עולמנו מלא רעשים. האוזן שלנו נחשפת מידי שניות או דקות, תלוי
במהירות התנועה שלנו, לרעשים חדשים. אנו מתקרבים לרעש עד שהוא
מצליח לצוף על פני התודעה, ומייד מתרחקים ממנו ועצמתו נחלשת עד
שיוצאת מטווח השמיעה שלנו. אפשר להגדיר את זה כחיים מרעש
לרעש.
ככל אברי החושים גם לאוזן יש מנגנון שקובע למוח האם הרעש המגיע
אליו הוא כזה שיש להתייחס אליו. וכשיוני ישב בחדרו בשעת מנוחת
השבת היה ברור שצליל דלת הכניסה הנפתחת יגרום לו לדריכות של
כלב המותח אוזניו בהתקרב זר לשיטחו. הצליל ששמע יוני נוצר ע"י
חיכוך רצפת הכניסה עם רצף הסיביות הזעירות שהודבקו לתחתית דלת
הכניסה בכדי לנקות את הרצפות שהדלת עוברת כשהיא מסתובבת על
צירה, וקורה שיוני מתבלבל ורעש אחר נשמע לו כרעש פתיחת הדלת,
וזה עקב רצונו להאמין שמישהו הגיע אליהם ושזה בשבילו.
בדרך כלל, אם מישהו עובר ברחוב, כלבם של השכנים נובח, ולפעמים
לאחר נביחתו יוני קם מהמיטה ומסתכל דרך החלון לאזור הכניסה
לבית, אבל זה רק אם הוא באמת מאמין שהנביחות נועדו למשהו שעובר
ליד ביתם ולא לאוזן רחוקה שהכלבים מנסים תמיד להגיע אליה או
שמישהו אמר לו שהוא יבוא אליו, אבל ברוב הפעמים הוא נשאר לשכב
במיטה. בילדותו כשהיה ממתין לאבא שיחזור הביתה או לאורחים
שאמרו שיגיעו, תמיד הם היו מגיחים כשהפסיק לעמוד מול החלון
ולצפות למכוניתם, כאילו ידעו שהוא מחכה וחפשו להפתיע. עם הזמן
והניסיון גילה יוני סימנים שונים ומשונים על פיהם קבע את הגעתו
של הגורם לו המתין. אלו היו בעצם אמונות תפלות שנועדו להפוך את
הציפייה המעיקה, שמשום מה נסחף אליה שוב ושוב, למרתקת בעיניו.
הוא המשיך לקרוא בספר והעמיד פני אדיש, אף שאיש לא היה בחדר
כדי למחוא לו כפיים. הוא התעמק בקטע בו הביא הסופר את הלך
מחשבותיו של אחד הגיבורים, אך זה הכיל רק מחצית מהמסך שבראשו,
בחצי השני עמד אביו מול דלת הכניסה הפתוחה ושוחח עם הדמות
שהמתינה בחוץ וצפתה לחדור אל החמימות של פנים הבית.
מי שזה היה לא בא בשבילו, אלא בשביל אביו ואמו שצעקה לאורחים
שטוב שבאו ושאלה אותם בצעקות מה שלומם וכן התעניינה בהתקדמות
הילדים במסלולים השונים שאליהם השתייכו והשתדלה להביע הערכה
לכל דרך גם אם ראתה בחלק מהם בחירות לא נכונות או בחירות של
חוסר ברירה שראתה בהן עדות לפוטנציאל נמוך ונתונים נמוכים,
כלומר ציונים נמוכים בתעודת הבגרות ובבחינה הפסיכומטרית
ובמיונים שעושה הצבא לתפקידים החשובים שמצריכים בני אדם
איכותיים. ואם היתה בחירה כזו לברר למה בחרו בה וקיוותה לא
לשמוע תשובות שמשמעותן היתה שזה מה שהציעו או יותר גרוע שלזה
הסכימו לקבל, כי אז הייתה צריכה לחפש תגובה הולמת שלא תשאיר
אותה ואת האורחים במבוכה, ולא תביע את דעתה האמיתית.
יוני לא נחרד מהצעקות ולא מיהר לרדת ולראות אם נשבר משהו או
שפרצה תגרה כי היה רגיל להרמות הקול של הוריו בתחילת שיחות
חברתיות והחליט, לאחר חשיבה מרובה ולאחר שראה את התנהגותם
בתחילת השיחות וראה זוגות אחרים מתנהגים באופן כמעט זהה במתארי
הזמן האלו, שהרמת הקול, בדומה לחטיפים שבמקרה היו במזווה
ונשלפו בחיפזון כדי שיוכלו האורחים לנשנש, היא הפתרון הלחוץ
והלא מתוכנן של מי שבמפתיע נהפך למארח לתת לאורח להרגיש נינוח
לדבר על כל נושא שבעולם. אלא שעם הזמן נהפך אמצעי זה מגדר מפסק
לשעת חירום לכלי המרכזי של חימום הלבבות בין שני הצדדים, ולאחר
שהגיע להבנה הזאת היה לו הרבה יותר קל לחוש דחייה כלפי
ההתנהגות הזאת כמו אנטישמי שחש טוב עם עצמו כשיש לצדו הוכחה
מדעית בדמות תורת הגזע.
יוני הפסיק לקרוא וחשב מי בעצם אמור להגיע אליו ולמה הוא מצפה
לו כל כך. גם הכעיס אותו הבזבוז של מחצית המסך לדמיונות שווא,
הוא הרגיש נשדד וכעס ששדדו אותו אך יותר כעס ברטינה על עצמו
שאין הוא שם לב ששודדים אותו ואינו יודע מי עשה זאת.
הוא הגיע להכרה שהסיבה למתח בו הוא נמצא היא השתוקקותו למגע עם
העולם החיצון, אך לעומת זה עמדה העובדה שכאשר כבר באים אליו,
הוא אינו מתייחס לאורחיו כאילו הוא רוצה שהם יישארו. כמו שהיה
בשבוע שעבר כשבמפתיע בקרו אותו חבריו מימי התיכון והוא התייחס
אליהם בכזה ריחוק עד שהוא הרגיש שהוא מרחיק גם את עצמו
מהמעגל.
הוא המשיך לקרוא בספר כמנסה לכפות על עצמו פתרון לסתירות שבהלך
מחשבתו. הספר העסיק אותו מאוד וגרם לו לשקוע בעולמו של הגיבור
אך מידי פעם כשנשמעה נביחת הכלב גורתה שוב תשוקתו וחצי מסך
נתפס לדמיונות על קבוצת ידידים זו או אחרת שעוברת ליד הכלב,
והוא נותר חסר מנוחה, ועם זאת בלי ששם לב חלחלה בלבו הודאות
שאיש לא יבוא לבקרו היום. האמונה צמחה לה מאי שם ותפסה את
מקומה באיטיות כשהיא מחסלת את האמונות התפלות אחת אחר השניה.
בתחילה לא נענה לקולות הנעליים הדורכות על המדרכה, לאחר מכן
נותר אדיש לרחש מנוע מכונית מתקרבת, ולבסוף גם נביחת הכלב לא
ניערה את חושיו.
ולכן לא התרגש כששמע שוב את צליל הדלת שנפתחה שעה קלה לאחר
מכן, כשכבר אור היום החל נסוג.
כששמע את העלייה במדרגות החל לחשוש שמא זה אכן בשבילו, ולכן
הצטער על כך שלא האזין ביתר קשב לשיחה שניהלה הדמות הממתינה עם
אביו. כעת שמע מלמטה את אביו מודיע לו על אורחת, שלפי משמע
צעדיה תעמוד כל רגע מול דלת חדרו, ומכיוון שחזה את הנקישות פתח
את הדלת והופתע לראות את אחת מחברותיה של בטסי ידידתו של בני
שהגיעה לפגישה ממנה ברח בליל אמש מאימת הצפיפות שצצה במכה אחת
עם הגעתן של שתי קבוצות הבנות, והיה מאורע ששינה לחלוטין את
אופי הדברים שהרשו לעצמם הבנים להוציא מהפה, ולכן נשתתק ולבסוף
לאחר חמש דקות של שתיקה אמר לדני שהוא הולך ודני עשה את כל
המאמצים והפציר בו שיישאר כמו שתמיד עשה ולא בכדי שיוני ייהנה
אלא כדי שיהיה לידו משהו מחבריו הותיקים, שעצם הימצאותם לידו
באירועים בהם בחר להשתתף או שיזם אותם או שכללו רעיון חדש
שעניין אותו, נתפס בעיניו כחיזוק כללי לדרך בה הוא חי את חייו,
חיזוק אחד מני רבים שאת רובם נסח הוא בעצמו ובחר לראות בהם
חיזוקים אף שיכלו להיות ההפך או משהו שלא קשור כלל אליו, בדומה
לכך שיוני כשהיה קטן היה מתרגש מילדה שבחרה לשבת בקצה הספסל
עליו ישב גם הוא וימים רבים היה מוצא אצלה סימנים לכך שהיא
מחבבת אותו מאוד, מה שהיה רחוק מהמציאות, אך לא השפיע עליה
משום שיוני היה ביישן ליד הבנות ולא ניסה לקשור יחסים עם אחת
מהן עקב דמיונותיו, אף שראה אותן מידי שבת במגרש השכונתי שהיה
במשך שנות ילדותו מקום המפגש של הילדים, ולאחרונה ראה שהוסיפו
לו טריבונות מהצדדים ומצא חן בעיניו שלא משחיתים את המקום הזה
כמו את שאר הגנים ומקומות המשחק שלו לצורך יזמות נדל"ן פרועות
שנופלות או שנגלות כמעשה תרמית באותה המהירות בה עלה קרנן
כהשקעה הכדאית במרחב המקום והזמן.
יוני הזמין את הבחורה להיכנס, ואף אמר לה שהוא זוכר שהיא הייתה
אתמול אצל דני, ושאל מאיפה היא מכירה את דני, והיא אמרה שהיא
חברה של בטסי ואז יוני אמר "נכון" ושהוא נזכר שבטסי הגיעה כדי
לפגוש את בני והוא שאל - תוך כדי כך שהפנה אותה אל הכורסא
שבחדרו -  איך היה אתמול אחרי שהוא הלך והיא אמרה שהיה נחמד
ויוני שהופתע מאוד מבואה לא חשב שזה יהיה מנומס לשאול אותה מה
היא רוצה ממנו ולכן שאל אותה מה היא רוצה לשתות והיא בקשה נס
קפה. כבר עמד לרדת כשנזכר ושאל אותה אם היא מעונינת שהוא ישים
רדיו במערכת או דיסק זה או אחר, ומכיוון שראה שהיא עדיין חוששת
אמר לה שהיא יכולה לבחור בעצמה מה שתרצה וכן אמר שזה ייקח 5
דקות בלבד, ואז הבחין בז'קט העור שלבשה וראה את טיפות המים
המכסות, וכשהוא על משקוף הדלת שאל אותה איך הגיעה אליו, והיא
אמרה שברגל ושהיא לא גרה רחוק, והוא אמר לה שהיא יכולה לתלות
את המעיל על הקולב שעומד בצד בפינת החדר ובנוי כבובת עץ גדולה
של ליצן שידיו פרושות לשתי הצדדים, ולמראהו צחקה הנערה והוא
חייך ואמר שוב שיחזור תוך 5 דקות.
אמש התקשר מהחדר של דני לשאול כדי להזמין גם אותו לראות סרט עם
הבנות והחברים. שאול שאל מי מגיע ויוני אמר לו שהחברה של דורי
מביאה את החברות שלה וגם בטסי הידידה של בני מביאה חברות, ואז
שאול אמר "הקופות", ויוני שאף את בטסי לא הכיר לא התייחס להערה
הזאת, אבל כבר ידע למה לצפות אף שלא קבע מראש איך ינהג כלפיהן
שכן האמין שעליו תמיד לבדוק בעצמו ולא להיסחף אחרי דעתם של
אחרים, וחשב שבכך הוא נותן לאדם, שיש כלפיו דעה מבוססת, סיכוי
לברוח מתדמית שאולי לא רצה בה, אך מכיוון שהכיר טוב את שאול
שהיה חבר ילדות שלו ידע לאיזה סוג של בנות הוא מתכוון כשהוא
אומר "קופות" והוא הניח שאת המצאת הביטוי ניתן לייחס גם לדני.
את חברתו של דורי וכמוה גם את חברותיה, הכיר יוני מפעמים
קודמות שהן חברו אליהם ליציאה משותפת, והתאכזב מרמתן
האינטלקטואלית והיכולת לקשור שיחה וציפה לראותן כמה שפחות,
ולפי מה שהבין מדורי לא ציפה שהן יהיו בחברתם עוד זמן רב כי
דורי לא הסתדר עם חברתו מאותה סיבה שיוני לא חיבב את חברותיה.
החיוך העצור שראה בפעם הראשונה שנפגשו לא ירד לרגע מפניהן כמה
שניסה להיות פתוח כלפיהן כדי שיוכלו להנות מהזמן שהם ביחד,
וזאת משום שהנאה לא הייתה הסיבה שכולם באו, אלא רצונה של חברתו
של דורי לבלות גם עם חברותיה וגם עם דורי, וכדי שדורי ייהנה
והיא תוכל להיות אתו קצת לבד ביקשה מדורי שיביא את החברים שלו
שישעשעו את חברותיה וישמחו את האווירה. ודני היה מאוד בעד
הרעיון ושאול ופרץ חשבו שיוכלו להכיר בנות, ויוני רצה לפגוש את
החברים שלו והיה מוכרח לבוא אתם, ואחרי זה הרעיון נהפך למשהו
קבוע יותר, כי הסידור שחברה של דורי רצתה לקבוע אותו מלכתחילה
מאוד מצא חן בעיני דני ודורי היה מאוד שווה נפש אך רצה לספק
לחברתו את מבוקשה, וליוני שאול ופרץ זה נמאס אבל דני שתמיד חפש
להיות בחברת בנות שכנע אותם לבוא והם יצאו אתם כבר מספר פעמים
והעניין נעשה מאוד מגוחך שכן הבנות היו מאוד עצורות ולא התאימו
לאופי משולח הרסן של דני ופרץ, ולחשיבה המתפלפלת של שאול
ויוני, חוסר ההתנהגות המופגן שלהן שנועד אולי לשוות מראה קר
רוח או מסתורי הפך לבדיחה פנימית בין החברים, וגם יופיין החל
להתעמעם, שכן מאחר ולא דברו לא נותר לחברים אלא להביט עליהן
ומהצפייה הממושכת החלו לקלוט את המקומות המכוערים שהבנות נסו
להסתיר או שפשוט לא בלטו ממבט ראשון. הן לא שתו, לא קללו
וכללית פחדו להוציא מלה מהפה וכן דאגו מאוד ללבוש אופנתי אך לא
צעקני, והיו בסך הבל בחורות טובות מהסוג שמתחתן ועושה קריירה
קטנה לצד העיסוק במשפחה, אולי אפילו לא קריירה אלא אומנות מסוג
שהוא או התנדבות בקהילה, הן שנאו או פחדו מלכלוך וסבלו מהערות
גסות ודיבורים על הדרכים הרבות לטיהור הגוף מרעלים, וכשהן
הגיעו בליל אמש שוב היה יוני נחמד ונסה לשאול שאלות שלא נראות
נימוסיות או חודרניות, אלא סתם שאלות של פטפוט לא מחייב של
משפטים קלים, והן לא נתנו לחומה שבנו להתפרק ונראה ליוני
שבמקום שהן מחכות שהחומה תתפורר הן חזקו אותה מבפנים ולכן חשב
שהן חסרות בטחון עצמי וקלות לניצול.
כשכתבתי מקודם על השמיעה הסלקטיבית כוונתי היתה שכבני אדם
החיים באזור ספציפי של העולם בזמן נתון אנו מורגלים ע"י החברה
באמצעות הכלי הנהדר שנקרא תרבות לחלק את הנקרה אל אוזננו חלוקה
טבעית בסיסית למה שצריך לעניין אותנו ולמה שלא, ואותו הדבר חל
גם לגבי חושים אחרים כמו המשוש והריח, אך החלוקה הפחות נסתרת
מכולן היא בתחום הראייה, וכשנכנסו בטסי וחברותיה לדירתו של דני
בליל אמש יכל יוני לראות בברור איך מתרחבים אישוניהן של הבנות
שזה עתה נואש מלדובב למראה הבנות הנכנסות עם מעילי העור,
החיוכים החמדניים, האיפור הזול והמראה המזרחי, ויוני חש אפיסת
כוחות מכך שלעומת ניסיונותיו הנמרצים שהלכו והשתכללו מניסיון
לניסיון הספיק לבטסי וחברותיה עצם הופעתן בכדי לגרור אותן
לחשיפת סימני חיים כלשהם, והוא התעלם מכך שמראן, פניהן, לבושן,
וכל התנהגותן של בטסי וחברותיה היו בעיני הילדות מעשים כנגד
החוק והסדר הטוב. הן היו הבנות שלא הכינו שיעורי בית, שהחמיצו
ימי לימוד שלמים, שהיו מתחמקות מהכיתה ומתמזמזות עם הבנים
בפינות אפילות או יותר נורא במרכז המסדרון ולא עם הבנים
החתיכים או הנערצים אלא עם אלו שלא היו מקבלים אותם לשום מקום
ושהיו מתפרעים ברחבת בית הספר לקול צחוקן של הבנות שהיו יושבות
על גדרות האבן של גינת הפרחים ומעשנות סיגריות ומתאפרות מול
מראות קטנות שהיו מוציאות מהתיק שלא הכיל הרבה מעבר לזה. כשהיו
מגיעות לבדן לבית הספר וצועדות בחרדה מהשער אל מושבן הקבוע
בכיתה ורואות איך המבנים, העצים, הילדים האחרים, מכוניות
המורים וחדרי הנוחיות מושחתים בידי הנוער שישב מסביבה בכיתות
הלימוד ובז לכל נורמה התנהגותית שהיא, פעמה בליבן האמונה
שבזכות עמלן יוכלו להתקבל לקורסים היוקרתיים באוניברסיטה
ויירכשו מעמד ולא יצטרכו להיות באותה הקבוצה עם בני אדם דפוקים
עוד אי פעם, ומכיוון שבצבא התחילו לראות את תחילת ניצחונן
כשנשלחו כל אחת מהן לתפקידים חשובים ובמקומות סודיים במודיעין
ובחיל האוויר, כבר היו בטוחות שההמשך יהיה חלק ובטח לא חשבו
שהלכלוך יכול להופיע מכיוון צדדי ומפתיע שכזה, והן לא יכלו
ללכת כי זה יהיה מעשה גס מצדן. הן היו לכודות בכללי הנימוס
שאמצו בחום מההורים, ותמיד כשקיימו כלל זה או אחר היו נמלאות
שלווה שנבעה ממעמקי המודעות שלהן, משום שהצו החייתי על פיו
פעלו קבע שאהבת ההורים מותנית בנימוסיות כלפי העולם החיצון,
וכשיוני הכין לש קפה, ויוני ידע שאם יבקש תה יצחקו עליו, ולכן
ביקש קפה עם שניים סוכר ועם הרבה חלב, וכשראה שאפשר לשתות אותו
בלי שיקרה משהו רע הפכה תחושת המרידה לעצמאות בוגרת, שהתמכר
אליה וניסה כלפי חוץ לטעון שהוא באמת אוהב את טעם הקפה ואף החל
להיות בררן בקפה שקנה והרבה לשתות כדי לפצות על כל הזמן שעבר,
ותמיד קינא בשאול ששתה קפה משחר ילדותו ואולי בשל כך גדל להיות
בן אדם מתוח ונוח להתרגז בשל דברים שנראו לאחרים פעוטים אך היו
עקרוניים מאוד בעיניו כמו אותה הפעם שפרץ יצא עמו כדי לשמש לו
חברה בעת שהוא משגיח על יוספה הקטנה במשחקי וידאו שכה השתוקקה
אליהם בחופשת הקיץ האחרונה ודרשה מאמם שתיקח אותה אך ברגע
האחרון צלצלו מהעבודה ואמרו שיש מצב חירום עם אחד התלמידים
בפנימייה והיא ביקשה משאול לעזור לה, ומכיוון שפרץ שיחק אתו
במחשב הסכימו שניהם, והם נסעו עם המכונית של פרץ לקניון,
וכשהיו שם הלך פרץ לקנות קולה וכשחזר מצא את שאול רוטן על זה
שהלך בלי להודיע, ושגם הוא רצה לקנות שתייה, ופרץ היה מוכן
ללכת שוב ולאחר ויכוח קצר הסכים שאול לתת לו כסף כדי שייקנה לו
שתייה. כשחזר מצא פרץ את שאול מביט ביוספה משחקת ומעיר לה את
הערותיו הישירות והמלאות בוז ליכולתה של יוספה לשחק. ממש הרגיז
אותו שהיא התקשתה לתת את המכה הנכונה לרובוט הרע למרות שהורה
לה איך לבצע זאת, והוא ראה בכך חוצפה מכוונת מצידה, וכשפרץ
הגיש לו את הכוס עם המיץ, שאל שאול איפה הקש השני, ופרץ שכבר
היה שקוע במשחקו של מישהו מוצלח מאוד ששיחק ליד המכשיר של
יוספה המשיך להביט במשחק ושאל "מה ?", ושאול ענה לו "אתה יודע
שאני תמיד שותה עם שני קשים, נכון ?", ופרץ שלא האזין אמר
"כן", ושאול ענה לו "אז תשתה את זה בעצמך" ושפך את המשקה על
הרצפה שהחזירה חלקים ממנו בנתזים בעיקר אל המכנסיים החדשים של
פרץ שהיה - כשאר המשחקים - המום מהתנהגותו של שאול ונשאר המום
גם לאחר ששאול פנה ליוספה, קטע את משחקה, וכשהוא אוחז בידה
בגסות יצא את המשחקייה, כשבלבו היה בטוח שזה ילמד את פרץ לקח
אחת ולתמיד שלא להתעסק אתו, וזה מה שתמיד עבר במחשבתו לאחר
ששפך את זעמו, שזו הפעם האחרונה שינהגו כלפיו באורח בזוי
ושמעתה יזכה לכבוד הראוי לו, וימים מספר לאחר אירוע שכזה היה
ממתין להתרפסות הצד השני, עד שהיה נואש והסכים לוותר או שפירש
את דברי הצד השני כהתנצלות, אך זיכרון האירוע היה שמור עמו לעד
והוא היה מעלה אותו מפעם לפעם ואותן הטענות שהיו בפיו בעת
הויכוח הראשון היו עולות גם כשהיה מזכיר אותו ושוב היה צריך
להתווכח אתו על זה ובסוף הוא היה מתרצה. וכרגיל היתה התמונה
הפוכה ובמקום שפרץ יחוש בושה, נראה הסיפור בעיניו כסצנה בלתי
רגילה וכבר חכה לרגע בו יוכל לתאר אותה לאדם המוכר הראשון
שיראה, וכהרגלו עיבד את פרטי הסיפור כך שהחבילה תהיה מקושטת
ונעימה למראה, וכה היה בטוח שהצליח בכך עד שממש הרגיש  רע שלא
ראה ולו מכר אחד בדרכו למכונית, אף שעשה סיבוב ארוך בשתי קומות
של הקניון תוך שהוא מביט לכל העברים