קטע שנכתב ביום השנה הראשון לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק
רבין


היום בדיוק לפני שנה זה קרה.
כל כך חיכיתי ליום הזה,
תמיד כשראיתי אותך שתקתי.
הייתי משותקת לידך,
אבל היום לפני שנה,
החלטתי שהיום יהיה לי אומץ,
היום אני אפילו אתן לך נשיקה על הלחי.
הגעתי לשם מספר שעות לפני הזמן,
כדי לא לפספס אותך.
התרגשתי בשבילך,
כשראיתי את כל אותם עשרות אלפים,
שהגיעו, בשבילך...
להראות שהם תומכים בדרכך
ומתנגדים לגילויי האלימות נגדך,
"כן לשלום, לא לאלימות", כך זה נקרא,
חששתי מאוד שלא יגיעו אנשים,
אבל הם הגיעו
וזה היה כל כך נפלא.
כשאתה נאמת,
כל עשרות האלפים הריעו לך
ובתום נאומך הלכתי לכניסת האח"מים
ליד אותן מדרגות,
הרי הבטחתי לעצמי שהיום יהיה לי אומץ.
הלכתי וישבתי לי על אותה אדנית
וחיכיתי לך.

עבר כבר די הרבה זמן
והשוטרים התחילו להרחיק קצת את האנשים,
כדי שאתה, תוכל לרדת בבטחה
ואני לתומי שאלתי, למה אתם מרחיקים אותנו....
ברקע שמעו את "לבכות לך" וזה נשמע כל כך יפה,
אביב גפן ירד מהבמה ואנחנו הרענו לו,
מספר דקות אח"כ ירד שמעון פרס,
הוא בא ללחוץ ידיים.
אני, שהייתי מנוסה כבר,
בפגישות חפוזות איתך,
סיפרתי לכולם שעוד מעט אתה תרד
ותלחץ לכולם ידיים, כמו תמיד.
אני הייתי האחרונה שפרס לחץ לה שם את היד,
אמרתי לו: "תהיה חזק, תחזיק מעמד, אנחנו איתך"
הוא הודה לי ופסע לעבר מכוניתו.
עכשיו חיכיתי רק לך.

ואז ראיתי אותך מקצה המדרגות,
יורד אט, אט,
ועושה שלום לקהל האוהבים אותך,
נראית כל כך מאושר,
ירדת במדרגות
ולהפתעתי, הפעם, לא באת ללחוץ ידיים.
פסעת לעבר מכוניתך
וכשעמדת במרחק של צעד מהמכונית,
קראתי לעברך: "רבין, העם איתך",
הסתובבת, חייכת אליי ונופפת לשלום.
ניתן היה לראות באותו רגע
את האושר הגדול על פניי.

ואז כמו בסרט אימה, שמעתי יריות,
אתה נפלת.
הבנתי מייד שזה הסוף.
הסוף שלך, הסוף שלנו,
הסוף של השלום, הסוף של החלום.
אני זוכרת את הכל,
כמו קרה אתמול.
לעולם לא אפסיק לראות
את החיוך האחרון שלך, מול עיניי.
ולצערי הרב,
גם לא אפסיק לשמוע, לעולם,
את אותן יריות.
כשאיתן הבר יצא
והקריא את אותה הודעה מצמררת,
נפלתי על המדרכה,
באמצע ת"א, העיר שוחרת השלום.
כשכולם הלכו והולכים
לאותו מקום, בחלקת גדולי האומה,
אני נשארת בבית.
אני עדיין ומסרבת להאמין ומסרבת לקבל
ולכן לא ביקרתי באותה חלקה מעולם,
בשבילי אתה חי ותמיד תחיה
אתה חי בליבי ובדרכי,
אני אוהבת אותך
ומאוד מאוד מתגעגעת.