין סיכוי שהלהבה תפסיק לבעור,
הרועה כבר סחט את החמור,
המנהיג הדגול הביט לאחור,
ראה אנשים זקנים, לוחמים ותיקים,
עומדים בשלשות ללא רוח חיים.

רגע, שנייה, אני צריך הפסקה,
אני צריך לסדר את הנשימה,
אני מנסה לעצור, אבל אני בירידה,
מה שנשאר זה ליפול, להשבר,
ולהתחיל מהתחלה.