פרולוג או צ'אפטר וואן
ברצוני לספר מעשה שהיה והפציע
סיפור כה ארוך עד כי לסוף העולם מגיע
סיפור שמביא לדמעות ולבכי
סיפור שיכה כל חמור וכל לחי.
הסיפור מתחיל עם מלך, עלמה וחמור
(בעצם היה זה סוס, אך היו לו ויטמינים במחסור)
ולמען האמת הסוס גם לא כלכך משמעותי
אבל נמשיך.
אז עלמה, קוראים לה חווה,
הינה עלמה חתיכית וש-ווה.
מסתובבת במרפסת כל הלילה ורוב היום
שומעת סרנדות מפי אנשים מוכי חלום.
עד שיום אחד, נורא מכל,
בא אבא מלך וקרא ברמקול:
"חווה אלינדבית אסטוניה מוך!
קחי נשימה, פתחי את המחוך,
חווה בתי, מה אומר לך ואגיד,
המצב רע, תשאלי את הנגיד.
אני שולח אותך החוצה נטולת כרטיס אשראי
ולשלוט ביצרך תלמדי שכדאי.
אך אל נא תבכי, אני עדיין אוהב,
לא, באמת, גם לי זה כואב
אבל די, נמאס כבר, די כבר ודי,
אם לא תעופי מיד אני מחבר אותך לשנאי!"
חווה הולכת לחדרה, עצובה ומוטלת פנים
אביה גירש אותה, עשו לה וודג'י בתחתונים,
לא עוד שופינג אט ד'ה מול -
איך לעזאזל תתמודד עם הכל?
ולפני שהנסיכה מוצאת מהארמון
קורא לה אביה המלך בקול אחרון.
"חווה מותק, חכי עוד שניה,
בין כל הרעש קניתי לך מתנה.
יש כאן איזה משהו, טייק א לוק דיר,
קניתי את זה מסוכן אחד פעם - לא אדיר?".
כך מושיט הוא אליה קופסא מעץ טיק
עשויה מפלסטיק שנראה כמו נרתיק
בה צפונים כל סודות העולם -
"נו באמת," היא חושבת, "הוא ממש כמו כולם,
אני מסתלקת מכאן במורך פנים!"
וכך היא הסתלקה, במורך פנים.
צ'אפטר טו
וכך, חווה אלינדבית יוצאת מהארמון
יושבת שם שעה, שעתיים, יושבת שם כבר יום
ובערבי הממטרה, כשהשמש כבר שוקעת
שומעת היא קול חריקה, באוזניה היא נוגעת.
"סקייטבורד עלמתי, סקייטבורד הוא הדבר הבא!"
אומר דבר כחול קטן עם כובע ופרווה.
דבר כה מכוער עד כי באור ילין לו שניים
דבר כה מכוער שנופלות לו השיניים.
"מה? מה אמרת, יא פוץ?"
"קוראים לי רזאל, רזאל נשחומוץ.
האביר על הסקייטבורד, עשוי ללא חת
אסיע אותך לאן שתרצי עבור שקל עשרים ואחת!"
"מה?1 תשלום עבור כזאת זכות?!
אתה יודע מי אני??! אתה לעומתי נחות!"
"אל תהיי קמצנית, גבירתי, את מפספסת הזדמנות שלא תראי
עוד בחייך - עבור לא יותר משקל עשרים ואחת תגיעי לכל מחוזות
חפצייך!"
ובעוד חווה פותחת את פיה לצעוק
15 פרות מיואשות קופצות אלי-מצוק.
קול 'ספוואחש' אימתני קורע את האוויר,
(חווה משמיעה בבעתה קול לא נהיר)
וכבר היא קופצת על הסקייטבורד של רזאל
צועקת לו, "בוא, דרדס כבר, תמהר!"
ורזאל מביט בה במבט חסר מנוח
הוא רץ אחריה אבל מתישהו נגמר לו הכוח.
וכך, בעצם, מתחיל לו הסיפור -
קצת לפה, קצת לשם, אבל כלום לא סגור.
צ'אפטר ת'רי
לאחר כמה זמן רזאל והנסיכה יוצאים מהעיר
(אוף, אין לי מושג איך להמשיך את השיר...)
ורזאל מגולל את סיפורו בפני הנסיכה
הוא מדבר, אתם מבינים, קצת חד-צדדית השיחה -
"הייתי דרדס," הוא אומר, הוא מסביר,
"הייתי דרדס שגדל לו בעיר.
חיינו בלילה, חיינו ביום,
עד אשר קרה אותו מקרה נורא ואיום.
אבי עבד משמרת לילה והיה מפעיל-הפעמון
של הכנסיה של האפיפיור, האפיפיור האדום.
לצלצל כל שעה, כך אמרו לו, אך הבנאדם כבר עייף
בצלצול של 4 בבוקר אתה עם הפעמון מתעופף.
אז בכדי לא לישון היה לוקח איתו גרעינים
שמכרה אימי היקרה - מכל הסוגים ומרוב המינים
ומפצח אותם עד כלות הבוקר, עד אור הנשמה -
אך שכח לצלצל! דמייני את האימה!
הוא שכח לצלצל, אותו אב אכזר
ואת לא תאמיני מה קרה כבר מחר.
נרדפנו עד מוות, נרדפנו עד תום,
ולצאת מהעיר הוכרחנו פתאום.
אבדו עקבותיהם של הדרדסים שהם הוריי,
ומאז אני נודד עם הסקייטבורד הזה מאחוריי.
אני בדרך למקום שנקרא פליימוביל,
שם שוכן לורד אוף ד'ה שמנטף'ס, יצור לא רגיל.
קשה להסביר אותו, קשה לתאר,
אך נאמר לי שהוא יודע יותר.
כמה ארנבים עוד ימותו בשבי?!"
הוא הלך ושתק ודיבר קצת על לוי.
|