היה היתה ילדה מסכנה- קצת טפשה וקצת מכוערת.
כל הזמן היא רצתה למשוך תשומת לב ולהרשים את הסובבים. היה לה
מעיל ורוד כזה שהיא לקחה מחברה שלה ככה שהיא הרשתה לעצמה ללבוש
את הנעלים הורודות שלה שלא מתאימות לה כמעט עם שום דבר. כל יום
היא הלכה לבית הספר וישבה במקום הקבוע שלה ששם היא הרגישה
בטוחה, כביכול. אבל לא. רק מתח וחרדה. היה שם מישהו. היא ניסתה
להתעלם מהמתח הזה ולהחליף אותו בשמחת חיים ובטחון עצמי מזויף
כזה. היא דאגה לדבר עליהם הרבה כי לבד אנשים לא היו חושבים שיש
לה.

יש לה מקלט כזה מתחת לבית הגדול והריקני שלה.
מקלט הוא מקום בטוח מטבעו אבל שלה היה קצת משונה. הוא היה
מפחיד ומלחיץ, גורם לה לחשוב יותר מדי אך למרות כל מגבלותיו
היא ידעה למצוא את הטוב שבו ולברבר על יתרונותיו. כולם כבר
האמינו לשקרים שלה, או שאולי הם רק עשו כאילו כי היא קצת מסכנה
והם ריחמו עליה או שסתם לא היה להם משהו יותר טוב לעשות.

אז הוא בא למקלט ושיחק איתה קצת, צחק איתה קצת והיא ניסתה
להיות קשוחה איתו קצת. הוא עשה כאילו הוא מאמין לה.

אחר כך הם עלו למעלה.

הפעם היא שיחקה איתו קצת ועשתה שזה כאילו במקרה ולא בכוונה
והוא שיתף איתה פעולה קצת. היא צחקה קצת וחשבה שהוא מאמין.

אחר כך הם עלו לחדר.

היא דיברה איתו קצת כי זה טבע של בנות והוא חייך קצת כי זה היה
מאוד קרוב וזה טבע של בנים כשזה כל כך קרוב. ואז הוא נגע בה
והיא בו והתחילה סערת רגשות. הוא עשה קולות והיא לא, הוא רצה
לגעת שם והיא לא, הוא חשב והיא לא כי היא היתה כבר שם והוא
לא.

אחר כך הם התלבשו וירדו למקלט.

הם דיברו קצת וצחקו קצת ואולי גם המציאו קצת ואז הוא הלך.
חיוך מוזר וקצת משונה.  זהו. הכל חזר להתחלה.

אולי זה רק משחק
ואולי כבר נמאס לי לשחק
ואולי אני סתם ממציאה ובכלל לא כיף לי
ואולי לא...
אבל זה שהוא שונה היום
למרות שהוא הבטיח
זה מה שמשגע אותי
ואולי לא...