5:46. רכבת מרכז. רוח בוקר קרירה ורעש משאיות נושאות לחמניות
טריות אך מלוכלכות אל הסופרמרקטים. לובש ג'ינס וחולצה קצרה.
נקווה שכשהרכבת תגיע יהיה יותר חם. טעם יבש של משחת שיניים בפה
שלי ואני סוחב שק דואר לבן ומלוכלך, מלא וכבד.

כשהרכבת מגיעה, אני הולך מספיק מהר ומצליח לסחוב את השק כדי
לעקוף את המבוגרים, אבל לא מספיק חצוף ואנכי בשביל לעקוף את
החיילים. נרדם, במעבר, עם הראש שמוט בין הברכיים.

לקח לי 50 דקות להגיע מתחנת לוד ועד החנות. אחרי שלוש דקות של
הליכה התחלתי כבר להזיע. הולך מהר, השק על הגב, מסתכל על
אנשים, מחפש אותם. אני לא חושב שיש מישהו שפיספסתי, למרות
שהרחובות היו די מלאים. לח.

גם בלוד נסעו משאיות לחם אל הסופרמרקטים. לחם עם ריח של סולר.

הגעתי לחנות וקניתי צנצנת. 4.60 בבקשה, תודה, משלשל לכיס ארבע
מטבעות של עשר אגורות שכנראה יגיעו כבר הערב לכוס פלסטיק עמוסת
כסף קטן מדי שמחכה לצאת מהמחזור.

לא מפתיע שמצאתי את הדלת. דפקתי עליה ולקח לך קצת זמן לפתוח.
ניצלתי את ההפסקה כדי לנשום. חייכת כשראית אותי והפסקת כשראית
את השק. נתתי לך אותו ואת הצנצנת. לא חיכיתי יותר מדי ורצתי
החוצה, אל הרחוב. ככל שהתקרבתי אל התחנה התגברה בי התחושה
ששכחתי משהו בשק.

עד עכשיו אני לא בטוח.