דיברת
בחשכת הלילה הזה,
אולי אליי, אבל בעיקר אלייך
ואל חשכת הלילה הזה.

שפתייך זזו מולי ,
מאמצות את עיניי בחושך
את אזניי לשמוע
את לבי להבין

ידייך זעו באוויר הספוג
מתקיפות ( שוב) אוייב מסוכן,
בלתי נראה הפעם
לפחות הפעם.

נשמתך מהירה הייתה, ומקוטעת
כנשימת חולם שחי בסיוטים
ב"סרטים" כדברייך
בהפקה עטירת תקציב
עמוסה בסצינות קרב בלב ים.

ואתה, זה מצחיק,
בכלל פחדת ממים
שעברו את קו המותן
סטילן שלי, מלח גיבור,
פיראט.

דיברת.
ומילותייך, צרור טילים מסוללה.
משולהבות,
משחזרות בכאב רגע קריטי אחד
ועוד כמה,
מחפשות לנחות על תנוך אזני שטפטף
את הגשם בלילה הזה
אולי מכאב. אולי.
אבל בעיקר בגלל ענן שהחליט להוסיף אווירה

גופך, צנום מתמיד
("במלחמה, אין זמן לארוחות" הסברת לי)
נשען על קיר בניין שבמקרה נקלע לזירתינו.
ידך אוחזת מקל הליכה שהזכיר
את סבא שלי ( אולי גם את סבא שלך)

דיברת.
אלי, אל הלילה,
הפרט הזה כבר לא שינה מאום.
שנינו חדלנו להקשיב.
הספיק לי לשמוע אותך מתאר מה שנראה היה
כפיקוד לתפארת
פיראט למופת.
סטילן סאטלן שלי.

פרץ הגשם של אותו ענן רומנטיקן,
זלג על שפתיינו כשכבר שתקת סוף סוף
כשכבר חיבקת בידך הבריאה
רעדתי וחיבקת יותר חזק.
שקלתי לרעוד שוב.
צחקת שקר לי
צחקתי שלא הבחנת
בבכי שטלטל את גופי הקפוא
אולי התבלבלת בין טיפות הגשם שזלגו על לחיי
הגשם פה גם מלוח.

הפשרת אותי

וקיוויתי שנטבע ביחד