- אחלה של מקום. חבר'ה, לפרוק תרמילים, הגענו למחוז חפצנו.
(כעבור לילה של פעולות קדחתניות).

- הלו, משה, תזיז ת'תחת ש'ך יותר מהר... פה זה לא אגזמה ברגל.
יאללה, צ'ופ צ'ופ.
(אני קמה בבוקר, שיער כמו אחרי חישמול סטטי מאסיבי, מתמתחת
ובאה לפהק...).

- וואי, תראו איזה קטע שהיא מפהקת, זה השיא! (מצטחקקים ביניהם
משה ואסולין ושאר הכנופיה) -תגיד, אסולין, ניפחת אותם??
- כן, כן, ניפחתי. למה, לאימא ש'ך יש בעיות עם זה?
- מה אתה מערב את אימא שלי, כפרות עליה? ואחלה שניפחת לה אותם!
טוב, הנה היא מתחילה לפהק.
(אני פותחת את הפה לפיהוק חושף שיניים, אך אבוי! מרגישה שני
גידולים חוסמים לי את הגרון, מרגישה את הלחץ האיום כשהם לוחצים
אחד על השני... מנסה לבלוע את רוקי, אבל לאן?? לאן? אני בלחץ,
בולעת בכוח את רוקי וזה כואב... אימא!).

- אח, כפרה עליך, משה!
- כפרות עליך, אסולין (הם יורדים מהשקדים הנפוחים שלי ומחבקים
את שאר הכנופיה).
- אני ואסולין רצינו לומר שאנחנו גאים בכם! ואי לכך ובהתאם
לזאת, אנחנו עוד מעט עוברים לזה שמכניס לשון עוד שנייה לפה.
יאללה, קפלו תרמילים, מחכה לנו עוד לילה סוער.
(צעיף, מרק עוף, כדורים, סבתא שמצאה שוב תירוץ לקפוץ, שמיכת
פוך + שמיכת פיקה לכל מקרה, חבר שאומר כל שנייה ש... נו, די,
הוא לא ידבק, רק נשיקה. האמת, שנמאס לי מהשאננות שלו, מחייכת
חיוך צולע, פותחת את הפה... מרגישה את לשונו החמה).

- 3, 4, ו... חבר'ה, לקפוץ מהר!!! על הלשון החדשה! יאללה, משה,
יא שמן, קפוץ!    
- אסולין, חכו לי! אני בא. אסולין, תחזיק את הלשון!          

- משה, נו, היא זזה... מהר, רוץ. כפרה עליך, אי אפשר לרדת,
קפוץ מהר!    
- אסולין! (דמעה נקוות בעיניו).  
- משה, רוץ! (אסולין שואג ומושיט לו יד).  
- אסולין... תמשיכו בלעדי! כפרות עלי! תמשיכו, אל תפסיקו... רק
אל תשכחו אותי!            
- משה, עיניים שלי! נשמה יפה! לעולם לא נשכח! (מושיט את ידו
חזק ככל שיוכל, אך אסולין יודע שזה מאוחר. הוא מתיישב על הלשון
החדשה, הנעה בכיוונה החוצה. הוא בוכה).            
- אסולין (משה פולט יבבה חרישית ומתיישב לי על החך).

כעבור שניות, הלשון החדשה חוזרת... משה נלהב ואסולין קופץ
מהתרגשות... הלשון מגיעה לחך, אבל מועכת את משה. לא חבל?