חורף היה באותם הרחובות הלוהטים. הוא התהלך שם עם סנדלי הרים
ומכנסיים קצרים, וחשב לעצמו "איזה יום יפה היום". חורף לא אהב
אנשים שקיטרו, אנשים שחייהם לשווא התבזבזו. הוא לא אהב לחוש
באנרגיות שליליות מסביבו, ואם היה חש בכאלה היה דואג מייד
להתרחק מן המקור שלהם. לפעמים היו אלה זקנים חולים על כסאות
גלגלים, לפעמים נערות בעלות גזרה דקה שהתייפחו מרה על כך
שננטשו על ידי איזה אחד, שאהב לראות אותן אוכלות בכפייה ירקות.
לפעמים היו אלה משפחות בורגניות שהתווכחו על חומר מסויים שהאחד
רצה אך השני בשום אופן לא הסכים, שמא ארנקו יתרוקן מאוצרותיו
היקרים.
ולעיתים רחוקות היה חש באנרגיות שליליות מבטן דלילה של חתולי
רחוב שחשו כי קצם קרב.
חורף ידע איך לאהוב ואיך לא לאהוב, אבל הוא לא ידע איך לשנוא.
אנשים  אמרו לו שהשנאה ממלאת אותך עד שהיא עולה על גדותיה, ואז
כשהיא מתפרצת זה כמו לבה רותחת ששורפת כל מה שעובר בדרכה. חורף
אהב את השמש אבל הוא לא אהב שריפות. חורף ידע איך לצחוק אבל
הוא לא ידע איך לבכות. אנשים אמרו לו שהבכי משחרר אותך עד שאתה
נרגע לחלוטין וזורם כמו טיפה בנהר אל עבר הים הגדול.
חורף היה מלא בניגודים. חורף אהב לחלק את העולם. חורף חילק את
עצמו לעונות. הוא אהב את הקיץ ואת האביב אבל לא אהב את עצמו
ואת הסתיו. הוא לא אהב לשמוע את רחש העלים הצהובים כאשר דרך
עליהם ומעך אותם בסנדליו. הוא לא אהב לראות רחובות אפלים
ושקטים. חורף אהב הרבה רעש. ההמולה האהובה.
כשהגיע הלילה חורף לא היה שמח כי לא אהב את החושך כלל וכלל.
הוא נבעת מרחשים בלתי מזוהים וציפה בכליון עיניים לזריחה.
חורף כל כך רצה להיות עצוב אבל הוא פשוט לא היה מסוגל.
דמעות האושר הנצחי של חורף היו זולגות על פני העולם הגווע
כגשמי ברכה ומתאדות בלבוש ענני סערה.
אומלל היה חורף בשמחתו.