טיף טף, טיף טף נופלות הטיפות ונוקשות בחלון.
תיק תק, תיק תק, מתקתק השעון ומודד שניות שעוברות.
מנגינה משולבת של זמן ומים, כששניהם זורמים ומתרחקים ממני. אני
יושבת בחדר ובוהה בענני הגשם בשמים. העננים אפורים וכל העולם
נראה עגום. איך זה, שבכל אחת מהטיפות העגומות הללו מסתתרת קשת
שלמה, שמחכה רק לשבריר של אור שמש כדי להתממש?
העצים רטובים וענפיהם שחורים, חורף... כל ענף טומן בחובו הבטחה
לעלווה ירוקה ופרחים באביב.
טיף טף, טיף טף, הגשם הוא כמעיין מתגבר. הוא נראה עצוב, אך
מביא עמו כל כך הרבה חיים.
תיק תק, תיק תק, השניות עוברות מהר וההווה מתרחק והופך לעבר,
דקה לדקה, ואין אף סכר בעולם שיכול לו, לזרם הזמן.
טיף טף, טיף טף והטיפות יורדות ויורדות.
כך גם הקטע הזה, קילוחים של רעיונות, שכל אחד מהם מכיל עולם
ומלואו - קשת שלמה, והם מטפטפים ממני והלאה... אולי אני, בעצם,
ענן? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.