יש לי חלום, בו אני מתעוררת לצדך, במיטה. אתה כבר ער שעות- רק
שוכב במיטה ומביט בי. ודווקא אני- שלא אוהבת מבטים, שלא יכולה
להתמודד עם מבטים- מרגישה בנוח לשכב שם בתוך מבטך.
אתה נושק לי ברכות ואני מרגישה איך גשם שוטף אותי כמו בימים
הטובים של המבול.
אתה עוטף אותי בחיבוק של חורף ומבטיח שאתה אוהב אותי למרות כל
הכאב. אתה לא עוזב כי אתה יודע שהפחד יטביע אותי במים קרים.
ושוב מתעוררת לגלות שאתה אינך, והמיטה ריקה.
קרני שמש חודרות מבעד לחריץ פצפון בתריסים המוגפים. חם בחדר
בצורה בלתי רגילה ומאוד לא נעימה.
הלבד שלנו הפך להיות הלבד שלי, ריק וחסר משמעות.
שמך עדיין מתנוסס על מסך החיים אך כבר ממזמן אין לי גישה.
אתה זורק עלי שאריות של זיכרונות ועולה חזרה למעלה לענן שלך.
החום חונק אותי עד כמעט עילפון. אני פותחת חלון ותריס ומביטה
בעיוורון לאור החם והמזוויע. אני כבר יודעת שגשם לא ירד עוד
בשבילי.
עכשיו שרב.