היום הסיוט חזר אליי,
היום ראיתי אותך.
שלוש שנים אחרי
ויומיים לפני יום השואה, כמה סמלי
את יום השואה האישי שלי
לעולם לא אשכח.
אתה הוא הרוצח האישי שלי,
מי שרצח אותי,
מי שרצח את נפשי,
באותו לילה נוראי.
מי שקיוויתי לא לראות עוד לעולם.
היום נאלצתי לצפות בך יותר משעתיים.
לראות אותך מחייך ומרוצה מעצמך.
הדמעות כבר לא יורדות,
הן עמוק בפנים.
הפצע לעולם לא יגליד,
הוא ישאר איתי לעד.
את מה שעשית לי,
אשא עמי עד יום מותי.
נשארתי קפואה על מקומי,
אך נשארתי.
מדי פעם אפילו חייכתי,
הכל עשיתי,
כדי לא לתת לך את הסיפוק,
להראות לך שגם אחרי שרצחת אותי,
אני עדיין חיה.
ורוצה שדמותי תרדוף אותך,
עד יומך האחרון,
מעולם לא חשבתי
שאני חזקה כל כך.
לא חשבתי שאחזיק מעמד,
מול דמותך הנוראית.
אבל עשיתי זאת,
יאמר לזכותי.
ראיתי שגם אתה קפאת למראה דמותי,
אך בקור רוח חזרת לשלוותך.
איך אנשים כמוך,
בני בליעל, חיים עם עצמם,
לעולם לא אבין.
אני מקווה שאלוהים יגמול לך
ושהסוף שלך יהיה כואב ואכזרי
אולי אף יותר מהסוף שהכנת לי.