ישבתי וחשבתי אתמול, על כל הדברים שהייתי אומרת לך אם הייתי
יכולה.
ניסיתי לחשוב על דרך.

בהיתי בשמש. אף פעם לא עשיתי את זה. אנחנו לא ממש מיודדות, אבל
היום- החלטתי להיות נחמדה ולהעיף בה כמה מבטים.
הפעם האחרונה שהסתכלתי עליה הייתה בליקוי חמה האחרון לפני כמה
שנים, כשאמרו ש"בשום פנים ואופן" אין להסתכל על השמש, כי זה
מסוכן. אז עשיתי דווקא, כמו ילדה קטנה. לא קרה לי כלום, כמובן
(חוץ מאיזה סעיף ראייה קטנטן אולי...)
אח"כ לא יכולתי לראות כלום בגלל ההילת אור הזאת שתקועה לך בכל
מקום, אז פשוט עצמתי עיניים. לא ראיתי את זה.
לא יודעת מה בדיוק חיפשתי, אבל זה לא היה שם.
אולי.... חיכיתי לאיזה משהו שיגיד לי. סימן כזה... לא יודעת.
זה מטופש, לא אמיתי. זה כמו להאמין באלוהים- אתה עושה את זה כי
נוח לך, נוח לך להאמין. אתה חייב להתמכר לאיזושהי הנחה שדברים
נעשים ע"פ דרך מסויימת, שיש איזשהו סדר. אם תחשוב שאין לך
שליטה על כלום תשתגע, אז נוח לך להאמין שמישהו אחר עושה את
העבודה בשבילך.
אז האמנתי. ככה זה שאתה חושב על מישהו. אתה כבר מחפש את זה,
מחכה לחשוב על זה. אתה רוצה להאמין. בתת מודע, וואטאבר. אתה
מתחיל למצוא סיבה לכל דבר שקורה, מין מניע על שמסביר את
ההתרחשויות בצורה אחת בלבד (הצורה היחידה שאתה מסוגל לראות)-
שאותו אדם נמצא שם. קיים. ואולי... אולי זה סימן שגם הוא בדיוק
חושב עלייך.
ואלה הסימנים שלך, הדברים המטומטמים האלה שנמצאים לך בראש. אתה
בוחר ליצור אותם.

אז ככה הייתי. כמו ילדה קטנה, כמו שאמרת.
חיפשתי סימנים, משהו קטן להאחז בו. משהו שיגיד לי שאני לא סתם
משלה את עצמי ואח"כ אני שוב אלך לאיבוד או שסתם יהיה לי קשה כי
לא קיבלתי את מה שאני רוצה.
לא יודעת למה בדיוק חיכיתי.
ישבתי שם. פשוט ישבתי, כמו מטומטמת, בלי לעשות כלום.
ואני כל הזמן עושה את זה, מחכה שדברים יבואו אליי, לא מנסה ולא
משתדלת והולכת על האקט של פסיביות עד הסוף. כי ככה זה כשאני לא
בטוחה.
אם הייתי יודעת מה אני מחפשת זה בכלל היה עוזר, אבל גם זה היה
מעורפל. ולא שלא ידעתי- אין כזה דבר לא לדעת מה אתה רוצה, אתה
תמיד יודע- לפעמים אתה פשוט מתכחש לזה,
פשוט... לא היה ברור מה אני מצפה למצוא.

ואני כמעט מאבדת את זה. את הרצון, השאיפה, המחשבה הזאת.
עלייך.
מנסה להתרכז במשהו אחר.
התחלתי לראות את כולן עוברות. מכוניות. וכל אחד יושב במכונית
שלו, עם התהיות שלו, המחשבות שלו. העולם שלו, שהוא בטח שונה
בתכלית משלי.וגם שלך בעצם.
כולם מחפשים סימנים. לא משנה איזה.
השמיים נהפכים לקודרים, השמש שלי כבר מתחילה להעלם.
אבל זה לא סימן. לא מה שרציתי.
אני מוותרת, ובאמת.
ואז אני רואה אותה.
מכונית קטנה ואדומה.