היי.
אני כותבת לך עכשיו אחרי ממש הרבה זמן.
יום שישי, משהו כמו ארבע וחצי בבוקר.
כרגיל, חזרתי עכשיו מסיבוב הפוזות הידוע, כרמל, עוד פאב, עוד
מועדון. מצחיק,יש אנשים שאשכרה חושבים שאני קלאברית, שאני כזאת
מ-גניבה, מסיבות, בלגן. אבל אתה יודע כמה שזה שטויות.
אני בסה"כ רוצה להיות בן אדם נורמלי. זה לא מרפה ממני פשוט...
כל יום, בכל סיטואציה, מחדש, אני מבינה כמה שאני לא באמת.
לא באמת נהנית, לא באמת מתחברת, לא באמת מבינה, לא באמת
יודעת.
הכל כמעט, כלום לא טוטאלי. שום דבר לא כובש אותי, שום דבר לא
חזק.
רק העצב חזק, רק הבדידות חזקה. למה? מה חסר אצלי, מה גורם לי
להיבדל מהשאר?
אני כל כך 'כמו כולם' בכל מה שמסביב, הלימודים, היציאות,
החברים.
אבל הנורמלי הזה, אמביוולנטי ככל שיהיה, הוא לא מספיק לי.
בעצם אני זו שמחפשת להיות שונה. אני לא רוצה להתלבש כמו כולם
או להיראות כמו כולם או לאהוב כמו כולם (או את אותם האנשים) או
את אותה מוזיקה, או תחביבים, או אוכל, או משקל. אני בן אדם
קיצוני.
לפעמים אני פשוט לא יכולה לסבול להיות בחברתי, אני מציקה
לעצמי.
ואני נשבעת לך שאין דבר בעולם הזה שאני רוצה יותר מאשר את
השחרור שלי. אני רוצה להשתחרר מהכבלים האלה,
מהמחשבות הקודחות האלה שלא עוזבות אותי. אני רוצה לדעת לראות
את הטוב שבדברים, לדעת להיות אני, לא לפחד מאנשים,
לא לכעוס, לא להתעצבן, להיות רגועה, לחוות את זה מהבטן.
אני כל הזמן מחפשת משהו מעבר, משהו עילאי. למה אני לא יכולה
פשוט להיות...אני? להיות כאן ועכשיו, לבלוע מהר, לירוק
מהר,להעביר
הלאה, לא להיות תקועה בשום נקודה, בשום אופן.
ואהבה... כן, בא לי לאהוב. שזה יהיה יפה. מישהו שידע לראות בי
מעבר. שפשוט ידע. שלא יראה עוד בחורה בלונדינית, גובה,
סטטוס, חשבון בנק בלה בלה בלה...מישהו שיכנס דרך הרבדים, בלי
שאני אראה לו, שפשוט ירגיש, כמו שאני הרגשתי, פעם.
לדעת שככה, כמו שאני, על מה שאני, הוא אוהב אותי. זה עוד
קיים?...
אין לי שום תובנה מבריקה או חוכמת חיים לסיים איתם את המכתב.
אבל אלוהים, מי כמוך יודע שזה לא מה שצריך כדי להבין.... |