הרופא אמר לי שההריון תקין ואי מה לדאוג, "את בטוחה שהכל בסדר
בבית? את יכולה לספר לי" הוא טרח להגיד לי שוב, כמו בכל בדיקה.
"אל תדאג הכל בסדר" אמרתי לו בקול ענייני כאילו זה לא מטריד
אותי. "טוב, נתראה בעוד חודש כמו תמיד".
יצאתי משם, לא אהבתי להיות במרפאה. לרופא היו עיניים שיכלו
לקרוא אותי כמו ספר. כל האחיות הסתכלו עליי כאילו אני מסכנה,
וגם בכלל עומר לא אהב שאני יוצאת מהבית. הוא הרשה לי  ללכת
לרופא רק אחרי שדוקטור קליימן התקשר פעמיים והסביר לו את
הסיבוכים שיכולים להיגרם אם אני לא אלך לבדיקות.
נכנסתי לתוך הבית, שקט שרר "כנראה הוא בעבודה" אמרתי לעצמי
בקול שקט שקט. הסתכלתי על הבית שלי מתוך המסדרון הצר, אלו הם
אינם החיים שרציתי לעצמי. הבית קטן, מכוער ומלוכלך. ההורים שלי
לא ביקרו פה אפילו פעם אחת, החברות שלי כבר ממזמן הפסיקו
לצלצל. מאז שעומר נתן לשירה סטירה. שירה החברה הכי טובה שלי
כבר 10 שנים, מגיל 12 ועכשיו היא לא מדברת איתי אפילו, היא
ניסתה לשכנע אותי להתגרש מימנו בגלל הפנס שהראתי לה. ואז גם
היא קיבלה פנס. "את מטורפת, כשתחזירי להיות החברה הכי טובה שלי
תתקשרי אלי" ככה היא אמרה לי.

התחלתי לשטוף כלים, עומר הזה הולך לעבודה ומשאיר לי את
הלכלוך.
פתאום לא הרגשתי את הרגליים ואור לבן שטף אותי. כשפתחתי את
העיניים הבנתי שאני נמצאת על הרצפה וזכוכיות מפוזרות סביבי.
הבטן שלי כאבה, הזכרתי לעצמי שאני כבר בחודש השביעי והשעה היא
4 בצהרים ולא אכלתי בוקר אפילו, הלכתי ולקחתי עוגיה מהצנצנת
הסדוקה שעמדה על המדף.
אני לא זוכרת איך הגעתי לחדר השינה אבל אני זוכרת את עצמי
נכנסת למיטה, עדיין לועסת את העוגיה היבשה.

"מאמי, איפה את?!" שמעתי קול צועק. ככה עומר קורא לי "המאמי
שלו" אפילו כשהרביץ לי הוא היה אומר לי "למה את בוכה מאמי שלי?
למה?"
"אחחח!" שמעתי שאגה מכיוון המטבח. דידיתי לכיוון המטבח מחזיקה
את הבטן הכואבת "מה קרה עומר?" שאלתי בעודי מתיישבת על הכורסא,
לא יכולתי לזוז. "את שברת את הכוס בכוונה!!! זונה שכמותך! רצית
שיכאב לי! אני מגלה את הפרצוף האמיתי ומסריח שלך עכשיו" "מה
עומר? איזה כוס?" שאלתי אותו, רציתי פשוט לישון לא היה לי
איכפת מכלום. לא היה לי איכפת מהברז המטפטף, משברי הזכוכית
שהיו מונחים בתערובת על הרצפה ולא היה לי איכפת מהאגרוף המתקרב
לעבר הבטן שלי. לא בכיתי ולא צעקתי אפילו, לא יכולתי להוציא
הגה מרוב כאב. "זונה, את מאושרת עכשיו נכון? הצלחת לעצבן אותי!
את והתינוק המזורגג שלך אני אהרוג אותך ואותו אם אני מוצא אותך
עוד פעם אחת ככה ישנה באמצע היום, שמעת מאמי שלי!?"  
                 

"גדי? גדי אתה שומע אותי?" אימא של גדי בכתה לעבר כתפו. גדי
בתרדמת שמעתי שקוראים לזה "קומה" עכשיו אבל לא ממש משנה לי. לא
ידעתי מה לעשות, איך להגיב. מר גרינברג , מנהל המפעל. בא לראות
אותי ונתן לי חוברת הדרכה, "למה אני צריכה חוברת מזוינת?
שאלתי. "ראית מה קרה לגידי שלי?! ראית מה קרה לו?" צרחתי על מר
גרינברג. הייתי בשוק באיזה קור רוח הוא מטפל בכל "אני רוצה
לפגוש את אלוהים" צרחתי עליו. "אלוהים לא יוכל להתפנות אליך
ולכן הוא שלח אותי להסביר לך מה לעשות כעת" אמר בשלווה. לא
יכולתי לשאת את זה, רציתי לצאת החוצה. "את צריכה להיות מוכנה
לכך שאולי גדי יגיע לפה, ואם הוא יגיע לפה את תייהי המדריכה
שלו ולאחר מכן תקבלי אדם חדש, אולי תינוק הפעם" אמר בעודו משחק
עם הזקן הלבן, הארוך שלו ויצא מהחדר.
"זה לא פייר!!!" צרחתי בכל כוחי, שכבתי על המיטה מחבקת את
החוברת הטיפשית הזאת. ואז שמתי לב שלא יורדות לי דמעות כלל,
נזכרתי שכאן אי אפשר לבכות באמת כי אנחנו כבר לא בעולם החיים.

פתחתי את החוברת בעמוד הראשון שלה. הייתה שם תמונה של איש
העולה לשמיים והסבר קצר על מה שאנו עושים כאן "במפעל החיים"
זרקתי את החוברת לעבר הקיר, היא נפלה בבום חלול. "זה לא
פייר... זה כל כך לא פייר" שמעתי את אחותו של גדי בוכה ליד
מיטתו, יש לה את העיניים שלו ואת השער, גם משהו באף מזכיר
אותו.
"זה באמת לא פייר" חשבתי לעצמי.
         

"זה לא פייר!!!" צעקתי לעבר הרופא, לא יתכן שאיבדתי את התינוק!
"הוא חי בתוכי אני מרגישה את זה!" צעקתי לעברו. אבל דוקטור
קליימן הסתכל עליי במבט עצוב ואמר "לא חמודה, זה נכון התינוקת
שלך מתה בתוכך" "תינוקת?... הייתה לי תינוקת? לא..." לא יכולתי
להאמין שהילדה הקטנה שלי מתה בתוכי, תמיד רציתי בת קטנה. לא
היה לי שום דבר כלפי בנים, להפך אפילו חשבתי שבנים הם דבר חשוב
וחיוני למשפחה אבל בת קטנה משלי הייתה תמיד החלום שלי. האחות
ליטפה לי את השער ואת היד והרופא ישב לידי ורק הסתכל בי
בעיניים שלו, אהבתי את העיניים שלו. הם קראו בי כמו בספר.

"חמודה בבקשה תירדי משם" שמעתי צעקות מכל מקום, "בבקשה בואי,
אני אעזור לך לרדת" לא הקשבתי להם, הם בטח יחזירו אותי לעומר.
בפעם הראשונה בחיי עמדתי לעשות משהו שאני רציתי. שנאתי את
עומר, שנאתי אותו בכל ליבי, הוא לקח את הדבר הכי יקר לי בכל
חיי, ועכשיו אני אקח את הדבר הכי חשוב בכל חייו, אותי. את
"המאמי שלו"
"אוו הינה בעלה, הוא יוריד אותה משם" שמעתי את קול אומר,
הסתכלתי לצד ימין. עומר עמד שם. ראיתי כמה קטן הוא ניראה "מאמי
בואי לפה, מאמי בואי נחזור הביתה, את לא רוצה למות לי נכון
מאמי שלי?" המילים שלו היו כל כך חסרות חשיבות בשבילי, לא
הקשבתי לו רק הסתכלתי למעלה, אבא היה גאה בי אם הוא היה רואה
אותי, תמיד היה אומר לי "אל תתני שידרכו עלייך" ועכשיו תיראו
אותי, איך אני גבוה גבוה מול כולם. הסתכלתי על עומר ולא כעסתי
עליו יותר ואז עצמתי עיניים וקפצתי, הרגעים שעברו בזמן שצנחתי
למטה היו מדהימים, ציפיתי לראות את כל חיי עוברים מול עיניי
כמו בסרטים. אבל פשוט ראיתי ילדה קטנה עם שער חום כמו שלי
עומדת מולי עם ידיים פתוחות "פרח שלי את חייה" לחשתי ואז האדמה
התהפכה וחושך נפל עליי.

ההלוויה של גדי נערכה היום בחצות, לא יודעת למה בחרו את השעה
המוזרה הזאת. גדי היה אמור להגיע לפה בערך עוד שעה, שעה וחצי.
ואני הייתי אמורה ללכת לקבל את פניו. התרגשתי כמו שלא התרגשתי
בחיים, אפילו יותר מהפגישה עם עומר. שעות חשבתי איך זה יהיה
לפגוש את מי שאני צופה בו כבר 4 שנים. אמרו לי לא להגיד לו על
ההתחלה שאני זאת ששמרה על חוט החיים שלו, אמרו לי שהוא ייבהל
ולא יקלט טוב פה במפעל, לפני שהוא בא אספתי את החוט הזהוב שלו,
הנחתי אותו בתוך קופסא והחבאתי אותה מתחת למיטה שלי.

ישבתי על הספסל מול השער הגדול, אני זוכרת שאני עברתי בשער
הזה. לא היה כל כך איכפת לי מה אני עושה פה, ישר הביאו לי את
גדי וזהו.
ועכשיו, 4 שנים אחרי ואני הולכת לפגוש את גידי שלי.
"גדי אברהם" שמעתי את קולו של הכרוז,
ראיתי את גידי שלי ניכנס בשער, הוא הסתכל ישירות בעיניי.
ליבי החסיר פעימה ואז אמרתי לו
"שלום גדי, ברוך הבא"