במשך שנים האמנתי כמו כל שאר הילדים שיש לי מפלצת מתחת למיטה,
אחרת איך אפשר להסביר את הרעשים המוזרים שהיו בוקעים משם?
כמובן שאבא שלי טען שזה בטח בעיה בצנרת ביוב או מים או חשמל,
אמא שלי חשבה שאולי מדובר בעכבר שבא להחריב לנו את הבית. אחרי
דיון קצר הם החליטו שזה בטח עכבר שלועס לנו את הצנרת ובגלל זה
הרעשים. מלכודות הוצבו באזור המיטה שלי, ולילה אחד שמעתי קול
אומר "אאוץ' - מה זה צריך להיות?".
למחרת בבוקר כל המלכודות היו מלאות עכברים. ההורים שלי נורא
שמחו על זה. "ובא לציון גואל" אמר אבא שלי, אבל הייתה לי תחושה
שזה לא נגמר.
באותו הלילה שמעתי שוב את אותם הקולות, ולמחרת בבוקר כשספרתי
להוריי על זה הם אמרו שלא יכול להיות, ותפסנו את כל העכברים,
אבל ליתר בטחון הם הזמינו איש מקצוע שיבדוק את הצנרת.
מיותר לציין שלא מצאו כלום והצנרת הייתה במצב מצוין.
אחרי שהתבגרתי קצת ועדיין שמעתי את הקולות האלה, החלטתי שאני
צריך לבדוק את הנושא בעצמי, ויותר חשוב לא לספר על זה לאף אחד
(אתם יודעים איך זה לספר שיש לכם מפלצת מתחת למיטה?), אז לקחתי
פנס איתי למיטה, והלכתי לישון.
כששמעתי את הקולות כרגיל, התגנבתי מהמיטה למטה, הצצתי מתחתיה,
וכשלא ראיתי כלום, הדלקתי את הפנס ואז ראיתי אותו  שרוע לו
ככה.
"מי אתה?"
"אני אלוהים" באה התשובה.
"בטח, ואני אליהו הנביא. ברצינות, מי אתה?"
"אני אלוהים"
"טוב, נניח, אז אם אתה אלוהים, מה אתה עושה מתחת למיטה שלי?"
"יש חושך בחוץ וזה מפחיד אותי"
"מה פוחד? אתה אלוהים לא?!"
"כן, אבל אני פוחד מהחושך, ובשעות האלה אני אמור לפקח על החלק
הזה של העולם"
"אז תעשה שיהיה אור"
אלוהים התחלחל לרגע, והגיב: "אתה יודע מה יקרה אם אני אתחיל עם
ה- "ויהי אור" וכאלה???"
"מה יקרה?"
"כל האנשים ישתגעו מזה, פתאום אור באמצע הלילה, הדתיים יחליטו
שזה צידוק טוב לאמונה שלהם, תתחיל מלחמה דתית, וגם אותך יהפכו
לדתי - אחרת תוצא להורג"
"אתה צודק, אולי עדיף בלי זה"
"בטח שאני צודק - אני אלוהים, לא?"
"טוב, אתה צריך איזה שמיכה או משהו?"
ואז אלוהים הראה לי שלא רע בכלל מתחת למיטה שלי, יש לו שם
שמיכות, קפה, כמה ספרים, טלוויזיה, אינטרנט (הוא נורא אוהב
לדבר בצ'אטים ולעשות נסים לאלה שמדברים איתו).
"רגע, אבל למה מתחת למיטה שלי?"
"תראה, זה המקום האחרון שבו יחפשו אותי"
מה לעשות הוא צודק.
ביום שישי בערב, הצעתי לו לבוא לצאת איתי, הוא הסכים ובא.
כשחזרתי, לא ראיתי אותו - אבל מצד שני, הוא אלוהים, אז מה כבר
יכול לקרות לו?
למחרת, בלילה שמעתי אנחות בוקעות מתחת למיטה שלי, הצצתי, ואז
אלוהים אמר לי  "אביעד, תכיר את אלוהים.
אלוהים - אביעד, אביעד - אלוהים" אמרתי נעים מאוד, וביקשתי
שיהיו קצת יותר בשקט, הם מייד התנצלו ובאמת לא שמעתי אותם.
יום אחד קפצתי לבקר את אלוהים (למשחק שש בש שגרתי), וראיתי
שאין לו כל כך מצב רוח, "מה קרה?" שאלתי
"כלום עזוב"
"נו יאללה, אנחנו מכירים כבר הרבה שנים, ספר ספר"
"סתם, צרות של אלוהים, אתה לא רוצה להכנס לזה"
"בטח רוצה, אנחנו חברים, לא?", והתחלתי להרגיש כאילו אני מדבר
עם החברה שלי.
"טוב, זה דיי פשוט בעצם" התחיל אלוהים
"מה פשוט?"
"אנשים מאבדים את האמונה, אתה יודע, היום זה לא כמו שהיה פעם,
אני מתחיל להרגיש דיי מיותר במשחק הזה"
"למה אתה מתכוון?" איבדתי אותו
"תראה, אתם היום עושים הכל בשבילכם, הורסים את העולם, ומתקנים
אותו, נחלצים מאסונות טבע, מלחמות מסתיימות מהר - אחחח, איפה
מלחמת 100 השנים, כמה מאמינים היו לי אז, וגם כשהם לא
מסתיימות, אתם לא מבקשים עזרה ממני... אני מרגיש כאילו אני
מאבד אתכם"
"מה פתאום! נחרדתי, אנחנו עוד זקוקים לך!"
"איזה זקוקים לי, אני מביא לכם אסונות, שטפונות, רעידות אדמה,
מחלות חדשות  - ואתם? כלום, מנסים לפתור הכל לבד, אף אחד כבר
לא מבקש ממני - אתה מבין?"
"מה מבין? אני במקומך הייתי שמח, סופסוף קצת זמן לעצמי, תתחיל
לבלות, למצוא לעצמך תחביבים. בטח נורא מעצבן שעל כל פיפס קטן
ישר פנינו אליך וביקשנו שתעזור לנו"
"נכון" הוא אמר לי, "אבל אני מתגעגע לזה, זה חסר לי"
"שמע, אתה מדבר כמו אמא שלי - כשאחי הגדול עזב את הבית ושכר
לעצמו דירה, היא גם הרגישה ככה, אולי אתה רוצה לדבר איתה על
זה?"
"השתגעת?" הוא ענה לי.
ואני, מה אני יודע? אולי באמת השתגעתי... אחרי הכל, אלוהים
אמר.