שקט, חרש סגרירי עטף את החדר,
שקט, הוא אמר לה, שקט, יהיה בסדר,
שקט, אל תזוזי, שקט, אל תבכי,
שקט, את שלי, שקט, את שלי,
דממה, דם החיים בפיו החולני.

והכלב לא הפסיק, הוא דלק אחרי נפשה השברירה,
והכלב לא הפסיק, הוא נבח באוזנה, נשך את נפשה,
והכלב לא הפסיק, הוא נאמן, הוא עוזר, לבעליו להרוס אותה,
והכלב לא הפסיק, הוא רדף אותה, עד שתפס אותה, מראה המחנה
מזווית עיינה.

והיא קפאה, והסכין הייתה לגרונה, חרך את תחושת ביטחונה,
והיא קפאה, לא זזה ממקומה, לא התנגדה, לא הבינה מה קרה,
והיא קפאה, היא לא ידעה שזאת חצי שעה של חיים שלמים,
והיא קפאה, כי הפחד נישל אותה מהשליטה על הרגשות האמיתיים.

וצעקה לעזרה, צעקה עמומה שצרובה בחדרי ליבה,
וזעקה לעזרה, ניסתה להדוף את הרשע מגופה,
ונרגעה, כאילו קיבלה את גזרת מותה הקרב ובא,
ונרגעה, כדבורה ברשת העכביש שהכירה באובדנה,
ונרגעה, חיכתה שיסיים לכלות את צעירות תמימותה.

והיא צעדה, בצעדה אחידה, עוצמת הריח חזקה מהארובה,
והיא צעדה, מצד שמאל ילדותה, ומצד ימין בגרותה, חונקים את
נשימתה האחרונה,
והיא צעדה, לפתע מעדה ופניה צנחו לאדמה, הייתה שנייה של הפסקה,
הקצין גרר אותה בשיערה,
והיא החלה בריצתה, רצתה לרצות את רצון רוצה גדיעת רצונה,
והיא נשרפה חיה, והיא התפללה למותה, אבל הוא נשאר עד היום
בתוכה.

והוא צועד, בצעדה אחידה בקרבנו, מכיסו הקרוע נודף ריח נבלת
מעשיו הנוראים,
והוא שואף, בלי נקיפות מצפון, בלי הפסקה, את אבחת החלשים,
והוא נושף, וליבו לא מחסיר אפילו פעימה, אפילו לא יחידה,
הוא מנסה להוריד מלב חזהו את טלאי הדוד, בשארית כוחו שכבר אזל,

הצליח לבסוף, נקרעה חולצתו ונשאר ערום עם ליבו בידו ,מחיים של
חוסר,
ידע הוא, כי אושר מזמן נשגב ממנו, ועצב נשאב לתוך עצמותיו
השוכחות,
ידע הוא, מהו אושר רגעי לראשונה במותו, ונפל עם חיוך, על פניו
המרות.

ואני קורא, אלוהים, איפה אתה, מלך העולם, זה צודק מבחינתך?
ואני שואל, מה עם תורתך, אמונתך והמילה הכתובה?
איך נתת נותן ותיתן לאיוולתם לשלוט בחיי הענווים?
או שאתה לא קיים, או שאתה אחד מהם, ועל מצבתך אנו אבלים.

ואני רועד, כי המלאכית שלי נפגעה ללא עוול בכפה,
ואני שונא, את הרוע והעולם הזה אשר מצחין מאוויר המועקה,
ואני מבקש, כי תעבור ותמשיך ותשתפר ותחייה, כי נשארה טהורה,
ואני מתפלל, שתבין שאינה טמאה,
ושאין אדם הראוי לאהבתה.