שוכב לי בפלסטין
עמוק על קוקאין
בתוך בקבוק זכוכית
זוכה אני להשתין

מורח את הזמן
כמו משחה של ווזלין
המגע מכאיב לי
אך בכל זאת הוא עדין

גונח מתוך צורך
אך לא מתוך תסיסה
ולא חשוב האורך
חשובה הפרנסה

מוציא את כעסי הלבן
על כל מה שאצלי לא מובן
אינני פוחד מאובדן
אני עבד עלוב של הזמן

עומד לי בחושך מזמין
והגאווה מבקשת עוד מין
החיים לי נראים כה קלים
כשאני על אבקת קוקאין

ואני לא סובל מהעבר
גם כשבפנים הוא נשבר
כי כל הסיפור העיקר
ברחוב משוטט לי וקר

והרוח נותנת מכות
והגשם מביא עלוקות
ואני עלוקה לבנה שכזאת
והגשם מותיר לי לבכות

אני כאן שוכב כמו מת
כמו הוא שיודע אמת
הרעש והסירחון
מזכירים לי את האבדון

אני מבטא את הכסף
והם מושיטים לי פרוטות
אני מבייש את העיר הזונה
והעיר מנסה בי בעיטות

יונק את המים של טל
ועל קוקאין שוב מוטל
הזמן נעלם והריח... גם
בשבילי כך הכל מבוטל

וכעת אני ילד לבן
לא יודע שליטה על הזמן
אני לא מנצח ושוב פעם לא
אני רק עוד ילד קטן

ואנוח לי פה בביתי
אין זה בית אין הוא אמיתי
מנומנם
וכמו דג שקט
טובע באקווריום

ליד התחנה מדמם
והאוטובוס בא
אני רץ אליו
ושוב איחרתי ללימודים
שוב לא למדתי דבר בחיים

אני יושב
מחכה

עפתי לי לעולם אחר
עולם יפה יותר
אני נע
אני מתרסק

טיפות של גשם זולגות
ואני נעלם
כמו הגשם
מושלם

וכעת הקור מעצב בי גופה
ואני בנדם
מאומת לעייפה
טורפים החרקים
וטעים בי
אך הקור לא מבשל
אני קשה לאכילה

זוכר שם רציתי למות
איש זונה ליד אותה תחנה
ממחלה סופנית מהעסק
החרקים שבעו
נשארה הצחנה