שוב התעוררתי שטוף זיעה ורועד. כבר שכחתי מתי הצלחתי לישון
לילה שלם, נטול הפרעות. בכל פעם שאני עוצם את עיני, אני נזכר
בפניה היפות של רובין כשהן מתעוותות מכאב ואני רוצה לקרב אליה
ולגעת בלחייה ולהגיד לה די, די ילדתי אל תבכי, אבל אז היא
סוטרת לי בעוצמה ונעלמת. האמת שכשהכל התרחש במציאות היא אפילו
חייכה, לפעמים נדמה לי שצחקה בקול רם צחוק מתגלגל, שמח כזה,
אבל היום אני כבר לא בטוח בשום דבר.

זה בטח מהמכות שחטפתי ומההרדמה והניתוח שעברתי. הרופאים ספרו
44 חתכים בבטן בלבד. וכמה בראש, שכחתי כבר, אני באמת לא זוכר.
מה שאני כן זוכר זה את פניה היפות של רובין שלי. מעניין היא אף
פעם לא באה לבקר אותי אחרי שנפצעתי ולא באה לחפש אותי בטירה
שלי וגם אחרי שעזבתי את הטירה, ועברתי לגור ברחוב צדדי לא רחוק
מרחוב סן-זרמן לא חיפשה אותי. נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה.

איך הכל החל? זה כבר היה כל כך מזמן. הייתי אז צעיר ויפה
וחתיך. עשיתי עסקים נהדרים עם ידידינו מעבר לתעלה וגם עם שכננו
מהצד  המזרחי. נהגתי בפארארי אדומה וקרעתי את העיר. לילה אחד
ראיתי את רובין דה-לה רוז', רקדנית בטן סוג ז' באחד מועדוני
הלילה הפשוטים של העיר. איך שראיתי אותה נדלקתי עליה. יפה
וצעירה, שדיים זקופים, בטן שטוחה פרחה אמיתית. הייתי יושב שעות
במועדון, מתבונן כיצד היא מתנועעת ודוחף פראנק אחרי פראנק
לחזיה  האדומה שלה. כשהזמנתי אותה לבקתה שלי לא היססה. היה לנו
לילה טרוף חושים  וריחות.  עד היום כשאני חושב על הלילה הזה,
הפה שלי מתייבש מתשוקה והכאב בחזה מתעצם.

למחרת אמרה, "תן לי את המפתח, אכין לך ארוחה טובה, אבל אל תגיע
מאוחר." נתתי לה. למה לא. כשהגעתי לבקתה היה די חשוך, רק האח
בערה ומהתנור נדף ריח של תבשיל מלכים אמיתי. היא שכבה במיטה
הרחבה שלי וחיכתה לי. כמובן שאפילו לא הדלקתי את האור. השדיים
שלה היו קצת יותר רכות,  גם הבטן רחבה כזו ונעימה חשבתי שזה
בגלל שהיא ישנה קצת והשרירים שלה התרופפו מעט, אבל כשלפתה אותי
בשרירי רגליה הבנתי שמשהו לא כל כך בסדר, ואז החלה לשרוט אותי
בציפורניים ארוכות ולנשוך אותי בפראות. נדלקתי עליה עוד יותר
מבלילה הקודם. להטתי כמו שבחיים שלי לא התחממתי, אבל איך
שרציתי לממש את זכרותי, נפתחה הדלת, הרמתי את עיני ומה אני
רואה?  ליד פתח הדלת רובין שלי זוהרת בשמלה אדומה ארוכה
ובמחשוף ענקי. רגע, רגע המוח שלי מצווח. אם רובין עומדת
במסדרון אז מי לעזאזל היא הגברת במיטה שלי?עוד אני מתבלט
בסוגיה הקריטית ההיא ויש לי חדשה  מישהו עם סכין ארוכה  מתפרץ
פנימה ומתחיל לחתוך אותי בסכין קצבים כשהוא צועק, "רוצח, בוגד
איך אתה מעיז עם החברה שלי."

רק אחר כך סיפרו לי שזה היה השומר של המאדאם.   המאדאם,  מה לא
הבנתם? במיטה לא הייתה רובין אלא הסבתא שלה, שהתקנאה בי
וברובין ורצתה להפריד בינינו. היא תכננה לצעוק אונס ולזרוק
אותי לקלבוש.  היא תכננה להראות לרובין את פרצופי האמיתי. אחרי
שניסתה אותי במיטה, אפילו שלא הצלחתי לגמור,  החליטה שאין טעם
בתביעה משפטית. התחננה שאבוא לגור אצלה, הבטיחה לי הרים
וגבעות. אני כמובן סירבתי לא בגלל הכסף אלא בגלל אהבת חיי  בלי
רובין חיי אינם חיים, בין אם היא רוזנת או בחורה מפשוטי העם.
הייתי מוכן לגור אתה עם רובינא הזקנה, אם הייתה מבטיחה לי
שאראה גם את רובין מעת לעת. רק לראות, אפילו לא לגעת.  אבל
לזאת לא הסכימה וכך אני מסתובב כל לילה ברחובות, מחפש את רובין
שלי ומקווה שיום אחד אמצא אותה.

דרך אגב, אתמול במגרש המשחקים ראיתי ילד קטן שדומה לי שתי
טיפות מים כששאלתי את המטפלת כיצד קוראים לו אמרה לי,  'זהו
וולפגנג אמדאוס דה-לה-רוז'.   האם זה הילד של רובין או של
רובינא? לך תדע. בחיים שלנו הכל אפשרי. אבל עכשיו אני יודע
היכן לחפש.


בהצדעה מחויכת לגרים ושו"ת