כמידי יום, הוא התייצב בתחנה שברחוב מגוריו, מעבר לבית הישן,
המועד להריסה.
הוא תמיד תהה, מתי יהרסו אותו; מדוע משאירים אותו כך, בודד.
מכוער. לא-צבוע. ערום.
השמש רק זרחה, כשהיה הוא פוקד את הרחוב המתעורר. הוא מצדו, היה
ער כבר שעות. שעות ספורות של שינה הספיקו לנחם את עייפותו, אך
גם שינתו הקצרה הייתה מוטרדת במחשבות וחסרת נחת.  בעלי החנויות
החלו פותחים את חנויותיהם. רדומים. חסרי-מנוחה.

עיתון הבוקר היה מונח על ברכיו. כוס הקפה השלישית שהייתה מונחת
לצידו, על הספסל, הספיקה להתקרר. שגרה הציפה את דעותיו. עוד
פיגוע ארע באזורים המוכרים. עוד חיילים קמים ומתעוררים נגד
ה"זוועות" שנעשות בשטחי הרשות. עוד אימהות אבלות, ומשפחות
שכולות מצטרפות לרשימה. עוד עלייה באחוזי האבטלה. עוד תגובות
ביקורתיות מציפות מצד העולם הנאור; אותו עולם שאנטישמיות לא
נטשה אותו לעולם.
חבריו היו מצודדים בו לחדול מסובלנותו הבלתי-פוסקת כלפי כלל
האנשים. אמרו עליו, "הוא יפה נפש. יום אחד יתעורר, ויקבל את
שוק חייו..". הוא סרב להאמין שגם בכל הרוע ששתול מעבר לגבולות
מדינתו, אין כל טיפת טוב, תמימות, שלימות. טהור-נפש היה.  

היא הגיעה, כשם שהייתה באה, ומתיישבת לצידו בשבועות האחרונים.
נערה יפיפייה, תכולת עיניים; שיערה גלש מעבר לכל דמיון, פורץ
גבולות. הייתה כמנהגה, מחייכת אליו חיוך מבויש, הכובל בו
בשרשראות ברזל את סודות ליבה. עיניה התכולות צפנו סבל מקודד
עמן, ככספת נעולה המהווה את הפתח לנשמתה.

תמימות-ליבו, לא אפשרה לו לפרש את חיוכה המתוק, אם כי שטחי,
כמלא משמעות. עם זאת, פרצופה המבולבל רדף אותו אף בשינתו.

האוטובוס הגיע, הוא קם ממקומו המוגדר על הספסל, וכשהסתובב
לאמור לה שלום, היא לא הייתה שם. נעלמה כחלקיקי אבק ברוח. תהה,
אך לא ייחס חשיבות רבה.

בוקר לאחר מכן, התרחש אותו הדבר בדיוק.. כך עברו להם ימים
כשבועות עד שיום אחד, החליט להתעמת עם הנערה.. מדוע היא פוקדת
את הספסל מידי בוקר, מחייכת אליו ונעלמת? שאל את עצמו פעמים
רבות מכדי לספור..
הגיע מוקדם, וחשב בראשו מה לומר לה.. העביר את פרצופה בראשו,
כתמונה מסתורית בגלריה..
הוא ראה את חיוכה התמים, את עורה החלק.. ואת עיניה התכולות, כה
יגעות, כה סובלות.. נשמתה המעונה.. עיני נשמתה..
זמן עבר לו, דקותיים התגלגלו לשעתיים. אוטובוסים רבים עברו,
והוא מחכה..
באותו היום, היא לא הופיעה..
עם רד הלילה, נכנס למיטתו והתעטף בשמיכתו.. הוא ישן
שנת-ישרים.. כאילו וידע שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר.. על
אותה נערה במצוקה, לא חשב יותר.. לא תהה.. לא תמה..

הקיץ לו מאוחר האיש, ולא כמנהגו, איחר לבוא לתחנה.
הנערה לא הייתה שם. פתק לבן, עם מראה כה תמים החליף את מקומה
על הספסל. ישוב בזהירות כה מתוכננת.. כה עדינה.. כמנהגה של
הנערה.
הוא ניגש בזהירות אל הספסל, התיישב ליד הפתק, ולקחו לידו.
בתמימות-דעת פתח את הפתק, שעליו נרשמו המילים הבאות,
במחשבה-יתרה:

"למשחררי היקר,
- תודה!"