טרטורה החזק של המכונה השחורה אדומה תאם בדיוק את הרגשתי -
חזק, רועם, בלתי פוסק, כמו אלפי פטישים שהלמו בברזל מוצק, כמו
מפולת סלעים עצומים שפלחה את הדממה וריסקה אותה לאלפי רסיסים.
ידיי מושטות קדימה, אוחזות בידית הפלדה של המכונה, הזיעה
מבריקה היטב על עורי הלבן מעוטר הקעקועים, נוזלת על שריריי
המכווצים מהמאמץ המתמשך של דחיפת המכונה הישנה והכבדה על פני
משטחי הדשא הבלתי נדלים. ראשי המגולח בקפידה מונף מעלה מטה לפי
קצב הטרטור, מעיף מפני המיוזעות גבעולי דשא חתוכים שדבקו בהן.
בוקר רגיל בחופש, מהסוג אותם אני נוהג לנצל לכיסוח דשא
במדשאותיהם של כל אלו שהם בטלנים או עשירים מכדי לעשות זאת
בעצמם. עבודה לא רווחית במיוחד אולי, אבל אני אוהב אותה, היא
מונעת ממני את הצורך לחשוב, יוצרת בועה בלתי חדירה של ריק בין
שתי אוזני, רק אני המכונה והרעש.
לפתע אני רואה אחד מהם שוכב על הדשא, הוא ישן. שחורים
מחורבנים, מסתננים לבתיהם של עשירים, גונבים דברים ועוד מעיזים
אחר כך להרדם כך באמצע המדשאה המטופחת שטרחתי לכסח בעמל כפי.
אני מנסה להזכר מה היו הוראותיו בעל הבית באשר אליהם, אבל
הטרטור מונע ממני לחשוב, מאיץ אותי לנהום ולדהור קדימה, לא
לחשוב, רק לא לחשוב, לפעול!
אני מעביר את המכונה להילוך מהיר, כל המחשבות נמסות לנוזל מענג
שזורם מהראש לכל גופי, שוטף אותו בתענוג מעקצץ, הרטט החזק
במיוחד של ההילוך המהיר מזרז את זרימת התענוג בגופי ואני
מתקדם, לא, לא מתקדם אלא דוהר קדימה לעברו, מפנה את חרטום
המכונה ואת להביו המסתחררים לעברו של השחור הישן. אני פולט
שאגה, קול מעומעם לוחש לי כי הוא פוקח את עיניו השחורות, פיו
השחור נפער - "חור בתוך חור", בצעקה אילמת שלעולם לא תבוא, שכן
אני כבר עליו, המכונה כבר עליו, דמו השחור ניתז עלי ומכסה את
כל גופי, הוא שורף, שורף כמו אש, אבל אני רק מוסיף לדרוס אותו
-  קדימה אחורה, ושוב קדימה, קול שאגותי מתעלה אפילו על טרטור
המכונה.
לפתע בלי שיהיה לי מושג מה קורה, השק המחובר לאחורי המכונה
מתפוצץ ואני מתכסה בגל של ירוק, חתיכות קצוצות של דשא מכסות
אותי, אני מנסה להגן על פני בזרעותי, עוזב תוך כדי את המכונה
שממשיכה לנסוע קדימה בשעטה, אך איני מספיק, הזוהמה הירוקה
נמצאת בכל מקום, מכסה את כולי, עד שבקושי אני מספיק לעצום את
עיני על מנת למנוע מהגבעולים הדקים להכנס לתוכן.
כך אני עומד, קפוא, מאזין לקולות הטרטור המתרחקים ממני במהירות
עד שאיני שומע אותם יותר, הדממה מכאיבה לאוזני עד כי אני מרגיש
מעין התפוצצות קלה, שחרור של ואקום, ולפתע אני תוהה האם זה
נגמר. האם הכל הסתיים.  אני מניע קלות את זרועותי, איני חש
בגבעולים המתעופפים סביבי יותר, משמעות הדבר היא שהכל נגמר.
אני פוקח את עיני באיטיות, ממצמץ מספר פעמים, שכן הן צורבות עד
מאוד, ומביט סביבי. מאופק עד אופק, הדשא כולו קצוץ ללא רבב,
עבודה טובה, מוצא אני את עצמי חושב, ללא ספק הפעם עשיתי עבודה
בהחלט טובה. מבטי נודד אל רגלי ואני מבחין שאני ניצב בתוך
שלולית שחורה ומבעבעת על פני הדשא הירוק,חולף לו זמן מה עד אשר
אני נזכר במה שארע - אני דרסתי, המכונה דרסה את אחד השחורים
שישן על הדשא. אני והמכונה.
הדבר מעורר בי ניצוץ של דאגה. אני מנסה להאחז בניצוץ, יודע כי
אם אזכר בו אבין את פשר התחושה המודאגת שנחתה עלי לפתע, ידי
נשלחת אינסטנקטיבית לעבר סנטרי בתנועה אותה סיגלתי לעצמי כאשר
הייתי מהרהר, ואני מבחין כי היא ירוקה, ירוקה לחלוטין. הדשא
כנראה נדבק לדמו של השחור שכיסה את גופי! כך אני מבין, וזוהי
גם המסקנה ההגיונית האחרונה שחולפת בראשי באותו הרגע, משום שאז
מופיע בעל הבית ואני נזכר מדוע תקפה אותי אותה תחושת דאגה.
הוא עומד ובוהה בי בפה פעור, מחשבה חולפת במוחי - "חור בתוך
חור", איני זוכר היכן שמעתי ביטוי זה בעבר, אך אין ספק כי הוא
הולם אותו היטב. דימעה שחורה זולגת מעינו על עורו השחור, אך
אני איני מבחין בה כלל, בוהה אני בבאותי המשתקפת מזגוגיות
משקפי השמש הבוהקות שמכסות את עיניו. כולי ירוק.
"רוצח!"
צעקתו מהדהדת בדממה החדשה שנוצרה, אני מתנער מתדהמתי ומתחיל
לנוס כל עוד נפשי בי, מיד אחרי דולקת להקת מתחזים - משרתי
השחורים שיכולים לעטר את גופם בכל צבע בו יחפצו על מנת להתערבב
בקהל בלי להיות מורגשים, ואני יודע כי אל לי לעצור אף לרגע,
שכן רגע זה יהיה רגע מותי. עמוק בתוך ראשי, מודיע לי קול קטן
שזהו, אין יותר סיכוי, במוקדם או במאוחר אתעייף ואמעד ואז הם
יקרעו אותי לגזרים. עוד מספר לי הקול שאיש עוד לא נמלט
מהמתחזים לאורך זמן, ושגם אם אצליח לברוח איני יכול להסתתר
ובמוקדם או במאוחר הם ימצאו אותי.
נשימתי הולכת וכבדה, ראותיי צורבות כאש ואני מחליט לוותר, נכנע
להגיון שבדבריו של אותו קול, אך ברגע בו אני כמעט עוצר את
מרוצתי אני שומע לפתע קול טרטור מוכר להפליא.
מסתבר כי המכונה, ברגע בה עזבתי אותה, נסעה לה קדימה עד שנתקעה
בחומה הגבוה שמקיפה את המדשאה. קולות הטרטור משתיקים את אותו
קול קטן, נוסחים בי כוחות מחודשים שגורמים לי להגביר את ריצתי
ולהותיר את המתחזים מאחור, אני שם פעמי לכיוונה, מגיע אליה
ולופת בחוזקה את הידיות המוצקות. הטרטור מתגבר ותחושת הרטט
שוטפת את גופי בשנית, ואני מרגיש בלתי מנוצח, הפחד נוטש אותי
כלא היה.
אני נסוג אחורה ומסתער שנית על החומה בהילוך מהיר, שוב ושוב עד
שלבסוף היא נכנעת לכוחי, לכוחה של המכונה, וקורסת, ואני נעלם
מהמדשאה, מותיר את רודפי הרחק מאחור.
לאחר אותו יום נדדנו, אני והמכונה, עמוק אל תוך היער, שם תם
הדלק במיכלה והיא נטשה אותי. נותרתי לבד, מבט מהיר בידי מודיע
לי כי הצבע הירוק עודנו דובק בגופי, ואני איני יכול לשוב לחיות
בחברה כפי שהיו בעבר.
אני מאמץ את מוחי במחשבות אודות השרדות, מפתח דרכים להשיג מזון
ושאר מצרכים להם אני זקוק וכל זאת מבלי להתגלות בפני האחרים.
החלטתי שאם אשן על מצעים של דשא יסתיר עורי הירוק את מראי
מעיני כל, ואכן שיטה זו פועלת ולילותי עוברים עלי ללא הטרדה.
לילה אחד אני חולם על המכונה. בחלומי היא מופיעה לעברי מבין
האפלה, הולכת ומתקרבת וקול הטרטור רועם ממש כשם היה במציאות
והוא הולך ומתגבר ככל שהיא מתקרבת. מחלום זה איני מתעורר
לעולם, שכן מסתבר שקול הטרטור לא היה כלל חלום, היה זה קולה של
מכונה נוספת שהופעלה בידי אדם שקצץ את כר הדשא עליו ישנתי
ובגלל הסוואתי המעולה קצץ גם את גופי שלי.
רק דבר אחד מוסיף להטריד אותי, איני יודע מה היה צבעו של זה
שהפעיל את המכונה.