ישבנו בחדר של דן, ושמענו את הפסקול של "הפריצה לאלקטרז". אני
חולה על הסרט הזה, והפסקול שלו הוא אחד הדברים שיותר מרגיעים
אותי, ואחרי מה שעשיתי הייתי חייב להרגע.

הסיגריה של דן עוד הייתה דלוקה על פחית הקולה שלו. אני ישבתי
לי בצד וכתבתי מכתב שיסביר את כל מה שקרה, דבר שהיה מאוד קשה
בגלל שאין שום הסבר למה שעשיתי. אני חושב שאם הייתי יכול לחזור
אחורה בזמן ל-10 דקות לא הייתי חוזר על מעשיי, אבל אני לא יכול
לנסוע בזמן כבר חצי שנה בערך, מאז שהתחלתי לקחת את הכדורים
הכחולים שדר' נאור נתנה לי. הם עוזרים לי המון, אבל עדיין יש
לי התפרצויות, כמו שקרה לי היום. אם אתם שואלים אותי הכדורים
הירוקים היו הרבה יותר טובים, אבל אתם לא שואלים אותי, אז זה
לא משנה.

במשך שלושה שירים רצוף עדיין דיברתי עם דן. רק בשיר הרביעי
הבנתי שהוא לא עונה לי כי שברתי לו את המפרקת לפני בערך רבע
שעה. לא כעסתי עליו, והוא לא עשה לי שום דבר מיוחד. זה פשוט
נראה הדבר הנכון לעשות באותו רגע. בעצם עשיתי לו טובה, כי סוף
סוף יש לו מין חיוך על השפתיים.

אני חושב שאחרי שהם יגלו שאני הרגתי אותו יחזירו אותי לכדורים
הירוקים, ואז אני אשתפר ויעבירו אותי למרפאה פתוחה, ושוב פעם
הכדורים הכחולים. אז ימאס לי לאכול כדורים בצבע כחול, ושוב אני
אשבור למישהו את המפרקת, ושוב כדורים ירוקים...

אני מקווה שיתחילו למצוא צבעים נוספים לתרופות שלי, לכו תדעו
מה אני אעשה שימאס לי מירוק.