אבל לא. כשראיתי אותה לראשונה, לא האמנתי שזו באמת רק הפעם
הראשונה שאני רואה אותה. היא נראתה כל כך מוכרת. כשהייתי קטן,
תמיד הייתי משחק משחקי תפקידים עם חברים. קסמים, דרקונים,
חרבות וכאלה. הרבה פעמים הייתי יושב וכותב הרפתקאות ארוכות:
הגיבורים יצילו את הנסיכה, ואביה, המלך, יחבב אותם עד מאוד
ויכניס אותם לפוליטיקה של הממלכה שלו. הם ייכנסו למעין
אינטריגה בין-לאומית, ולאט לאט יהפכו לפחות תמימים ויותר
למודי-קרב וחסינים למרמה - מאהבים לטינים בלילות, לוחמים
קשוחים בימים... אבל אף פעם זה לא עבד. הדרקון הראשון שהגיע
הרג אותם, וזה היה נורא כי הייתי ממציא כל כך הרבה דברים יפים
בשבילם, דברים שהלכו לטימיון. הררים של מטבעות, בתולות יפהפיות
בכל חדר שלישי... וגם כל מיני מכשירים קסומים כאלה, מקוללים.
למשל, טבעת שברגע שעונדים אותה, מין הגיבור משתנה מזכר לנקבה,
או להיפך. הם אף פעם לא הגיעו אל הטבעת המקוללת. כשראיתי אותה
לראשונה, הייתי בטוח שהיא לבשה בדיוק טבעת כזאת. היא ממש הייתה
אני, אבל היא לא הייתה זכר. בהיתי בה בחוסר אמון, והיא לא
הסתכלה חזרה. היא ישבה שם, ודיברה עם איזה חבר שלה על עניינים
של חיים ומוות, על כמה קשה היה לה בבית-ספר. היה לה בתיק דיסק
של היהודים, שפתאום הזכיר לי איך הייתי יושב עם חברים שלי,
היינו מעשנים איזה ג'וינט ביחד, נשענים אחורה על המזרונים
ששכבו על רצפת החדר החשוך שלי ומקשיבים, בשקט. מתחבקים, בוכים,
צוחקים... כשראיתי אותה לראשונה, היא לבשה בגדים שחורים, בדיוק
כמו שאני אוהב. הארון שלי היה מלא בבגדים שחורים. כשעוד הייתי
הולך עם אמא שלי לקנות בגדים, היא אף פעם לא הרשתה לי לקנות
שחור - אמא לא הבינה שזה הצבע היחיד שעשה לי את זה, הצבע היחיד
שאי פעם רציתי ללבוש. הצבע היחיד שגרם לי להרגיש טוב עם עצמי.
אמא לא קנתה לי בגדים שחורים, והבטחון העצמי שלי התאדה לו.
אפור אף פעם לא גרם לי להרגיש אני, ובהתאם הייתי צל של עצמי.
בנות לא הסתכלו לכיווני פעמיים באותה תקופה. כשראיתי אותה
לראשונה, שאלתי את עצמי אם יש לי סיכוי איתה. פתאום שמעתי אותה
אומרת משהו שהעביר בי רעד. מעניין, שאלתי את עצמי, אם גם היא
חוותה את אותם הדברים שאני חוויתי. מעניין אם גם היא ישבה
בלילות ללא ירח ובהתה בשמים, שאלה את עצמה אם יש משמעות ליקום.
אולי גם בראשה עברה מחשבת ההתאבדות שגרמה לה להבין פתאום את
הדילמה של כאב מהול באושר אל מול ריק. מעניין אם גם היא הבינה
את חוסר הטעם בכל זה... אבל נשארה רק בשבילי. רק בשביל שיום
אחד תמצא אותי, ופתאום נמצא ביחד את החתיכה האחרונה של הפאזל
מתחת לשטיח. הרי זה מה שמשאיר אותי פה: התקווה שאני אמצא אותה
יום אחד. כשראיתי אותה לראשונה, לא האמנתי שסוף כל סוף, סוף כל
סוף - החיפוש נגמר - מצאתי אותה. פתאום הייתה הפסקת חשמל, ועד
שמצאתי את ארון החשמל והרמתי בחזרה את המתגים כבר היו פרסומות.