ב 23 באפריל שנת  2002, תחנה מרכזית שבירושלים.
אני מתעד הארוע מתוך כאב גדול,
כאב על אדם גדול.
אדם שנגזר עליו לנצל את חלון הזמן שהוקצב לו בתור אדם שונה,
שונה מאוד-  אדם שמן, שמן מאוד.
אדם שנגזר אליו לשאת את כאבו, כול ימי חייו, על גופו ולא רק על
נפשו.
כול רצונו היה לנסוע באוטובוס מירושלים לאשדוד.
המחזה היה כבד, והמראה לא היה קל, זו תמונה שלא תשכח לעולם.
הכאב כותב... יומן מסע....  "משא כבד":

יומן משא כבד
-----------------
גוף מלא כאב גדול, ספוג צלקות חיים כבדות, מתחנן לעלות.
מנסה בכבדות לתפס במעלה המדרגות, העיקר לעלות.
רוצה הוא להגיע אל מעוז חפצו, מקום בו חפצים בנפשו.

נמרח הוא על המדרגה הראשונה כמו סמרטוט מלכלוך שלעד רק סופג
ולעולם לא נשטף.
האל הכתים את הסמרטוט בלכלוך כה כבד, אך לא די בכך, גם פירותיו
הרקובים שהאל יצר, משליחים בו את רקבונם.
ריקבן שדבק בו, בגופו בנפשו.

זוחל על המדרגה, צועק לעזרה.
השתיקה נשמעה, עם אדישות נוראה.
ריקבון עז נזרק בצעקה -"נהג, תרים אותו מהבטן" בגיחוך מרושע,
שמניב תחושה רחמים נוראה.
על מי הרחמים? לא אדע, אולי על הצחוק המרושע או על הזעקה
לעזרה.

הוא מרים רגל על המדרגה,וכדי לבסס את האחיזה, מטיל עצמו על
רצפת המדרגה.
ואז כוחו נוטש אותו, והוא זועק צעקה אחרונה- "אני נופל...
אהה"
מתמוטט מושפל על המדרכה,בקול ענות חלושה.
בקושי מצליח לקום מהנפילה, מבקש הוא בשארית כוחו עוד צ'אנס
לעליה.

ופתאום, יד מלאת חמלה מושטת לרווחה.
הזעקה נאחזת בה, אך היד לא עומדת במעמס, היא נקרעת תחת כובד
משקל הזעקה.
אך החמלה מחזקת את ידה, ועם המון אהבה היא מעלה את מעמסה,
אל מקום מנוחת,

עד המסע הבא.

נ.ב: המאמר מבוסס על סיפור אמיתי.