היום הבנתי שהאושר שלי כולו מוטל בספק. אין דבר שיכול לעשות
אותי מאושרת באמת. לפחות אין כזה דבר בחיים שלי. אולי הוא ברח
לחיים של מישהו אחר, אבל בכל מקרה לשלי הוא עוד לא הגיע ואני
בספק אם הוא עוד יבוא.
אני יושבת כאן על ספסל ירוק, כשמסביבי טיפות קטנות נוחתות
באיטיות על הארץ, מביטה במקום הריק שעל הספסל לידי, שלפני דקות
ספורות ישב בו האדם שתליתי בו את כל תקוותיי לאושר.
כמו שהתחיל הסיפור שלנו, כך הוא נגמר. בחורף קר, בגן נטוש,
כששנינו אבודים ומחפשים משהו שישאיר אותנו כאן בחיים.

                                 

יום לפני כן שכבתי במיטה בחוסר מעש, בוהה בתקרה ומחשבת משוואות
מעריכיות בראש. ככה סתם, בשביל הכיף. חגגתי את המבחן במתמטיקה
שעבר בפתירת משוואות מעריכיות בראש. זה אולי לא הבילוי
האולטימטיבי, אבל ככה חגגתי את המבחן במתמטיקה.
אחרי חמש דקות של מחשבות פונקציונאליות צלצל הטלפון. כרגיל
נתתי למישהו אחר לענות. אפילו לקום לא היה לי חשק. גם לא אם זה
היה בשבילי. אבא ענה ואחרי דקה הוא כבר היה בתוך החדר שלי,
מושיט לעברי את הטלפון בפני הפאזל שלו. זו הייתה שני. חברתי
הטובה ביותר. את הקול שלה תמיד שמחתי לשמוע. תמיד. האהבה
בינינו היא אינסופית. חברות כזו צריך לנצור לנצח.
אחרי שדיברנו קצת על המבחן שעברנו בהצלחה (כך לפחות קיווינו),
או יותר נכון אחרי רבע שעה של שיחת וקטורים אלגברים ואיקסים
חיוביים ושליליים, שני הציעה שנצא קצת.
הרעיון שלה מצא חן בעיניי. כבר הרבה זמן שלא יצאתי בגלל כל
המבחנים האלה וגם בגלל המצב רוח שלי והכל. חשבתי שיהיה טוב אם
אני אשאף קצת אוויר ואראה אנשים.
שני אמרה שהיא תדבר עם כמה אנשים ושעוד שעה ניפגש במשביר.
ניתקתי את הטלפון בתנועה קלילה וניגשתי לארון לראות מה אלבש.
תוך כדי מחשבות אלגבריות שעוד לא הספיקו להניח לראשי, הפעלתי
את המערכת והתמכרתי לעוצמת המוסיקה.
הארון שלי היה מסודר לשם שינוי. זה כי לפני יומיים עשיתי הפסקה
מהלימודים וסידרתי אותו באופן יסודי. קיפלתי חולצה חולצה, וגם
מכנסיים וגופיות וכל השאר וסידרתי אותם באופן סימטרי על מדפי
ארון העץ שלי. מדדתי כמה זוגות מכנסיים וכמה חולצות וכמובן שלא
אהבתי שום דבר על הגוף המאוס שלי. הבטתי במראה בעיניים שהספיקו
להיכבות וחשבתי על כמה אבוד המצב שלי. כמה אין כבר סיכוי
לאושר. בין הגיגים טריגונומטרים לבין ייאוש אינטגרלי החלטתי
שאתן לעצמי עוד צ'אנס אחרון ולא אוותר.
פיזרתי את שיער הפחם שלי וריח טוב של פינוק התגנב לאפי.
התיישבתי על המיטה, מול המראה, הפן בידי ואספתי חלק מהשיער.
תמיד שנאתי לעשות פן. אבל הייתי מוכנה לסבול בשביל לגרום לפחות
לחלק אחד ממני להראות טוב.
כשסיימתי עם השיער בחרתי ללבוש את הג'ינס המתרחב והחולצה
הסגולה. שרטטתי פס שחור מעל כל עין, הוספתי צללית סגלגלה מעל,
לקחתי את התיק ופניתי לצאת.

איחרתי את האוטובוס בכמה דקות וזה גרם לי לאחר בחצי שעה.
כשהגעתי למשביר כולם היו שם, ישבו על איזה ספסל וצחקו. עומר
ושי ישבו על המדרכה ושני, הילה ותמר ישבו על הספסל. הבטתי בשי
צוחק וקרנתי מאושר. לא חשבתי שהוא יבוא.
כשהם הבחינו בי הם גיחכו קלות ושי העיר איזו הערה צינית על כמה
טוב שהקדמתי. נורא מצחיק השי הזה. שני רצה אליי ונתנה לי חיבוק
חם כזה של אהבה. הרגשתי טוב. חיבקתי גם את תמר והילה ולבסוף גם
את עומר ושי. עומר חייך אליי את החיוך החמוד שלו ושי חיבק אותי
חזק. הניצוץ בעיניי התחיל להידלק שוב והחיוך על פניי הסמיק.

החלטנו ללכת לשבת באיזה פאב קטן שהיה ממוקם בדיוק במרכז של
מרכז העיר. התיישבנו בשולחן הפינתי והזמנו משקאות משמחים. אני
ישבתי בין שי לעומר. שני ישבה מולי וחייכה אליי תוך כדי הטיית
הראש לכיוון שי. חייכתי חזרה במבט מבויש.
שי לא הביט בי אפילו פעם אחת כל זמן שישבנו שם והאכזבה החלה
למלא כל חלק בי שלא מילא כבר העצב. עומר עם החיוך המטומטם שלו
ביקש ממני סיגריה. נתתי לו וביקשתי שיקום וייתן לי לעבור.
הלכתי לשירותים בלי להגיד כלום לאף אחד. שני ראתה את ההבעה שלי
והבינה שמשהו לא בסדר איתי. ראיתי שהיא רוצה לקום ולבוא אחרי
אבל סימנתי לה שלא תבוא אחרי. רציתי להיות לבד.
הבטתי במראה המטונפת שהייתה בשירותים והרגשתי כל כך מכוערת.
חשבתי על שי ועל כמה הוא אדיש. חילקתי את האדישות שלו בשתיים,
בארבע, צמצמתי, הכפלתי וכלום לא עזר לה להיות פחות כואבת.
הרגשתי כאילו כל העולם שלי נחרב ואף אחד לא ממהר להלחם עליו
ולהשלים אותו.

באותו לילה שכבתי במיטה והתקשיתי להירדם. השי הזה עם הציניות
שלו הרג אותי. הרג את הערנות שלי והרג את העייפות שלי. הוא לא
נתן לי אפילו לחלום.
בתחום שבין אחד לבין אפס נתונה פונקציה. פונקציה פשוטה. נקודת
פיתול עומדת באמצע שלה ואומרת לפונקציה מתי לעלות ומתי לרדת.
אין לה הרבה אפשרויות. כשאיקס גדול מחצי היא עולה, כשהוא קטן
היא יורדת. מאוד פשוט. מאוד כואב. הכאב שבמתמטיקת חיי.
שי עומד בדיוק בנקודת החצי שלי. כשהוא מחייך האיקס של העצב שלי
קטן והפונקציה של החיוך עולה. כשהוא אדיש אני מתפוררת.
החלטתי שנמאס לי שהוא משתלט לי על כל החיים, השי הזה. נמאס לי
לאהוב אותו כל כך ולכאוב אותו כל כך. נמאס לי להתאכזב מכל משפט
שני שלו ולשמוח בהתמסרות כזו מכל חיבוק. נמאס לי להיכנע
לעליבות הזו שבחיי המאוהב. החלטתי שלמחרת אני אומר לו הכל. אם
הוא ירצה ואם הוא לא ירצה. מחר הוא ישמע הכל על הרגשות
המטומטמים שלי אליו. הוא יישב שם והוא יהיה חייב להקשיב לסיפור
המגוחך שיש לי לספר לו. הוא יהיה חייב לשמוע שכבר חודשים שאני
רק רוצה שהוא יהיה שלי ולא יכולה להגיד לו. כבר חודשים שאני
סובלת, בגללו. אולי גם בגללי ובגלל הטיפשות שלי.
למחרת הוא יהיה חייב לראות אותי עושה צחוק מוחלט מעצמי והוא
יהיה חייב להתאפק ולא לצחוק. רק כי הוא לא ירצה להעליב אותי.
ידעתי שאושר לא ייצא לי מכל הסיפור אבל לפחות סוף טראגי אולי
ייצא. העיקר שיהיה קצן אקשן בחיים שלי סוף כל סוף.

היום קמתי בבוקר אחרי לילה רדוף סיוטים על פרבולה יורדת,
משוואות ללא פתרון וצחוק מלגלג של היגיון. ידעתי שהולך להיות
לי יום לא פשוט אך שעליי להתמיד בהחלטתי לדבר עם שי.
בהפסקה ביקשתי ממנו שיבוא איתי שניה לקנות סיגריה והוא הסכים.
מזל שכל החברים שלו טרחו להבריז מהשיעור הראשון ויבואו רק אחרי
ההפסקה. הלכנו למכולת וקניתי סיגריה. אחר כך הצעתי שנלך לגן
הנטוש שבמורד הרחוב. הוא הנהן באדישות, הטה את ראשו בתנועה
חסרת כל רגש ואמר "בואי".

הלב שלי דפק בקצב ששואף לאינסוף. שי כמובן לא חשד בכלום. הוא
רק עישן את הסיגריה שלו בהנאה. התיישבנו על הספסל הירוק הראשון
של הגן ורוח התחילה לנשב לעברנו. הייתה לי תחושה מעיקה. הלב
שלי כמעט וקרס תחת כל מה שאפף אותי. אזרתי את כל האומץ שהיה לי
והתחלתי לדבר.
"שי", אמרתי לו כשאני מביטה הרחק אל האופק, "אני חייבת להגיד
לך משהו".
שי הביט בי בתמיהה ולא הבטתי בו חזרה. ידעתי שאם אראה את עיניו
הכחולות מולי לא אוכל לעמוד בזה.
"דברי", הוא ענה בהתעניינות.
"זה קצת קשה לי אז בבקשה אל תגיד כלום עד שאסיים טוב?" ביקשתי
בקול כמעט מתחנן.
"בסדר", הוא אמר.
"תראה שי", פתחתי את נאום התבוסה שלי," כבר הרבה זמן שאני רוצה
להגיד לך את זה ואין לי אומץ. תקשיב. אני יודעת שאתה בטח לא
שמת לב ובטח לא חשבת על זה ככה, אבל, אממ, יש לי רגשות חזקים
אליך. כבר כמה חודשים שאני מרגישה אליך ככה ולא יודעת מה לעשות
עם זה. אני יודעת שהיית בקשר עם הרבה בנות בזמן הזה. אני יודעת
שלא חשבת עליי אף פעם ככה. אני יודעת שאתה גם בטח לא רוצה
לחשוב עליי ככה ואני לא מאשימה אותך או מצפה שכן תרצה. אני רק
רוצה שתדע. רציתי להוציא את זה כבר כי לא יכולתי יותר לשמור את
זה בפנים. אני מקווה שאתה לא שונא אותי. אני מקווה שזה לא ישנה
כלום ביננו. אני אבין אם לא תרצה יותר לדבר על זה."

שתקתי והמשכתי להביט רחוק. הלב שלי דפק בקצב עוד יותר מהיר. לא
האמנתי שהוא יכול לדפוק ככה. כנראה שאף פעם הרגש שבו לא היה כל
כך חזק וכל כך מפוחד. הרגשתי איך הפונקציה של החיים שלי מתרחקת
מהחצי ואיך הפיתול הזאת אומרת לה לרדת עוד ועוד.
שי שתק. לקח לו זמן לעכל את מה שהוא שמע. השתיקה הזו רק עשתה
לי יותר רע והגבירה את סערת הרוחות שהתחוללה בתוכי. כל כך
רציתי שהוא יגיד כבר משהו ובו בעת כל כך רציתי שישתוק וייעלם
וכל הסיפור הזה יישכח.
"תשמעי", הוא אמר לבסוף ואני רעדתי בכל הגוף, "לא היה לי מושג
שאת מרגישה ככה. זה די שוק בשבילי. תקשיבי, אממ, אני מאוד
מוחמא מכל העניין ובאמת שאני מת עלייך את יודעת את זה, פשוט,
אני במצב ממש רע עכשיו מכל הבחינות, אני לא יכול להיכנס לשום
דבר רציני. אני לא רוצה לפגוע בך. אני מקווה שלא תיקחי את זה
במובן הלא נכון. אני מצטער".

הוא מקווה שאני לא אקח את זה במובן הלא נכון. כמה מתחשב מצדו.
הוא לא רוצה לפגוע בך, שמעת? הוא לא רוצה שתכאבי בגללו. חבל
שרצון היא לא פונקציה פה. הרגשתי איך הפונקציה שלי קורסת לה
למטה.  שתקתי. לא יכולתי להוציא מילה.
שי הניח את היד שלו על הכתף שלי. לא יכולתי להביט בו. הבטתי
מטה. נהיה פתאום כל כך קר בחוץ. הלב שלי קפא.

מרחוק היה אפשר לשמוע את הצלצול של סוף ההפסקה. זה היה הדבר
היחיד ששבר את השקט המחריד ששרר בינינו.

"מתחיל השיעור", פלט שי אל האוויר הריק והקר,"בואי נחזור".
המשכתי להביט למטה ולא אמרתי דבר. כלום כבר לא שינה לי יותר,
ודאי שלא איזה שיעור מיותר.
בשארית הכוחות שאזרתי ללא חשק הצלחתי להגיד לו שילך ושאני כבר
אבוא.
הבטתי בו מתרחק לאיטו, ידיו בתוך כיסיו, הרוח פורעת את שערו.
דמעות החלו לרדת מעיני ולכסות את הספסל הירוק.
כמו שהתחיל הסיפור שלנו, כך הוא נגמר. בחורף קר, בגן נטוש,
כששנינו אבודים ומחפשים משהו שישאיר אותנו כאן בחיים.
לחיים שלו עוד יש סיכוי כאן בעולם הקפוא הזה, אבל החיים שלי
יהיו תמיד אבודים אי שם בין האחד לאפס, תמיד שואפים לאפס
ומתרחקים עוד ועוד מהאחד.