"בנות לא מחרבנות." הוא פסק.
"בטח שכן!" אמרתי.
"לא!" הבעת כאב על פניו. "אל תגידי את זה." הוא היה מזועזע.
"על מה אתה מדבר?" השתוממתי. "מה, אנחנו לא בני אדם?"
"טוב, בסדר, אבל זה יוצא בצורת לב וניחוח נרקיסים."
יותם היה ממש בשוק. "מה, את רוצה להגיד לי שחירבנת במחנה
הזה?"
"ברור." עניתי בחיוך. "פעמיים בינתיים."
הוא היה ממש מופתע לשמוע.
צחקתי. אני לא יודעת מאיפה כל הענין הזה הגיע. למה, לעזעזאל,
בעיני הבנים האלה, בנות הן יצורים נקיים, ריחניים ומטופחים
תמיד?
רק עכשיו אני יכולה לחשוב על מיליון סיפורים דוגמת "ילד מחרבן"
שיקרו לי. כן, כן, קרו לי, ואני בת- אין שום ספק. ואם יש
למישהו ספק הוא מוזמן לבוא לבדוק.
והנה סיפור שקרה לי לא מזמן...
היה זה קיץ, וכמו בכל קיץ, יצאתי למחנה של התנועה. המחנה נמשך
ארבעה ימים והוא מלא כולו בשירותים כימיים מסריחים, חשוכים
ובקיצור- מגעילים. אבל ארבעה ימים זה ארבעה ימים וכשהטבע קורא
לך, אין מה לעשות אלא לבוא אליו בריצה ובאף סתום היטב.
השטח של המחנה היה מגודר היטב ובכלל, אני לא יכולה לחרבן בשטח.
משום מה, אפילו אם אני ממש צריכה, ברגע שאני מורידה את
המכנסיים עובר לחרא כל החשק לצאת.

היה זה הערב השלישי של המחנה. עם כל האוכל הנפלא והאיכותי שיש
במחנה של התנועה, כבר לא יכולתי לעמוד בזה.
אז לקחתי נשימה עמוקה, גליל של נייר טואלט והלכתי לכוון
השירותים הכימיים.
השעה היתה שעת אחר צהריים. ידעתי שבעוד שעה בערך נאכל ארוחת
ערב, נתארגן ואז נצא לטיול לילי בכרמל הקרוב אלינו מרחק הליכה
ממש.
אנחנו הינו אמורים לצאת לטיול עם קבוצה מגליל תחתון ואני ממש
חיכיתי לטיול הזה כי רציתי מאד להיות עם אייל שהכרתי בשנה
שעברה במחנה.
בכל מקרה, נכנסתי לתא הקטן והירוק. היה ממש מסריח. הרמתי את
המכסה של האסלה וראיתי ערמה עצומה וצבעונית למדי. כמעט הקאתי
אז החלטתי לסתום את האף. אבל אז היתי בבעיה כי היתה לי רק יד
אחת וזה ממש מסובך להוריד את המכנסיים עם יד אחת בלבד. התחלתי
להסתבך עם הכפתורים של הג'ינס וככל שעבר הזמן, הצלחתי פחות
ופחות. בסוף נעזרתי ביד השניה וניסיתי פשוט לא לנשום. אבל זה
לא כל כך פשוט. אמנם הצלחתי בקלות לפתוח את הכפתורים אבל כמעט
התעלפתי מהנשימה שלקחתי בלי לשים לב.
חזרתי לסתום את האף והתכופפתי. לחצתי חזק חזק אבל שום דבר לא
יצא. לחצתי ממש חזק והתחלתי להזיע כמו אני לא יודעת מה. התחיל
כבר לצאת משהו והצלחתי לגנוב נשימה והמשכתי ללחוץ אבל שום דבר
לא עזר. נתקעתי. קיללתי בשקט את האוכל של המחנה שהכנסתי לגוף
שלי בשלושה ימים האחרונים, אזרתי כוחות והמשכתי להתאמץ, ממלמלת
מבין שיניים קפוצות: "צא כבר... נו צא...."
היה לי כל כך חם שרציתי להתפשט לגמרי וגם התחילו להתפס לי
השרירים ברגליים, שממש התאמצו בתנוחה מאד לא נוחה מעל האסלה.
אחרי שעה בערך של מאמצים, זיעה וכמעט בכי מרוב עצבים, הצלחתי
סוף סוף להוציא הכל החוצה.
בבת אחת הרגשתי הקלה עצומה. הלחץ מהבטן ירד והיתי אפילו רעבה.
הסתכלתי בשעון וראיתי שארוחת הערב ודאי כבר התחילה. תלשתי המון
נייר טואלט ואז מיהרתי לצאת משם.
ברגע האחרון, שניה לפני שנעמדתי בתור, נזכרתי שלא שטפתי ידיים
אז שיניתי כוון ורצתי לעבר הברזים. סובבתי את הברז ו... שום
דבר לא יצא משם. המים לא זרמו החוצה. הסתכלתי סביב לראות, אולי
הצינור לא מחובר טוב או משהו כזה אבל לא הצלחתי לראות מה לא
בסדר. מרחוק ראיתי את התור של האוכל הולך ומתקצר וידעתי שזמני
דוחק.
טוב, אמרתי לעצמי, אין ברירה. הרחתי את הידיים שלי כדי לוודא
שזה לא נורא אבל זה היה נורא ועוד איך. שיפשפתי אותן קצת על
המכנסיים ורצתי בחזרה לתור של הארוחה. נעמדתי בסוף התור ואז
שמעתי מישהו קורא לי מקדמת התור. היה זה אייל. ממש שמחתי
ונכנסתי לפניו. הוא התחיל לדבר איתי והרגשתי איך תוך כדי כך
היד שלו מתקרבת ורוצה להחזיק את היד שלי. ניסיתי להתחמק אבל
הוא המשיך להתעקש עד שבסוף הוא לקח לי את היד ודי. ואז הוא
חייך אלי. חשב שזה איזה משחק. חייכתי אליו בשיא המבוכה.
הגיע התור שלנו. אחרי שקיבלנו צלחות מלאות אוכל וסכ"ום הלכנו
להתיישב באיזה מקום. בכל רגע שעבר התפללתי שהוא לא יקרב את
הידיים שלו יותר מדי לאזור הפנים, האף בעיקר.
"זה מריח ממש טוב." אמרתי.
"באמת? אני לא יודע, נראה לי שנסתם לי האף , אני לא מריח כלום
כבר יומיים."
חיוך של רווחה התפשט על פני וכמעט שפרצתי בצחוק של הקלה. עכשיו
רק קיוויתי שהוא לא יגע באוכל שלו עם היד הזאת ויחטוף איזו
מחלה.

אז זהו. אולי הסיפור לא מזעזע עד כדי כך כמו "ילד מחרבן" ואולי
השפה שלי קצת פחות בוטה, אבל אני חושבת שכל בן בישראל ובעולם
יכול להיות בטוח שבנות מחרבנות בדיוק כמוהו, פשוט לא מספרות על
זה לכל מי שיש לו זוג אוזניים מחובר לראש.
אני מצטערת אם ניפצתי למישהו אשליות או חשפתי למישהו סודות...
אבל זוהי המציאות המסריחה שכולנו, חוץ מהמצוננים, חייבים
להתמודד איתה.

(כל קשר בין הדמויות והארועים בסיפור למציאות, מקרי בהחלט)