עליתי לבמה הזאת, למרות שהיא הייתה מלאה בבורות, וגם לכלוך לא
היה חסר שם, והתפאורה נעשתה בידיי הדוד של המנהלת בת השבע
וחמישים - שלא היה לו מושג איך עושים תפאורה למונולוג מפי
אומנית שעווה, ולמה שידע, זה סך הכל מתנ"ס של חמישה וחצי
עובדים, והצגה פעם בחצי שנה, בגלל שפתחו אולם "אמיתי" שני מטר
ליד, וכל האנשים שבאמת נחשבים מופיעים אצלם. אז קיבלתי מלא בד
שחור שקוף, שמאחוריו אפשר היה לראות את כל הזבל מתפאורות
קדומות, ומהתקרה היו תלויים חתיכות ברזל עם טיפות של שעווה
מנרות ריחניים, באמת תודה על ההשקעה של כמה שעות לשבת ולטפטף
כל כך הרבה טיפות, אבל אף אחד לא ייראה אותן בחושך שעל הבמה,
כמעט כל המנורות מנופצות. וגם מי שבא זה רק כיתה ב' 2 מהבית
ספר שליד, כי אני הייתי פעם שם, שנה למדתי אצלם, אבל אני
משלהם!
ובכל זאת עליתי על הבמה, וניסיתי לדמיין את עצמי באמת על הבמה
הזאת, מישהי, שבאמת אכפת לה מה קורה לאנשים שרוצים שהיא תופיע
ותדבר על הנסיבות שהובילו אותה לפתח כישרון של אומנית שעווה...
ואז, הבמה התמוטטה, לא שזה היה אסון כל כך גדול, גם ככה רובה
כבר היה שם למטה, אבל מהחלק ההוא של הבמה,שעוד היה קיים, מן
המתחת שלו, השתחררה בועת האוויר שהייתה חנוקה שם בפנים, גנב
אותי גל מלא בריחות ומילים, פתאום הרגשתי את הופעת הבלט
הראשונה שלי על הבמה הזאת, ואיך רקדנו למרות שפחדנו מהמסמרים
שהיו על הרצפה, והמון אנשים מחאו כפיים, אבל החבר שלי לא בא,
כי הוא חשב שאני רוקדת לא יפה, בכיתי כל הלילה, אבל בתמונות
רואים איזה יופי אני מתאמצת, וגם איך הייתה לי הצגת תיאטרון,
והייתי אמורה להיות כלב שרוקד סולו על הבמה לפני ההצגה, כי
הגעתי לחוג מאוחר ולא היה איפה לשים אותי, אז לפני שהתחילה
ההצגה, הבכורה, אמרו לי שהקלטת שהבאתי עם השיר שלפיו התכוונתי
להראות ריקוד שהמצאתי לבד במשך יומיים נאכלה והם ישימו שיר
אחר, שכחתי את כל הריקוד והמצאתי חדש על הבמה, ואחרי זה הרבה
אנשים אמרו שרקדתי ממש יפה והכל, אבל בעיניים שלהם ראיתי שהם
יודעים - את הריקוד הזה המצאתי באותו הרגע. ואיך על הבמה הזאת
הופיעה הלהקה שאהבתי פעם, שאף אחד לא זוכר היום, ואם זוכרים אז
מתחילים לצחוק שפעם שרו ככה, אבל אני אהבתי אותם אז, ואבא שלי
קנה כרטיס של שלושים שקל למרות שלא היה לנו אז, ונכנסתי להצגה
באמצע, בלי מקום לשבת, וכל הזמן קיוויתי, שדווקא בגלל שאני
בסוף, ודווקא בגלל שאני עומדת, הם יקראו לי לבמה לקבל חתימה,
אבל בסוף הם בחרו בילדה אחת שישבה בשורה שנייה, והיא לא הייתה
יותר יפה ממני, זה מה שבטוח!   פתאום הרגשתי שעוד משהו נשבר,
הסתכלתי למטה, כי חשבתי שנשברו המדרגות שבהן עולים על הבמה, כי
עמדתי עליהן, אבל אז ראיתי שזה אני נשברתי לחתיכות, מלאה
בבורות ולכלוך של תפאורות ישנות, כי כשהלהקה הזאת הופיעה אז
עוד האמנתי שהם יבואו אליי, ותכננתי מה אני אגיד להם, כדי
שיהיו שלי לנצח, אבל עכשיו אני כבר לא מאמינה לזה, ואני
וויתרתי על ההצגה ההיא, ועל עוד רבות, כי לא רציתי יותר שייגשו
אליי, ועכשיו אני אומנית שעווה, ואפילו אני לא יודעת מה בדיוק
אני עושה, כי הבובות שאני עושה נמסות אחרי חצי יום בשמש הזאת,
ואף אחד לא בא לראות את השלוליות שהן משאירות בכניסה לבית. פעם
אחת איזה סבתא החליקה על שלולית כזאת, וקיללה אותי, אז אמרתי
לה שבפעם הבאה תסתכל לאן שהיא הולכת, כדי שלא תדרוך במקרה על
עוד שלולית, שהייתה פעם משהו של מישהו, ועכשיו סתם מונחת
בפינה.