נכנסנו ליער . לא היה זה יער עבות במיוחד.
גם לא נקי במיוחד, למען האמת.
היה זה בסה"כ היער של גבעת המורה- אורנים מתים ומיכלי פלסטיק
חסרי שם וסימן.
כשהייתי ילד , אהבתי להיות ביער.
הייתה בו תחושה של שלווה, של חופש, תחושה של...
קשה להסביר זאת במילים, לגשר בין השנים ולתת לאותו רגש מילה,
ציון , הסבר.
כאשר הייתי צעיר יותר נהגנו ללכת ,אני ואבי, ליער. לא היינו
עושים זאת הרבה, אולי פעם בכמה שבועות , בחודשי החורף, כאשר
הציצו הפטריות וניתן היה לאוספן.
מאותן פטריות הכינה אימי מרק.
בילדותי לא אהבתי מעולם מרק פטריות, אולם אותו המרק מפטריות
היער היה... מיוחד, וטעמו נשא את טעם החופש, השלווה , האושר.
ועתה, הלכנו באותו השביל העולה ומתפתל לעבר היער.
השמיים היו אפורים ומעוננים, ואבי ציין שעלול לרדת גשם.
בהחלט ייתכן, בהחלט ייתכן.
כאשר נכנסנו תחת מעטה האורנים, עלתה בי אי-נוחות מסויימת.
אומרים שאנשי הקרן הקיימת שתלו בארץ אורנים מתוך תחושת געגועים
לארצות מרכז ומזרח אירופה, שמהן הגיעו. מצאתי עצמי חש איבה
מסויימת כלפיהם, על כך שהביאו לכאן את עציהם, אלוהיהם הזרים,
שאין מקומם כאן.
אומרים שהאורנים בא"י גוססים. שהאדמה אינה מתאימה להם.
ואכן אורנים רבים גססו או שכבו,כרותים , על האדמה, כגופותיהם
של ענקים שעבר זמנם.
אולם רבים היו חיים ,רעננים, ענפיהם נעים ברוח הקלה . רציתי
לצרוח ולשאול אותם:" כיצד ייתכן שאתם חיים בעוד אחיחם מתים?
במה שילמתם על הזכות לחיות באדמה זאת, אדמה שאינה מתאימה לכם?
מה הקרבתם?". אולם כמובן שלא עשיתי זאת.
אולם ככל שנכנסנו עמוק יותר ויותר אל תוך היער , ורעשי העיר
הפכו למעיין זמזום רקע לא מתבלט, כך נעלמה גם אותה תחושה
מוזרה, ואת מקומה תפסה מעיין שלווה עמוקה.
צלילי שיחתנו נמוגו להם , והלכנו בשקט.
מצאנו פטריה, ואני חתכתי אותה.
אח"כ התפצלנו כדי לחפש עוד פטריות- אבי אמר שפטריות מתפשטות
מ"למעלה למטה"- כלומר אפשר לקוות ולמצוא עוד אם נלך ונחפש בקו
אנכי- כל אחד לכיוון שונה.
השקט היה עמוק, וחודר, למרות שלא שלם- תמיד היה אותו זמזום
טורדני , תמידי, של אזור המגורים הקרוב.
נתקלתי בעצמות לראשונה כאשר הלכתי לבדי .
הם שכבו ליד עץ כרות , כאילו  אינם אלא גופה ענקית שעצמותיה
שפוכות ליד.
הרמתי אותם, לא יודע בעצמי מדוע.
אבא שאל אם מצאתי פטריות, ועניתי לא בשלילה.
הראתי לו את העצמות והוא הביט בי תמה , לא מבין מדוע הרמתי
אותן.
אולם לא  טרחתי  להסביר את עצמי. נשימתי יקרה מדי בשביל לבזבזה
על הסברים, ובמיוחד הסברים מיותרים- אני עושה את מה שאני עושה
בגלל מי שאני, ומישהו אחר אולי היה פועל אחרת , אבל אני אינני
אותו מישהו. ואינני חייב לאיש הסברים או הצטדקויות.

עצרנו לרגע, ואבא אמר לי לשבת על בול עץ ולא על האדמה,  שלא
אצטנן...
האדמה קרה. אם אשב עליה היא עלולה להצטנן.
הבטתי בעצמות מעל לפתח הצר שבשקית הניילון המרופטת.
העצמות היו לבנות , נקיות מבשר ומתקוות, לוכדות בתוכן שברירים
מאותו קיום שמתישהו היה להם, מעט מאותו כוח נסתר, לא ברור ולא
מוגדר- חיים, ויס.
מצאתי עצמי תוהה של איזו חיה היו העצמות הללו...
האם ייתכן שעצמות אדם אלו?!
התרגשות אוחזת בי. מעיין רטט בלתי נשלט.
אולם לא קר לי. חם לי, עור בוער בתשוקה.
אני חש את העצמות , מרגיש אותן קוראות לי, מזמנות אותי
לגעת...
לא דרך מצבה , לא דרך מסך עבה וגס, דרך מסך של עננים וחלומות,
אלא נגיעה ישרה, אינטימית, במהות המוות.
אני מסיט את עיני במהרה, כאשר עובר במוחי מעיין חשש קליל,
עמוק.
אני קם וממשיך ללכת ...

אדמת היער קרה ורטובה מעט, ועבי המטר מכסים את השמיים, מגרשים
את מרכבת הלהבה של רע, מכבים אותה .
על כל האור להעלם.
עשב רענן , בהיר עדיין ,מכסה את האדמה, וקוצים רטובים מימי
הגשם עוטפים את קרחות היער הקטנות והתכופות בכתרי קוצים.
המשכנו ללכת , עוברים דרך עצי האורן ודרך הסלעים שבהם נקוו
מעיינות סמויים, רדודים.
היער היה שקט , אולם , בדרכו שלו, האופיינים ליערות מבויתים
,עלובים , ומכוערים, היה חי.
ומת. כשני צידי המטבע, מהופכים , אך לא שונים במהותם הבסיסית.
על אחד הסלעים הייתה שלולית מלאת מים טהורים . אולם ידעתי
שהבוץ והזוהמה שוכנים בתחתית , רק מחכים לצוף. לקחים , כה הרבה
ללמוד , כה מעט זמן.
רק תקופת חיים אחת?
אולי. אולי... אנו עוד נראה.
הפחד יעבור ואני אחיה. כל שמסביבי יכמוש ואני אשאר.
גיחוך קל עולה על שפתי הקרות, הכחלחלות מעט- קשר של ניגוד.
לכאורה.
אשלייה רדודה ושטחית...  הרי האמת, ככל שניתן לשופטה אינה כזאת
- אם כבר, קשר של סיבה ותוצאה.
על אותו הסלע, ליד אותה שלולית מלאת חיים מיקרוסקופיים , גופתה
של לטאה מתפורר, נרקב.
חיוך קטן וסרקסטי נוגה על שפתיי.
הכוכבים יכוו , יכבו... עוד זמן לא רב. לא רב בכלל...
עיני דומעות מידי ובאוזני מכה בקצב קבוע מעיין תוף ענקי, צלילי
העיר כמבעד למסך.
הרחובות ישתתו דם...
אני מכסה על אוזני , אקט של חוסר אונים סמלי.
כ"כ רועש. מעולם לא למדתי להתמודד עם רעש כמו שצריך.
רעשי רקע, לחישות וצלילי מציצה איטיים- אנשים  מסויימים נוטים
לראות את החיים כמערכת הרמוניים- מעיין אורגיה סימביוטית
ענקית, אולם אני נוטה לראות זאת אחרת...
חיים הם מערכת של טורף ונטרף,של מנצל ומנוצל.
יותר דומה לאונס .
נער דקר נער אחר. הנדקר נשאר על המדרכה, הוא טובע בדמו ומחרחר.
גוסס.
והנער האחר ימשיך לחיות... מערכת סימביוטית?

ליד עץ אורן גדול, ישר, שוכב צב.
שריונו מגורד קלות , ואני מתכופף, מביט בו , עיניי פעורות
לרווחה ומביטות בו .
הוא מביט בי חזרה, גופו מכווץ וגפיו מציצות רק בקושי מתוך
שריונו החובט.
עיניו של הצב שחורות לחלוטין, כתהומות חסרות תחתית, אני תוהה
האם אלו עיניו , או שמה אלו  אך ורק ארובות , רק חורים, חללים
ריק, במקום שבו היו עיניו.
אני מביט בהן שוב, מנסה להחליט, מנסה להבין, אולם באותם בורות
שחורים איני רואה האם רואות הן או לא, עיני שלי אינן משתקפות
בהן... מה שמוביל לשאלה הבלתי נמנעת - נניח ולצב ישנן עינים ,
האם אני הוא העיוור?
אבי קורא, מספר לי שהוא מצא פטרייה, ואני מעיף רק מבט אחרון
בצב .
האם היה זה רק דמיוני או שמה ראיתי שמחה לאיד בפניו, מעין לעג
אפל על כך שסוד עיניו גרם לי למבוכה כה רבה?

אני מפנה ראשי בחדות ומביט בפטרית השמפיניון הלבנה, הקטנה. אני
מושיט את להב הסכין וכורת את צווארה, והפטרייה נשארת בידי,
רעננה.
רעננה, אולם כבר מתה.
עדיין רעננה.
אני מניח אותה בשקית הניילון , ביחד עם העצמות .

הצב הראשון גרם לי אומנם למבוכה מרגיזה קמעה, אולם הצב השני
כבר גרם לי לבהלה קטנה.
הוא שכב בפינת סלע לבן , כפי ששכב שם,כנראה , כבר שבועות
מספר.
ועתה כל מה שנותר ממנו הוא שריון ריק, גלמוד.
אולם גם הוא שרוט ומצולק, כאילו חיה כלשהי מנסה להרוג את הצבים
ביער זה.
העצמות נוקשות אחת בשנייה כאשר אני מתקרב לשריונו של הצב,
משמיעות  מעיין מנגינה מונוטונית .
אני מביט בשריונו של הצב, הפעם קרוב יותר. לחות היער ממלאת את
אפי, ואני מבין שהוא קפוא.
אני מעביר את ידי עליו בהיסח היד, ומתבונן סביבי.
יער. שקט . מזוהם מעט.
האם ייתכן שזהו שריונו של הצב שאותו ראיתי קודם ?
האם מהתל בי דמיוני או שמה רודפים אותי הצבים הללו, אותם שוכני
אורנים...
אותם אורנים שצליליותיהם הכהות והאפורות מרקדות סביבי,
רוחותיהם של האורנים המתים.
"ואלוהים אחרים לא יהיו לך על פניי", אומר אני בלחש ומקלל
חרישית.
גיחוך קל עולה על שפתיי. כמה הולם. כמה אופייני לי.

אבא מראה על העננים המתעבים  ונעשים כהים ,יותר ויותר.
הוא חושב שכדאי לנו ללכת , אולם אני מניד בראשי.
ישנם עוד דברים לעשות, ישנן עוד דברים לעשות.

אני ממשיכים להעמיק ביער . אני מראה את הכיוון על פי גחמות
משתנות.
איננו הולכים בקו ישר. למעשה, איננו הולכים בשום כיוון מוגדר,
וכבר קרה שחזרנו פעמים מספר לאותו מקום.
ישנה מעיין קרחת יער, ובה ערמות של ענפי אורנים.
אורנים עצמם לא צומחים שם, ורק גופיתיהם הפזורות שוכבות שם .
האורנים גוססים.
אני תוהה מי , או מה , הרג את הצבים...
אני תוהה האם היו אלו צבים שונים, ואם היו אז כיצד ייתכן שתוך
כשעה הספיק שריונו של הצב להתרוקן? ומי רוקן אותו, מי הספיק
תוך שעה להשמיד את בשרו?
אולם ערמות ענפי האורן הרטובים , הנרקבים , ממשיכים להיקלע
לטווח מבטים.
כיצד לעזאזל הם הגיעו לשם, כאשר האורנים אינם צומחים?
מדוע הם מסודרים בערמות גדולות, יפות?
אני מפנה גבי והולך לכיוון ההפוך , משאיר את הקבר ההמוני
מאחוריי.

לא אאריך שנים אם אמשיך להפנות גבי לאויבי

השריון השלישי היה שבור ומבוקע.
לא יכולתי שלא למצוא בכך משהו הולם - קודם היה הצב חי, לאחר
מכן מצאתי רק את שריונו. אולם אז השריון היה שלם, ועתה הוא
שבור.
כאילו מישהו ממשיך להתעלל בצב .
האם ישנם טורפים ביער?
אני מחייך לעצמי חיוך קטן, וחודה של ציפורן אצבעי חודר אל תוך
בשר זרועי.לא בלתי נעים.
האם ישנו טורף ביער?

איננו רצויים ביער.
עתה כבר איננו רצויים, אם מתישהו היינו רצויים בכלל...
אני יודע זאת בגלל שמתחיל לרדת גשם . ובגלל שהתחושה הבלתי
נעימה בחזי רק הולכת ומתעצמת, והזמזום באוזני מחריף, והוא
מטריד יותר ויותר.
האדמה הולכת ונעשית בוצית יותר ויותר ,ואנו יוצאים.
העצמות מטלטלות בשקית ומכות בירכי. הן נהפכות לכבדות יותר
ויותר.
אני יודע שאיני אמור להיות מותש, אולם אני כן.
מותש, מרוקן.
העצמות מנגנות מנגינת הלוויות , ונראיה כאילו הן שואבות חיים ,
בעוד אני שואף יותר ויותר מוות.
טה טה טה-טי טה טה. טהטהטהטהטה.
הגשם מטפטף. ריצוד חולף לנגד עיניי, ואני נחלש יותר ויותר.
לרגע אחד נדמה כאילו אני הפסקתי לזוז ואלו העצים אשר מתקרבים
אליי.
אולם אז אבי מצביע ואותו כשף סר ממני.
פטרייה, אני מלטף את בשרה. חיוור ואם זאת מלא חיים.
אני משסף את עורה, ואז כורת אותה.
מלא חיים. חיוניות.
אני קם ואנו מתחילים ללכת שוב.
אבא אומר שכדאי לי לשים אחת משקיות הניילון על ראשי , כדי
ששערי לא ירטב, אולם אני מוותר על העונג המפוקפק. העור השחור
של המעיל מלטף את בשרי וזה מספיק. מספיק בהחלט.
אנו יוצאים מהיער, והאורנים הגדלים על ערמות של זוהמה עירונית
מביטים בנו.
אני מפנה להם את גביי.
העצמות נוקשות ושרות לי, ואני צוחק.