אני הולך בדרך הביתה בשעת לילה מאוחרת, והכל חשוך. איבדתי את
דרכי מזמן, מנסה לראות את הירח אך הוא לא נמצא בשמים כתמיד,
הוא לא מאיר לי את האדמה האפורה ואת צללי העצים ככל לילה.
בזמן האחרון הירח לא מאיר לי את החיים בכלל, נאבד האור של חיי
שהאיר לי את דרכי בשבילי החיים, ואם אורי הלך - אז למה להיות?
פעם, מזמן, אני הייתי במקום בטוח בלבי, בחזקת על מוות, האור
היה דבר ברור שתמיד היה ויהיה לי. ודווקא אני - ששמרתי עליו
בהתמדה, טיפחתי אותו והייתי גאה בו יותר מהכל, עכשיו רואה אותו
בחזקת נעלם, נעדר.
ואת האמת, גם אם האור הזה שלי יחזור אליי, קשה להגיד אם זה
ישנה את המצב. הנזק נעשה. העיוורון גרם לדברים להתרחש כפי
שהתרחשו ולמקרים לקרות כפי שקרו.
החיים אמנם לא ברורים ולא ידועים מראש, אך למה למישהו מגיע
לחיות בחשכה?
כאן אני מסיים את מכתבי, כיוון שלא מגיע לאף אחד לחיות בלי אור
בחייו, בחרתי בדרכי שלי, מקווה שעל כולם היא תהיה מובנת.