ידו הייתה דרוכה על האקדח. שרירי הזרוע נעו תחת העור בעצבנות  
שקטה. היה זה מתוך הרגל להניח יד על האקדח, בשעה של מבוכה,
עצבנות ,בלבול.  בשעה של היסוס, תהיה, התרגשות. בשעה של עצב,
תשוקה, רעב , יאוש...בכל מצב היד, כפועלת מעצמה גיששה לעבר
הכלי המתכתי האהוב.
המגע הקר תמיד של הנשק הרגיע אותו, צינן את ידיו החמות, הלחות.
נסך בו תחושת ביטחון מתוקה.
הפעם הוא נגע בו בגלל נעמי.
נעמי הייתה אימא של אוהד, תלמיד כתה ב' בבית ספר היסודי בו
אבטח. הוא היה מאוהב בה. כל בוקר הייתה מגיעה עם אוהד  ומלווה
אותו ממש עד לשער. היה לה שיער חום גולש שטיפת שיבה מוקדמת
זרקה בו, עיניה ירוקות היו ומעט עייפות אך מבטה ערני וצוחק.
תחילה החליפו מילים בודדות:
"בוקר טוב"
בהגיעה לבית הספר
ו"להתראות "
בסופו של יום עת אספה את בנה, או
"שבת שלום"
בימי שישי. כחודשיים לאחר תחילת שנת הלימודים כשאיגור כבר היה
בטוח ברגשותיו כלפיה, היא שאלה אותו לשמו ולגילו. לא היה
בדיבורה הנעים שמץ של פלרטוט ובכל זאת...בכל זאת איגור היה כל
כך מאושר מהתעניינות מנומסת זו עד שלא נגע באקדח במשך יום
שלם.
כך התנהלו הימים בעצלתיים. קימה מוקדמת עם שחר, אכילה חפוזה
בעמידה ליד השיש, הכנת קפה שחור,מר, וריקון הכוס לכיור אחרי
לגימה או שתיים. נגיעה מוודאת באקדח בטרם יצא את הבית ועמידה/
ישיבה במשך שש שעות . לא הפריע לו השעמום, הגשם הטורדני או
העובדה שהרדיו הקטן בבוטקה המחניק לא קלט אף תחנה פרט לתחנה
הדתית הפיראטית. גם לא הפריעה לו יותר מורן מכתה ד' שצחקה עליו
כל הפסקה עת היה מוציא מתיקו הבלוי שקית ניילון קטנה ובה
סנדוויץ' שהכין ערב קודם עשוי שתי פרוסות עבות של לחם שחור
וביניהן לפעמים היה דג מלוח, לפעמים חלווה, ולפעמים רק מלפפון
כבוש. היה מוציא את הסנדוויץ' ואוכל יחד עם הילדים בהפסקה.
איגור שנא לאכול לבד. היה אוכל לבד בבוקר בעמידה, ובערב לבד
בישיבה מול העיתון ( מוסף הכלכלה עניין אותו במיוחד), או מול
ערוץ אחד בטלוויזיה. פעם אחת ביום רצה לאכול בחברותא. כל אימת
שמורן עברה ליד הבוטקה שלו, הייתה מוציאה לו לשון בהתרסה,
מנפנפת בשערה בדרמטיות וממלמלת דבר מה בחיקוי של מבטא רוסי כבד
תוך כדי פרצי צחוק רמים. חסרי דאגות. תחילה היה איגור מתכווץ.
הוא התכווץ מאחורי הרדיו, מאחורי שקית הניילון והסנדוויץ' . עם
כל כיווץ כזה, העביר יד רוטטת על האקדח. עם כל ליטוף האקדח היה
לוקח נשימה עמוקה עד שלבסוף הצליח להזדקף ואפילו לחייך אליה
בסלחנות. כשעשה זאת, נדמה היה לו כי צל חרטה חולף על פנייה או
אולי היה זה ענן ששייט מעליהם.
רק אוהד דיבר אתו בקלילות. נתן בו אמון מלא ואף ניסה לתקן לו
את הרדיו ושבר בטעות את האנטנה כך שאפילו את התחנה הדתית לא
ניתן היה לשמוע יותר. רק זמזום בלתי פוסק של משהו שהזכיר
לאיגור מסוקים. הרבה מסוקים. איגור נהנה היה לראות את הילדים
משחקים בהפסקות. היה משחק אחד שאהבו במיוחד: "דג מלוח" קראו
לו.
ילד אחד היה שעון עם פניו לקיר וסופר בקול רם :
"3,2,1 דג מלוח!" הילדים מאחריו צריכים היו להתקדם תוך כדי
הספירה מבלי שישים לב, ולקפוא במקומם ברגע שהסתובב. איגור לא
הבין מי היה המנצח במשחק או מה היו שאר החוקים אבל זה לא היה
לו חשוב כל כך.
לפעמים הילדים קפאו במקומם בפרצופים ממש מצחיקים ואז היה איגור
מחייך לעצמו מאחורי הסנדוויץ'.
בשעות הארוכות שאבטח, היה איגור עסוק בדמיונות. הוא דמיין
דברים שקרו באמת, זיכרונות מטושטשים מילדות רחוקה ומושלגת.
מגפיי גומי אדומות, יד אם מחוספסת מעבודה במפעל לייצור
בקבוקים,משחק באבני רחוב, ספרים כבדי כרס בספרייה הצנועה בסלון
הקטן שנדף ריחות נפטלין וכיכר לחם שקידם אותה תור משתרך
וציפייה מהולה בפחד שמא... שמא ייגמר עד שנגיע. עוד ליטוף
מהורהר של האקדח.
איגור לא חשש מפריצת טרוריסטים למקום, גם לא מהטמנת פצצה. בסתר
לבו אפילו קיווה לקצת אקשן. הוא הריץ בראשו תסריטים פרועים על
השתלטות מחבלים על בית הספר, על הצלתו את מצב הביש והגנה בגופו
על אוהד הקטן. הוא פינטז על פציעה בקרב יריות , הובלה לבית
חולים וקבלת יחס וטיפול של כבוד. פינטז על נעמי מגיעה לבקר
אותו עם אוהד, כשדמעותיה החמות נופלות על ידו החיוורת ושפתיה
מבטיחות עתיד. המחשבה על שפתיה כל כך רגשה אותו עד שתפס את
האקדח בחוזקה ומיאן להרפות.
הוא דמיין את חייהם המשותפים יחד, משפחה קטנה ומאושרת. חלם
שיעשו עוד ילדה ויקראו לה מיכלי. לא מורן. מיכל. שם עדין,
טהור. שם של ילדות טובות.על כל זה היה חושב בשממון היום
וכשאוהד בא להראות לו את המבחן האחרון בתורה או את הציור שהכין
ליום האם, חש גאה ממש כמו אב.
המצב היה יכול להמשך מבחינתו עד שאוהד היה מגיע לתיכון. כל עוד
היה לו במה להיאחז ( דמותה של נעמי בסוף היום, ציור בידו של
אוהד וכו'...) אבל הדברים קרו מעצמם באופן שונה כפי שקורה לרוב
ודווקא בבוקרו של חודש אפריל, ממש כשהאביב חכך בדעתו אם לצאת
לרגע ולהקדים את בוא הקיץ, או לוותר שוב ולהניח לו לפרוץ
בחמסינים מתישים...דווקא בבוקרו של אפריל זה השתנו חייו
השלווים של איגור.נעמי הגיעה כהרגלה המדויק לאסוף את בנה מבית
הספר ברבע לאחת,וכשחיכתה לו בשער, בעוד איגור מנסה למצוא את
המילים המתאימות ( מחפש אותן בעיקולי אקדחו), חייכה אליו נעמי
בעצב ואמרה:
"זהו, זה יומו האחרון של אוהד כאן."
ידו של איגור לפתה את הקנה בחוסר אמון מבוהל.
" מה? מה זאת אומרת?"
שאל בגמגום בלי שהרגיש בטון דיבורו שהסגיר בפניה הכל.
"כן , אנחנו עוזבים"
אמרה בלחישה צרודה כשמבטה זע בחוסר שקט לא אופייני.
נדמה היה לו שבחנה את האספלט החרוך בעניין מעושה על מנת להמנע
מעיניו המתחננות אליה.
"אבל, אבל שנת הלימודים..."
הוא לא הצליח לסיים את המשפט ונשען בכבדות על משקוף הביתן, חש
את האספלט קורס תחתיו.
היא מלמלה דבר מה על אחות בקנדה, על בית ספר פרטי ונוף יערות.
מלמלה על עתיד בטוח נטול מחבלים ואיומי קיום תמידיים... ודבריה
עטפו אותו בזמזום חרישי. לא כמו הזמזום שבקע מהרדיו והזכיר לו
מסוקים. היה זה זמזום של דבורים הפעם, מתוק, עסקני. ועינייה
שפגשו את שלו בחשש היו מלאות תקווה. לפתע נראתה לו צעירה יותר,
כמעט נערה.
הצלצול נשמע והילדים התפזרו ברחבת החצר.אוהד רץ אליו כששרוכי
נעלו הימניות פרומים וידו אוחזת ציורים שחבריו לכתה הכינו לו,
מתנת פרידה. הוא הגיע אל הבוטקה, מתנשף ופתח את ילקוטו
בחיפזון. נעמי לא אמרה מילה, וגם איגור שתק, המום. אוהד שלף
מתוך קופסת צבעי פנדה צבע כתום ורשם באותיות גדולות ומעט
עקומות בראש הדף הראשון: " ליגור" , משמיט את הא' בהגיון פונטי
של ילדים בני שבע.
אוהד הניח את חבילת הציורים על נעליו של איגור ופתח בריצה
מחודשת, תופס בידה של אמו בדרך וגורר אותה מהשער.
ממש לפני שנעלמו ולפני שהרים את הדפים,הסתובבה אליו נעמי ,
משכה במבוכה בכתפה הרזה ושלחה לו מעין נפנוף פרידה עדין.
איגור התבונן בציורים הצבעוניים ונאנח בלי קול כשקרא את הקדשת
המורה: "לאוהד היקר, שתצליח בכל אשר תפנה בדרכך החדשה ושתזכור
את הארץ ממנה באת. באהבה, ילדי כתה ב' 3 והמורה תרצה"
בדרך לביתו , פסע איגור בצעדים איטיים מהרגיל, ניסה להרחיב את
סרעפתו המכווצת בנשימות עמוקות. כשנכנס לדירתו, פצע אותו אור
אחר הצהרים רך של האביב שהחליט בכל זאת לבקר. איגור הגיף את
התריסים בכוח ושתה כוס מים. ועוד אחת, ליטף את האקדח ושלף אותו
מנדנו.  הוא פסע לעבר המראה שבהול והתבונן מעט בבואתו, בוחן
אותה בדקדוק. תספורת לא הייתה מזיקה, חשב. ואז נזכר שזה בעצם
כבר לא חשוב כי נעמי לא תגיע יותר לאסוף את אוהד. הוא הבין
שמיכל לעולם תישאר בגדר שם עדין ושמורן תתריס לעברו בלשונה גם
בהפסקה מחר. האקדח רעד בידו כל כך כשפרצי הדמעות זעזעו בעצמה
את גופו ושחררו את נשמתו התשושה. איגור הסיט מבטו מן המראה
ונזכר ביד פועלת והבזק מעורפל של מגפיי גומי אדומות הבליח
בראשו כשהצמיד את האקדח לרקתו וספר בשקט לאחור.
3,
2,
1,

דג מלוח.