ברגע שהכנסתי את כף רגלי אל תוך הטריטוריה הביתית שלי שנקראת
החדר, צפצף ג'רמייה (המחשב שלי). למרות שהמחשב שלי נהג להוציא
נהמות מפחידות ומשונות בשעות הקטנות של הלילה (נראה לי שכדאי
שאני כבר אשלח אותו לתיקון), את הצליל הזה לא הכרתי. הייתי
טורח לתאר לכם את הצליל הזה אבל אתם בחיים לא תבינו.

קלטתי. זה התוכנה המיוחדת הזאתי שמחוברת לאימייל שלך, ועושה
קולות כשקיבלת הודעה חדשה, שהורדתי אתמול בלילה. "YOU GOT
MAIL" היה רשום לי באותיות שחורות וגדולות. כן, כמו בסרט.
לחצתי על הקישור והגעתי להודעה. שלחו לי וירוס. וזה הדבר הכי
נורא שאפשר לעשות, וגם הכי אירוני. כמו שקרה לוינסטנט ווגה
מספרות זולה, שהאוטו שלו היה במוסך שלוש שנים, ושבוע אחרי שהוא
הוציא אותו הוא התעורר יום אחד וגילה שמישהו שרט לו את כל הדלת
הימנית. הוא נורא כעס בסרט, ואני מבין אותו, לגיטימי. גם אני,
כמו וינס, רציתי לתפוס את אותו המניאק.

כדאי שאני אחזור אחורה טיפה, בשביל הרקע. נכון, שכשהמחשב דולק,
אז הוא מוציא מין רחש כזה, אלקטרוני? אז של ג'רמייה היה ממש
חזק. הייתי מדליק את המחשב ומיד ג'רמייה פתח בשאגה ענקית שלא
הסתיימה עד שלא כיביתי אותו, מה שקרה די מהר בדרך כלל. ואז הוא
התחיל לשלוט בשאגות, הוא למד להוציא כל מיני סוגים של קולות
והוא ממש ידע לדבר. אני זוכר שהייתה תקופה שגם בלילה הייתי
משאיר אותו דלוק כי הוא ממש שר לי כמעט. וככה הייתי נרדם.
להורים שלי זה נורא הפריע, אבל כמו המוזיקה בפול ווליום, כמו
הסיגריות, כמו שעות השינה המטורפות וכמו שהם התרגלו לכל דבר
שנראה להם שאני עושה לא בסדר, גם לג'רמייה הם התרגלו. ולא רק
זה, הם התחילו ממש לאהוב אותו, לפחות בשלב שהוא כבר למד לדבר.
וככה ג'רמייה הפך לבן בית, בדיוק כמוני, ואולי אפילו יותר.

טוב, לא אולי. הרבה יותר. זה התחיל שהם התחילו להביא אותו
לאירועים משפחתיים, ולקחת אותו לתאטרון, דברים שהם היו עושים
איתי. בהתחלה זה היה אני וג'רמייה. הילדים. ואז יום אחד לאיזה
דודה שלי הייתה יום הולדת, והיא עשתה ארוחת ערב אצלה בבית או
במסעדה, לא זוכר. גם לא קריטי. והיא ביקשה מאימא שלי להביא את
המרק המפורסם שלה. אה כן, זה היה בבית שלה. זה אומר שזה כן היה
קריטי? עכשיו שתבינו, כשמאימא שלי מבקשים משהו, היא תעשה את זה
הכי טוב שאפשר, ובכמויות מרק שהיא הכינה היה אפשר להאכיל את כל
ה... אני רוצה להגיד משהו עם אפריקה וילדים רעבים, אבל זה לא
נשמע לי מתוחכם מספיק. בקיצור היא הכינה הרבה. המון. בסיר ענק.
וכשהיינו צריכים לנסוע לדודה הזאת, התברר שהסיר תופס כשני שליש
מהמושב האחורי. אז ג'רמייה היה צריך להישאר בבית. ההורים שלי,
מתוך "התחשבות", אמרו לי שאני במילא שונא את הדודה הזו, אז
שג'רמייה ייסע. סבבה. והם נסעו.

אבל זה המשיך. פתאום הם לא לקחו אותי לשום מקום יותר. ג'רמייה
היה הבן הטוב יותר. "אבל אימא הוא לא חי בכלל! הוא מחשב!". ולא
הזיז להם. הורים פלגמטים, מה אני אגיד לכם. בשלב מסויים כבר
לאכול ארוחת ערב ביום שישי כולם ביחד לא קראו לי, וקראו רק
לג'רמייה. שילכו להזדיין. ובשלב מסויים כבר נהייתי אוויר בבית.
טל כבר לא גר כאן יותר, אבל יש את ג'רמייה, אז הכל בסדר. וככה,
אוויר עד היום.

הוירוס היה קטלני. כמו סרטן מחשבים או משהו כזה, רק בי
הכימותרפיה. הרופא המיוחד שההורים שלי הזמינו לו מחו"ל, אמר
שאין מה לעשות חוץ מלהנות מימיו האחרונים של ג'רמייה, ושמצפה
לו תהליך גסיסה ארוך ואיטי. ריחמתי עליו. וככל שהוא גסס יותר
ויותר הפכתי למוצק בעיני ההורים שלי. חזרתי לאט לאט להתקיים
בבית.

טקס הקבורה היה כבר מעבר לכל גבול. על המצבה שלו רשמו "ג'רמייה
RIP". לעזאזל, זה מחשב! אימא שלי ישבה כל שבעה בבכי היסטרי.
ואני לא ישבתי. עם כל האהבה שלי לג'רמייה, זה רק מחשב. בלי לב,
בלי מוח. כמו איש הפח. גרסה מחודשת לאיש הפח. וככל שעברו
הימים, הדברים חזרו לקדמותם. והכל חזר להיות בסדר. פחדתי
כמובן, לבקש מההורים שלי מחשב חדש. א רוצה עוד כזה סיפור.
ולמדתי לחיות טוב מאוד בלי אינטרנט.

אני הרגתי אותו. אני שלחתי לו את הוירוס הזה. בן זונה. שנאתי
אותו. וכעסתי על ההורים שלי כל כך, עד שהרגתי את הבן היחיד שהם
התגאו בו. כלומר מחשב. זה לא היה פייר בכלל. איך הגענו למצב
הזה אני לא יודע. אני שונא את ג'רמייה. מגיע לו שהוא מת. אחרי
איזה שנתיים, סיפרתי להורים שלי את האמת. סיפרתי להם שאני
שלחתי את הוירוס. והם הגישו נגדי תביעה. רצח בכוונה תחילה על
רקע משפחתי. מחשב רצחתי! אלוהים, מה נסגר? למרות שבסוף זוכיתי,
כי השופט הבין שזה אכן רק מחשב, ואיכשהוא נכנס גם בהורים שלי
שמץ היגיון, והם הבינו את כל מה שעבר עליי. נו, הגיע הזמן.

והם קנו לי מחשב חדש. כזה שלא מוציא קולות מוזרים. אבל עכשיו
אני מכבה אותו בלילה, שלא יתחיל לדבר לי פתאום.