'אלוני, חמוד. צריך לקום'. אלון מתעורר מקול לחישתו של אביו,
אורי. החדר חשוך, רק אלומת אור, החודרת דרך דלת המסדרון, מאירה
את פניו המודאגות של האב. אלון מתרומם במיטתו, אוחז בחוזקה
בבובת הדובי המרופטת שלו. אורי, רוצה להרימו, אבל אלון נרתע,
'רטוב', הוא אומר בבושה, 'אבל רק קצת'. אביו מחייך בסבלנות,
מסתובב, שולף ממגרת התחתונים, זוג נקי ומלביש אותם במהירות
לאלון. הוא עוטף אותו בשמיכת הקיץ, קם ומרימו, במטרה לצאת
מהחדר. 'רגע', אומר אלון, 'שכחתי את שוקי', אורי חוזר למיטת
בנו ומתכופף. אלון שולח יד ומרים מהמיטה את בובת הדוב הקטנה.
אורי מזדקף ויוצא מהחדר, נושא את בנו בידיו. סימה אישתו,
בכותונת לילה, מחכה בסלון. אלון חושב שהיא נראית מצחיק עם
הפנים האלה, המכווצות, ועם ההליכה המוזרה שלה מצד אחד של החדר
לצידו השני. 'אמא, את כמו דודה אסתר, שלא יכולה לשבת', הוא
אומר וצוחק. היא נעצרת, מסתובבת אליו, ולא עונה לו. הוא מפסיק
לחייך. 'אמא קצת דואגת, אבל הכל יהיה בסדר', אומר לו אבא ברוך.
'מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?' שואלת סימה בקול לחוץ. 'הוא
הרטיב', עונה אורי בשקט. 'באמת', אומרת האם בכעס, 'הגיע הזמן
שיפסיק'. אורי לא עונה לה.
מחוץ לבית נשמע לפתע רעש חזק של מטוסים החולפים מעל לעיר. אלון
נבהל. הוא מחבק בחזקה את אורי. 'מה זה אבא?' . אורי אינו עונה
לבנו. במקום זאת, הוא ניגש לחלון, מסיט את הוילון הגדול ומציץ
החוצה. רק עכשיו מבחין אלון, מעבר לגבו של אביו, שבחוץ חשוך
עדיין ורק אור אפרפר של לפני זריחה, מאיר בחוץ. 'למה קמנו
בלילה?' הוא שואל, אבל הוריו לא עונים לו. אורי פונה מהחלון
ואומר בקול רך, אך תקיף, 'אין ברירה, חייבים לרדת למקלט'. סימה
נרתעת. היא מסתכלת אל אורי בתחינה ומסננת, 'איך נצא? מסוכן'.
'יותר מסוכן בתוך הבית', עונה לה אורי בחדות. אלון בוכה, בשקט,
כפי שלימד אותו אביו. הוא אמר לו פעם, שכך בוכים הגדולים. אורי
מעביר את בנו לידו השנייה ומלטפו בעדינות. 'הכל יהיה בסדר,
אלוני, אל תדאג', הוא מרגיע את בנו, אבל המבט מעיניה של אמא,
אומר אחרת. 'בואו, יורדים', אומר אורי וצועד לעבר הדלת.
סימה נשארת לעמוד, תקועה במקומה, דמעות בעיניה. 'סימה, בואי
כבר!' כועס אורי, וממשיך באנגלית, ' יו אר סקרינג זה קיד'.
סימה מתנערת וממהרת לחדר השינה שלהם.
כשאורי מחכה לה, חסר סבלנות, עובר להק מטוסים נוסף מעל העיר
ומרעיד את חלונות הבית. אלון המבוהל, מחבק בחוזקה את אביו
וטומן את ראשו בשקע החמים, שבין כתפו וצווארו של האב.
סימה חוזרת לסלון, נושאת בידה את התיק הקטן של אלון ובו בגדים
להחלפה. היא מרימה עיניים דומעות אל בעלה, כמו מבקשת ממנו,
'תעזור לי, אני טובעת'. אורי מבחין במבטה. מזמן לא הבחין כמה
קטנה היא ושברירית. לרגע הוא משותק מול המבט הכואב הזה. כמה
היה רוצה לעטוף אותה חזק בזרועותיו, לגונן עליה, אבל ידיו
מלאות בבנו. הוא מתנער לו ופותח מיד את דלת הכניסה לבית ומניח
לסימה לעבור ראשונה. הדלת נסגרת אחריהם בטריקה רועמת. סימה
קופצת בבהלה. היא מתעשתת ויחד הם ממהרים לרדת במדרגות. בפתח
הבניין הם נעצרים. העיר שקטה, אף מכונית לא עוברת אפילו
הציפורים אינן מצייצות. מרחוק, נשמעת לפתע צפירת אמבולנס
החותכת את הדממה ומרעידה את אלון. 'מה זה אבא?' הוא שואל בפחד.
'מלחמה', פולטת האם בארסיות. אורי מעיף לעברה מבט כועס.
'תפסיקי עם זה'. הוא מעביר את אלון, המגולגל בתוך השמיכה, לידו
השנייה ומנער את היד החופשית. 'אנחנו עוד לא יודעים, אלוני,
אבל נרד למקלט, כמו שעושים בקטיושות, זוכר?'. אלון מהנהן
בראשו. הוא לא נרגע לגמרי מחששו, אבל דברי אביו נוסכים בו
ביטחון. סימה מתפרצת, 'במקום לרדת למקלט, אולי ניסע לאמא
שלך?'. 'די כבר. אנחנו נשארים בעיר וזהו', מצליף בה אורי בכעס,
מה שגורם לאלון להצטמרר בפחד. מעולם לא שמע את אבא מדבר כך.
סימה נעצרת, פונה מהם ועומדת בוכה. אלון לא רואה את פניה, רק
את גבה, הרועד מהבכי. אורי עומד רגע, ואז מתקרב בהיסוס אל
אישתו ומחבקה בחום מאחור. 'סליחה', הוא ממלמל בשקט. סימה לא
מגיבה. הם עומדים כך שלושתם, חבוקים כמה שניות, שותקים.
ג'יפ משטרה מופיע משומקום, מתקרב במהירות ונעצר לידם בחריקת
בלמים, מבהיל את שלושתם וקוטע בחדות את הרגע האינטימי.
אלפסי מציץ מחלון הרכב, וצועק אליהם, 'אתם משוגעים או מה? למה
אתם מסתובבים בחוץ?'. 'מה אתה רוצה? אנחנו בדרך למקלט', עונה
אורי.
'טוב שנזכרתם. חבל לכם על הזמן, המקלטים כבר מלאים כולם. בואו,
איתי. אולי יש מקום במקלט של חזן', אומר אלפסי ומסובב את הרכב.
להק מטוסים נוסף חולף מעליהם. הם מרימים את ראשם ועוקבים בפחד
אחר המטוסים. אלפסי מסנן, 'מיגים מזוינים. יאללה, תעלו'. אורי
עוזר לסימה לעלות ומוסר לידיה את אלון. סימה מחבקת את בנה בכוח
עד שאנקת כאב נפלטת מפיו. היא משחררת קצת, אבל עדיין תופסת
אותו חזק. לאורי נדמה שיותר משהיא אוחזת בבנם, היא נאחזת בו.
הוא מתנתק ומתיישב ליד אלפסי. הרכב יוצא בקפיצה ממקומו. הם
נוסעים ברחובות העיר הנטושים והדוממים בדרך למקלט של חזן. לפתע
נשמעים פיצוצים מחרישי אוזניים. אלפסי מאבד לרגע את השליטה
ברכב, אך הוא מצליח לעצור בצד הדרך. 'תקפצו מיד מהג'יפ', הוא
מורה לאורי ומשפחתו. הם מצייתים ויורדים במהירות מהמכונית.
אורי משחרר את אלון מאחיזת סימה ונושא אותו בידיו. 'בואו, נרד
למקלט של אלמוזלינו, כאן ליד', אומר אלפסי וממהר אל פתח המקלט.
הוא פותח את הדלת הכבדה, 'כנסו'.
אורי מחזיק את אלון ביד אחת ותומך בסימה, הנסערת, בידו השנייה.
הם נבלעים במהירות בתוך פיר מדרגות המקלט. אלפסי סוגר את הדלת
החיצונית, אבל משאיר פתח קטן, המאיר קלושות את המדרגות. הוא
מובילם למטה. הם יורדים בעקבותיו ומגיעים לדלת נוספת האטומה
ונעולה מבפנים.
אור נכנס מהדלת העליונה ומטיל אלומה על הדלת התחתונה. אלפסי
דופק בחוזקה על דלת הברזל הכבדה. אף אחד לא עונה לו מעברה
השני. הוא דופק שוב וצועק, 'הרצל, תפתח ת'דלת'. כעת נשמע מבעד
לדלת קול עמום, 'מי זה?', 'אלפסי, יאללה תפתח', עונה אלפסי.
הקול העמום עונה לו, 'אין מקום'. 'הרצל, זה לא זמן למשחקים',
צועק אלפסי בכעס, 'הסורים המזדיינים מפציצים בחוץ, ויש לי כאן
משפחה עם ילד קטן. תפתח או שאני פותח לך ת'צורה'. 'אין כאן
הרצל', עונים קולות נוספים מבפנים. אלון מתחיל לבכות. אורי
פונה לסימה, 'קחי אותו'. הוא מגיש לה את אלון וסימה מצייתת
לוקחת את בנה הבוכה. היא מתיישבת איתו על המדרגה התחתונה.
שניהם בוכים בשקט.
'הרצל, אם אתה לא פותח עכשיו את הדלת, אני הולך ושורף לך
ת'בית', צועק שוב אלפסי. לא נשמעת שום תשובה מאחורי הדלת.
'תישארו כאן, אני הולך לחפש לכם מקום במקלט אחר', אומר אלפסי
ומדלג במעלה המדרגות, כשהוא משאיר את אורי ומשפחתו בחשכה
היחסית. 'אמרתי לך שצריך לנסוע לאמא שלך', אומרת סימה בשקט.
'אז אמרת, עכשיו זה במילא כבר לא משנה', מתפרץ עליה אורי בכעס.
בכיו של אלון מתגבר. 'אתה לא חייב לצעוק עלי', אומרת סימה בקול
נעלב. 'אני לא צועק', צועק אורי, 'אבל אמרתי לך שאת סקרינג זה
קיד, נכון?'. אורי מתכופף אל אלון ומרימו על ידיו. 'די, חמוד
שלי. אל תבכה'. אלון מחבק את אביו. הם מתקרבים אל סימה
ומתכופפים לחבק גם אותה. הם יושבים מחובקים, נרגעים זה
בזרועותיו של זה. לפתע נבהל אלון, 'איפה שוקי?'. הוא מזנק
ממקומו. 'איפה שוקי?' הוא חוזר וצועק. שני ההורים מסתכלים אחד
אל השני בשאלה. 'לא החזקת אותו ביד?', שואל אביו. 'כן, אבל
איפה הוא עכשיו?', מחזיר אלון. הם מחפשים מסביבם. 'כנראה שנפל
בדרך', אומרת סימה. בכיו של אלון מתגבר. סימה על סף איבוד
עשתונות. לא מספיק שהיא מפחדת, היא גם לא מצליחה להרגיע את בנה
הבוכה. 'די חמוד שלי. עוד מעט הכל ייגמר, כמו שאבא אומר, ואז
נמצא אותו'. אבל הילד לא נרגע. 'תעשה משהו', היא מתחננת לאורי,
שעומד חסר אונים. אורי דופק על דלת המקלט, 'הלו, בבקשה ממכם
תפתחו'. מבעד לדלת הנעולה נדמה לאורי שהוא שומע קולות ויכוח
חרישיים. הוא שב ודופק. קול נשי עמום אומר, 'הוא לא מרשה לנו.
אומר שמלא'. 'תפתחו לנו כבר ת'דלת המזדיינת הזאת', מתפרצת סימה
בצווחה חדה. אלון נרתע בבהלה. הוא רואה את אימו מתייפחת על
הדלת ואת אביו העומד מבוהל. 'סימה, די.', מתחנן אורי, 'אני לא
יכולה יותר', אומרת האם. 'אין לך ברירה, יש לך בן לשמור עליו'.
סימה לא מגיבה. הוא מתבונן סביבו, נאנח ואומר, 'אני עולה לחפש
את הדובי שלו ולראות אם אפשר כבר לצאת'. סימה מרימה את ראשה
במהירות, 'אל תשאיר אותנו לבד', היא מתחננת. 'זה רק לכמה דקות.
אני מיד חוזר'.
הוא פונה אל אלון ומרימו על ידיו, 'אתה צריך להיות עכשיו חזק
ואמיץ, הכי אמיץ שאתה יכול'. 'אמיץ כמוך?', שואל אלון ומנגב את
עיניו בידיו.
'הרבה יותר. אמיץ כמו טרזן וסופרמן', אומר אורי, 'אתה חושב
שתוכל להיות כזה אמיץ?', אלון מהנהן לאט בראשו. 'יופי, כי אתה
צריך לשמור על אמא', אומר אורי, מחייך בדאגה ומחזיר את בנו
לחיקה של סימה.
הוא עולה בדילוגים מהירים במדרגות. בפתח המקלט, הוא נעצר,
מסתובב אל אשתו ובנו. הוא רואה אותם יושבים מחובקים בחשכה,
כגוש אחד קטן. הוא מסתובב ויוצא מהמקלט. כמה שניות אחר כך,
נשמע מלמעלה רעש של פיצוץ חזק והקירות רועדים. 'אורי', קוראת
סימה בפחד ומחבקת בכוח את אלון. ומיד חוזר השקט המפחיד.
'אורי', היא חוזרת שוב בשקט. הם נצמדים עוד יותר אחד אל השניה.
בכיה של סימה מתגבר.
אלון שואל, 'אמא, למה הם לא פותחים לנו את הדלת?', 'לא יודעת',
עונה לו סימה, מנסה לבלוע את דמעותיה. 'אני חושב שהם יותר
מפחדים מאיתנו', מצהיר אלון. בבת אחת מפסיקה סימה לבכות.
אבחנתו המדוייקת, מפתיעה אותה. היא קולטת שהוא כבר לא בוכה
ומשחק בהטלת צלליות על דלת המקלט, כשהוא מניע את ידיו בתוך
תחום האור, המגיע מלמעלה. היא מנגבת את דמעותיה בידיה ונעמדת.
היא דופקת שוב על דלת המקלט הנעולה, 'אם יש לכם לב, תפתחו לנו
את הדלת', היא מתחננת. מאחורי הדלת עולה שוב הקול הנשי העמום,
'אני לא יכולה, המפתח אצל הרצל', 'אז תקראי לו לכאן', אומרת
סימה ומחכה. 'אני מקווה שעוד מעט זה ייגמר כמו שאבא אמר', אומר
אלון, 'כי אני צריך פיפי'. סימה לא עונה לו. 'אל תדאגי אמא.
יותר טוב שאנחנו כאן והם שם', אומר אלון ומצביע על הדלת
הנעולה. 'ככה, כשאבא יחזור ויהיה אפשר לצאת, אנחנו נהיה
ראשונים. לא כמו פעם שעברה, שנתקענו בתוך המקלט עד הערב'. אימו
מחבקת אותו חזק, מחייכת, וממררת בבכי. אלון נבוך. הוא לא מבין
איך אמא יכולה גם לצחוק וגם לבכות באותו זמן. הוא מתרווח בין
ידיה ומלטף את אוזנה, כמו שהוא עושה תמיד לפני שהוא נרדם.
רעידותיה של אימו, תוך כדי בכייה, מרדימות אותו. נשימותיו
הכבדות, מרגיעות אותה. בכייה נחלש. היא מסדרת את בנה על ידיה
ומזמזמת לו שיר שהוא אוהב לשמוע, לפני השינה. 'מעל הצמרות עדים
העננים...', קול השירה נשמע עמום בין כותלי המקלט.
מעבר לדלת נשמע שוב קול האשה, 'הלו, את שומעת? הרצל אמר שבמילא
עוד מעט יוצאים, והוא לא מוכן לתת לי את המפתח'.
סימה לא עונה, אלא ממשיכה לשיר. היא אינה רוצה להעיר את אלון.
'הלו, את שומעת?', שואלת שוב האישה מעבר לדלת וכשאינה מקבלת
תשובה, היא מפטירה, 'חוצפנים. מנסים לעזור להם, והם לא עונים'.
ברגע זה, מחליטה סימה לעזוב את המקלט. היא מתרוממת לאט ממקומה,
נזהרת שלא להעיר את בנה הישן ומטפסת במדרגות.
כשהיא מגיעה לדלת, היא פותחת אותה לרווחה, מתקדמת בחשש צעד אחד
ומתבוננת לכל הכיוונים. השמש זורחת, זהו יום יפה. אף אדם לא
נראה ברחוב הדומם. היא מבחינה בג'יפ של אלפסי החונה בדיוק
במקום בו עזבו אותו כשרצו למקלט. היא מתקדמת לעברו בזהירות,
שולחת את ידה למושב האחורי ומוצאת שם את שוקי, בובת הדובי של
אלון. היא לוקחת את הבובה והולכת הביתה ברחובות הדוממים כשהשמש
הבהירה מחממת את גבה. אלון מתעורר ומרים את ראשו אליה, מחייך
בגאווה. 'אמא, תורידי אותי, אני צריך פיפי', היא מורידה אותו
מידיה, והוא ניגש לקיר בניין ומשתין. רעש הפיפי הפוגע בקיר,
מצטלצל על רקע הדממה השוררת ברחוב. כשהוא חוזר אל אימו הוא
אומר לה בגאווה, 'קמתי יבש, ראית? קמתי יבש!' סימה מחזירה לו
חיוך, 'נכון, קמת יבש', ומגישה לו את שוקי. הוא מחבק את אימו,
מחזיק בשוקי הדוב ביד אחת. סימה מסתובבת, צופה אל הרחוב ממנו
באו ואל המשך הרחוב אליו פניהם מועדות. היא טומנת את ראשה בתוך
גופו של בנה המחבק אותה חזק, דמעות זולגות מעיניה. היא ממלמלת,
'נכון, קמת יבש'.