וכששעון החול אזל, שעון החול של הזמניות, וכשמחזור החיים
החילוני נדם והאקטיביזם חסר- המנוחה או הבלתי מועיל שלו הגיע
לקצו, כשהכל מסביבך דומם, כפי שזה בנצח, אז הנצח שואל אותך וכל
אחד מתוך המיליונים על מיליונים רק שאלה אחת: האם חיית ביאוש
או לא.

סורן קירקגארד
"החולי אל המוות"

הערת המחבר
אל יאוש, יש ג'ורג' בוש! אה, לא... זה מסיסמת הבחירות של מישהו
אחר! אוקי, בסדר. אני אהיה רציני. אתה מחזיקה ביד סטיפה של
חמישים ומשהו עמודים (נשמע מוכר?) שמהווים את החלק השני של
עוקץ העקרב. בטרם תיגשו למלאכה המייגעת הזו (היום קריאה של
כתבה בעיתון זה כבר מוגזם!) אני מעוניין לספר סיפור קטנטן
במקום הקדמת המחבר:

מובי היה איש, לא צעיר, לא זקן, וגם מינו היה מוטל בספק...
בערך... מובי היה מה שנחשב בימינו חנון - הוא העיז לנטוש את
המוזיקה של אייל גולן ומגרש הכדורגל תמורת ספר טוב ודיסק של
הביטלס (מי?)... ערב אחד, בזמן שמובי ניגש לספרייה העירונית
בעיר שבה גר (לא נגלה את שמה, אלא רק שלו הייתה צפת, היו בה
פחות אינדיאנים). הספרנית קידמה אותו בחיוך ששמור בדרך כלל
ללקוח הראשון שמגיע בתחילת יום העבודה, גם (וביחוד) אם הוא
מגיע בערב. "הגיע הספר שחיכית לו" אמרה הספרנית בגאווה, "הספר
של הסופר הכי אהוב עליך!". "יש!!!" צעק מובי בשמחה, "הגיע ספר
של טום קלנסי!!! יופי!!!". "ארג" מלמלה הספרנית, "הסופר השני
הכי אהוב עליך!". "נהדר!!!" קרא מובי בהנאה צרופה, "טרי פראצ'ט
שחרר ספר חדש בסדרת עולם הדיסק!!!". "ארג" נחרדה הספרנית,
"השלישי הכי אהוב עליך!". "טארה הארפר?" שאל מובי בחשדנות מה.
הוא לא אהב אכזבות. "ארגאורגארגע" נחנקה הספרנית, "הסופר הכי
פחות אהוב עליך!". "אהוד גת, נכון?" שאל מובי. הספרנית הנהנה
בהקלה. "את יודעת משהו... הוא לא סופר לטעמי... שילך להזדיין
עם סדרת צוות-אש שלוש שלו. אני חושב שאקח עוד פעם את 'תיאוריית
הכאוס למתקדמים'. וכך, בזמן שמובי ניסה להבין איך לעזאזל גורם
משק כנפיו של פרפר יפני לסערה בניו יורק (ובדרך ניסה לגלות דרך
לגרום לחרק הארור להפסיק) נשאר עותק מסכן זה בספריה. הוא
התגלגל בדרכים לא נודעות עד שהגיע לידיך העדינות. נכון שלא
תשליך אותו הצידה?

סתאאאאם... תהנו מהקריאה

אהוד




עוקץ העקרב - חלק שני: מתוך החשכה

העולם
אורה של השמש השוקעת צבע את הצוק הידוע בשם פרגרין קליף בצבע
הדם. עשן היתמר ממה שהייתה, עד לפני חמש דקות, מכונית קרייזלר.
על האדמה החולית נוצר בקע גדול וחלק נרחב מהצוק התמוטט אל
האוקיינוס האטלנטי. באישה שכשלה לכיוון שרידי מכונית התופת אי
אפשר היה לזהות את אחת הלוחמות הטובות ביותר בעולם. באותם
רגעים, פניה המזועזעים של עינת שרי דמו לפניה של כל אישה
שאיבדה את אהובה לנגד עיניה. "מיגי!!!" צרחה, כושלת לכיוון
הצוק והמקום בו עמדו לאחרונה אהוד גת ושרלוט הולמס. מלבד כמה
כתמי דם לא היו שום סימנים לאיש מהם. קיי בראון, חבר קרוב של
עינת שרי ההמומה, קרב אליה. נדמה שלא זיהתה אותו בזמן שצרחה
שוב ושוב "מיגי!!! מיגי!!!". היה שם צלם שעבד בחנות הצילום
פוטוסינתיה ברוקפורד, אילינוי. בניגוד לכל האינסטינקטים
המקצועיים שלו, הוא השאיר את מצלמת הווידיאו הדיגיטלית שלו
מאחור. הוא הובא לשם כדי לצלם מתיחה, לא פיצוץ. ידו נשלחה אל-
הפתעה כשמדובר בצלם- כיס מכנסיו ושלפה טלפון סלולרי. מה שהיה
עשוי להפוך אותו מצלם חתונות פשוט לצלם טלוויזיה מפורסם הלך
לעזאזל בזמן שהוא הזעיק את שוטרי העיר בולטימור. הוא לא ידע
שמסוק שיצא מבית החולים ג'ונס הופקינס בעיר כבר היה בדרך, לאחר
שמכונית חולפת הזעיקה עזרה רפואית. מסביב לצוק החלו להיאסף
מכוניות שנוסעיהן הסקרנים באו לראות מה קרה. כשהמסוק נחת,
עדיין לא נמצא אפילו נפגע אחד לחלץ. והחשכה עלתה בינתיים ממזרח
כשהשמש נעלמה מאחורי ההרים.

בבוקר למחרת עדיין לא נמצאו שני הנעדרים. אהוד גת ושרלוט הולמס
נעלמו. ההשערה שהם נפלו ביחד עם החלק שהתמוטט אל האוקיינוס
נראתה יותר ויותר מציאותית.

עינת שרי סירבה לאבד את התקווה גם אחרי שעברו שלושה ימים. היא
המשיכה לנסות לתקשר עם אהוד בדרך שהייתה ייחודית להם: הם חוננו
בקשר טלפתי. כלום. התחושה הייתה כאילו התקשורת נתקלת בקיר. זה
קרה בעבר כשאחד מהם חסם את השני. אך מדוע לאהוד לחסום אותה?
ההגיון טען שניתוק כתוצאה ממוות 'ירגיש' אחרת מניתוק כתוצאה
מחסימה, אך כל קשר בין הגיון וטלפתיה הוא מקרי בהחלט ועינת
ידעה זאת. היא ניסתה אפילו להשתמש בכלי שבו לא השתמשה זה זמן
רב: היא השתמשה בשמו. "אהוד!" קראה במוחה, כאילו שהקסם של
שימוש בשם שבו לא השתמשה כבר שנים ישנה משהו בקיר שחסם את
קריאותיה, "אהוד!". כלום.

כשהגיעה הבשורה לישראל, הייתה השעה שעת לילה מאוחרת. מזכיר
קיבוץ נען, שכבר לא היה קיבוץ בשום אופן פרט לשמו, קיבל את
הידיעה וביקש מאנשי קצין העיר להמתין עד לבוקר. הוריו של אהוד
כבר לא היו צעירים והוא דרש שתינתן להם האפשרות לקבל את ההודעה
כאשר הם ערים ולא באמצע הלילה. אנשי קצין העיר נכנסו קודם אל
ביתם של אחיו הגדול ואחותו הצעירה של אהוד. רק אחר-כך, כשהם
מלווים באחים האבלים, סרו לבסוף אל ביתם של שמעון ועדה גת.
בשעה תשע וחצי בבוקר, שעון ישראל, פילחה זעקה חדה את קיבוץ
נען. עד שתים-עשרה בצהריים כבר ידעו כל חברי הקיבוץ מה קרה,
שהרי זה טבען של חברות קטנות ומסוגרות.
אנשים החלו לזרום אל בית משפחת גת. למרות שלא נמצאו שום
שרידים, מלבד שלולית דם שזהותה אומתה בבדיקת DNA, היה די ברור
שחברי קיבוץ נען לא יפגשו יותר באהוד גת.
אמיתי, אחיו הגדול של אהוד, החל להתארגן לקראת נסיעה לארצות
הברית. מספר מאנשי הקיבוץ הורו לו לשבת בשקט ודאגו לארגן הכל
בשבילו. האידיאל הקיבוצי שמת, חזר לפתע לתחייה, לפחות לזמן-מה.
הציניים שבחבריו של אהוד אמרו שבוודאי היה מגחך לו ראה מה
עושים בגלל שמת. "הקיבוץ מת כשמתה השיטה הסוציאליסטית. השיטה
הסוציאליסטית נולדה עם מום מולד שהרג אותה, באופן מעשי, עוד
לפני שנולדה. כמה חבל" היה ציטוט אהוב על אהוד.

באותו זמן, בארצות הברית, בעיר רוקפורד במדינת אילינוי, החלו
אנשים לזרום אל ביתם של אהוד גת ועינת שרי. אף כי היה צורך
בוויכוחים רבים כדי לשכנע את עינת לעזוב את מקום הפיצוץ, הרי
שהיה ברור שהיא הולכת ומשלימה עם ההשערה הסבירה ביותר שהים בלע
את גופתו של אהובה ביחד עם גופתה של שרלוט הולמס.

כאשר אמיתי, אחיו של אהוד, הגיע סופסוף אל רוקפורד, כבר היה די
ברור שכנראה שלא ימצאו את גופתו של אחיו, למרות החיפוש הנרחב
על ידי צוללנים. רק כשמצאה את עצמה בחיבוקו של אמיתי השתחרר
סופסוף המחסום שעצר את עינת. לראשונה מאז הערב הנורא, עינת
בכתה. תת-אדמירל בדימוס צ'ארלס וודסון דחה את כל הטענות שהוצגו
לו ולקח על עצמו את האחריות לתאונה המחרידה שארעה. הרי הוא שכר
את המכונית, אמר בפנים אבלות, הרי זו אשמתו שלו. חקירת המשטרה
העלתה שדלק דלף מן המכונית וניצוץ כלשהו הצית אותו. אלמלא ההלם
בו הייתה שרויה, סביר להניח שעינת הייתה עולה מיד על העובדה
שניצוצות לא נוצרים סתם מתחת למכונית כבויה על אדמה חולית.
צ'ארלס וודסון חש בטוח יותר לאחר שסולק האיום שבאהוד גת. הוא
זכר בחיות את החלום בו ירה שלוש יריות באיש כשרק השלישית הרגה
אותו. פעמיים נשלחו מתנקשים שכירים ונכשלו. בפעם השלישית,
'התאונה' הצליחה. מה חבל שוודסון שכח או לא הבין את משמעות
החלק השני של החלום. החלק שהראה על סכנה.

עברו שלושה שבועות מאז הפיצוץ. היה ליל ירח מלא כשדמות בחנה את
פרגרין קליף. במבט מרחוק, היה נדמה שזהו אדם שכורע על ארבע. אך
מבט קרוב יותר היה חושף עור שחור. לא עור חום-כהה כעורם של
האפריקנים, אלא עור שחור כלילה בלי ירח. כפות הידיים היו
מטעות: אפשר היה לחשוב שהן אנושיות עד שהיה הצופה המקרי מבחין
בחמישה טפרים ארוכים ושחורים שעשרת הסנטימטרים שלהם החלו מעל
לחיבורי האצבעות. ועיניו של היצור הבלתי אנושי בעליל העידו
בצורה מעולה על היותו בלתי אנושי. העיניים היו שחורות לגמרי,
ללא הבדל צבע בין גלגל העין והסובב אותו. החיפוש הנרחב ביותר
לא ימצא מילה מגדירה את הדבר הזה, אף כי מאוחר יותר יציין
היצור את עמו בשם 'גארול'. עד אז, יבין הקורא אם יכונה היצור
בשם הפשוט 'שחור-העיניים'. הוא הסתכל אל פרגרין קליף ואז אל
ירח הלילה. לו היה מזדמן מישהו למקום, הוא היה שומע מילים שלא
היו באף שפה אנושית, "קאראן סיקאיה קאז'אר". ואז, נד היצור
בראשו כאילו שינה את דעתו. מגרונו בקעו מילים אנושיות בשפה
האנגלית. הוא נשמע כאילו כאב לו לדבר כשאמר, "אנחנו
חיים!". צרחה חייתית הרעידה את ליבותיהן של כל החיות ששהו
באיזור באותו רגע. ואז, עיניו מרוכזות בטפרים השחורים שעל ידו
הימנית, אמר שחור-העיניים שתי מילים באנגלית כאובה. "אוכל.
בקרוב".

הארי פאקס, מנהל סוכנות הביון המרכזית (CIA), בחן את הבית
הנעים-למראה. הוא עמד מתחת לעץ ערבה ענק שצמח שם, ודיבר עם
עוזרו, לינדון טריי. "...עדכנו אותך מה קורה?" שאל, "הנשיא
כנראה תפס סופסוף את חולשת כוח האדם של המבצעים. יש הערכה
זהירה שאומרת שנקבל מימון להגדיל בחצי את כוח האדם של החלק הזה
ועוד קצת למודיעין אנושי וביון אותות. סוכני השטח לא בדיוק
הצליחו לעזור כאן. בכל מקרה, אחרי שהשיגור שלהם נכשל, כתוצאה
מהפעלת מערכת איילין, דאגנו להבהיר להם שבכל פעם שינסו לשגר
טיל, תיפול מערכת נווסטאר. סיפרנו להם על העובדה שקבוצת הקרב
של 'הארי טרומן' נמצאת בדרך לאיזור כדי להחליף את המשחתת שיש
שם, עם שש ספינות אייגיס בנוסף לכיסוי המכ"ם המוטס של 'טרומן'.
הבהרנו להם שהמערכת שמפילה את נווסטאר נמצאת בכוננות של 24
שעות ביממה. אם העריקים ב-'אלסקה' ינסו לשגר, הם פשוט יבזבזו
עוד טיל". "אבל מה יקרה אם הלוויין של איילין יתקלקל או משהו?"
שאל לינדון. "טוב, בדיוק בשביל זה האיצו בחברת 'נמושה' את
שיגור איילין שתיים. הוא יעלה לאוויר בעוד יומיים בערך. נשלח
אותו לעקוב אחרי אחד מלווייני נווסטאר באותו אופן שבו יושב
כרגע האח הגדול שלו על הזנב של סטאר-5. מרגע ההתראה, נוכל
להפיל את הרשת בתוך שתי דקות. יספיק בהחלט כדי למנוע מכל טיל
להגיע למטרה. דאגנו לתת תגבורת של כוח אדם לנמושה כדי שיוכלו
לאייש את מרכז הבקרה באופן רצוף בלא בעיות. מה חדש בחזית
הסינית?". טריי, שחזר לא מזמן מסבב שיחות עם נציגי ממשלת סין,
נד בראשו. "אנחנו לא יכולים להוכיח שהצוללת באמת נמצאת שם, לפי
טענתם. הם טוענים שציוני המקום שממנו נקלט שיגור הטיל הראשון
זויפו. יותר מזה, הם טוענים שלו היה בזה אמת הרי ששהותה של
צוללת טילים אמריקנית במים טריטוריאלים סינים היא פעולה
מלחמתית. בקיצור, הם אומרים: עד שלא תוכלו להוכיח - לכו
לעזאזל! הייתי מנבא ש- מי זה עם עינת?". הוא בחן את עינת שרי
שנעמדה על מרפסת הבית, שעונה על זרועו של פרצוף לא מוכר. "זה
לא מה שאתה חושב," פאקס נד בראשו, "זה אח של אהוד. זה בסדר, גם
אני לא זיהיתי עד שאמרו לי". "אח שלו?" טריי זקר גבה, "לא
דומים. אתה יודע, אם נצליח לגרום לצוללת לעלות על פני המים,
נוכל להוכיח בקלות שהיא שם". "ואיך תצליח להעלות אותה על פני
המים?" חקר פאקס, "בשביל זה אתה תצטרך משהו ממש גאוני. קסם או
משהו כזה". "שביט-סטייל הוקוס פוקוס," טריי חייך בערגה
נוסטלגית, "הוא צדק לגמרי בהערכה שלו. תגיד לי, הוא תמיד
צדק?". "אהוד?" פאקס חייך, "לא. אבל הוא תמיד צדק במה שהיה
באמת חשוב. עינת טוענת שזה אצלם במשפחה". "במשפחה, מה?" טריי
החזיר את מבטו אל המרפסת, "אח? לא הייתי מאמין". שני הבכירים
של ה-CIA לא הבחינו בזוג עיניים שחורות לגמרי שהביטו אחריהם
מבין ענפי הערבה הסבוכים. שחור-העיניים בחן את טפריו ואז לחש,
באנגלית הגרונית המוזרה שלו, "אח!".

כמובן, דיבורים על הוקוס פוקוס הם בגדר משאלה. בקש משאלה ביד
ימין, עשה משהו ביד שמאל. סגור את שתיהן וכשתפתח תגלה מה מהן
התגשם. בצי ארצות הברית היו מודעים לבעיה הזו. בשקט, בלי שום
דיבורים מיותרים, נקראה הצוללת SSN775 'טקסס' לחזור ממשימת
פטרול רגילה ולהתכונן לאיזו פעולה מיוחדת.

עינת בחנה את התמונה בעצב. קעקוע המיג 29, מטוס קרב רוסי ישן,
בלט על כתפו השמאלית של אהובה. "קשה בלעדיך," מלמלה, "איך הגעת
למצב כזה?". "אי אפשר למנוע תאונות," מלמלה תת-אדמירל טורי
סקוט בתגובה, "חרא קורה". "לא, טורי, חרא לא קורה סתם!" ענתה
עינת, "מכוניות לא מתפוצ- אלוהים איזו אידיוטית!". "מה??" סקוט
תהתה אם העלבון כוון אליה. "זו לא הייתה תאונה, טיפשה שכמותי!
הייתי צריכה חודש בשביל לקלוט???". "מה את אומרת?" שאלה סקוט
בהפתעה. "כשאהוד היה אצלכם בנורפק במשך שבוע, איפה עמד הרכב?".
"בחניון המבקרים, עם תג של חניה קבועה, למה?". "חניון מבקרים?
כלומר, כל מי שרוצה, יכול להיכנס ולמלכד את הרכב המזוין,
נכון?" שאלה עינת, "תסתכלי ותזכרי אותי טורי, כי מפגרת כמוני
לא רואים כל יום. זו לא הייתה תאונה מזויינת! זו הייתה התנקשות
שכוונה להיראות כמו תאונה. אני מניחה שאפשר לסדר משהו במיכל
דלק, לא? משהו קטן שלא משאיר עקבות ובום! הלך היריב! הם סופסוף
קלטו שלא יוכלו לעשות את זה ראש בראש!". "מי קלט? זה לא פעם
ראשונה?" מבטה המבולבל של התת-אדמירלית בהירת-השיער הוסיף עוד
מאה שאלות שלא נשאלו. "תקשיבי לי!" עינת אחזה בה בעוצמה
מפתיעה, "העקרבים השחורים ניסו להרוג אותנו! פעמיים הם שלחו
נגדנו מתנקשים מקצועיים ונכשלו. לא דיברנו על זה כי בשתי
הפעמים השארנו גופות מאחורינו. הם פשוט הצליחו להגיע למכונית
ולמלכד אותה! בני זונות!". טורי סקוט זכתה לראות רגע נדיר
למדי: הרגע שבו אבל הופך לזעם. צלצול טלפון עצר את עינת מלתאר
את העינויים שהיא תעביר לעקרבים השחורים. "שרי," ענתה. "אן
שרי," זה היה קול נשי לא מוכר, "שמי ליסה אוונס, מפירסט נשיונל
בנק אוף אמריקה. התקשרתי כדי לשאול אם ברצונך להוציא כרטיס
אשראי מחשבונך אצלנו". "חשבון?" שאלה עינת בבלבול, "איזה
חשבון? אני בכלל בבנק אחר". "לפי הרישום שלי, נכנסו שלוש-מאות
ארבעים ושבעה אלפי דולרים לחשבון על שם אן שרי ברוקפורד,
אילינוי שמספרו הוא- או רגע, הבנתי משהו. על פי החשבונית את
הכסף הפקידה אחת שרלוט הולמס. האם השם מוכר לך?". "כן," עינת
התנשפה, "כן. היא פשוט לא הספיקה להודיע לי על זה. תודה רבה,
גברת אוונס, כרגע אני לא מעוניינת בכרטיס אשראי. אם תוכלו
לסגור את החשבון כחיסכון? תודה רבה, גברתי. יום טוב". "היה לי
איזשהו משחק בבורסה ביחד עם אותה אחת מפרגרין קליף" הסבירה
לטורי סקוט המבולבלת, "הרווחנו טונה כסף. היא פשוט לא הספיקה
להודיע לי על ההעברה לפני מה שקרה". "אם ככה," שיערה הבהיר של
התת-אדמירלית קיפץ כשמשכה בכתפיה, "אז למה לקח להם כל כך הרבה
זמן לשאול אותך? בדרך כלל הם שואלים אחרי שבוע או משהו כזה, לא
אחרי חודש". עינת משכה בכתפיה בתגובה. טורי שלחה את ידה ולחצה
על מפסק. מנורת ניאון גדולה נדלקה מעליהן. אחרי המחווה
המטפורית הזו, היא חייכה. "אולי שרלוט הולמס לא מתה?" שאלה.
חיוכה של עינת שרי הזכיר לטורי סקוט פנתר שזיהה טרף
פוטנציאלי.

עינת יצאה למחרת והחלה לחקור. כשחזרה הביתה גילתה להפתעתה
שביתה נפרץ. מנעול הדלת הראשית נפרץ בתחכום וארנקו של אהוד
ביחד עם כמה תכשיטים שלה נעלמו. היו עוד כמה דברים שנעלמו אך
מפאת חשיבותם המעטה, עינת לא הבחינה בכך. היא הייתה מעט עצובה
על הטבעות והעגילים ובייחוד על השרשרת של אהוד, זו שהחזיקה נשר
מכסף, אך ויתרה על התכשיטים כיוון שהיו לה דברים חשובים יותר
לחשוב עליהם. היא הגיעה אל הסניף המקומי של פירסט נשיונל בנק
באותו בוקר. הם קישרו אותה עם הסניף בוושינגטון ושם גילתה את
התאריך בו נוצר חשבון הבנק שלה. התאריך היה שלושה שבועות אחרי
הפיצוץ. הדבר העיד, קרוב לוודאי, ששרלוט הולמס עדיין בחיים.
וזה נתן לה תקווה שאולי, רק אולי, גם אהוד שרד איכשהו. היא
התקשרה והזמינה מקום בטיסה לוושינגטון.

היה מובן לגמרי שאחרי שהגיעה לקשר בין העקרבים ומכונית התופת,
תתחיל עינת שרי לחקור בכיוונו של צ'ארלס וודסון. למזלו, הוא
שמע על כך במהרה, כשאדם לא זהיר פלט בכיוונו שעינת שרי חושדת
שזו לא הייתה תאונה. וודסון חש את הקרקע מתחילה לבעור מתחת
רגליו. הוא העביר את המידע לידידיו ואלה החלו לנסות למצוא דרך
להוציא אותו משם מהר. מפקד יחידת העקרבים השחורים,
לוטננט-קולונל רודני ברידג'ס, פנה בתחינת עזרה לממשלת סין.
הסינים הסכימו לעזור בתקווה שהדבר יזרז את ברידג'ס בביצוע חלקו
בעסקה: מסירת 'אלסקה' שלמה ועם טיל אחד לפחות לידיים סיניות,
כך שהסינים יוכלו לגלות את כל הסודות הטכניים של צוללת הטילים
הטובה בעולם.

וודסון קיבל את שיחת הטלפון שהורתה לו להגיע לטלפון ציבורי
מסוים בזלזול. "ברידג'ס מגזים" חשב, "הם לא יצותתו לסלולרי
שלי, לא כל כך מהר". אך הוא הגיע אל הטלפון שלוש דקות לפני
המועד שנקבע והעביר את הזמן בגירוש החתולים ששרצו בסביבות פח
הזבל הגדול שהעכיר את האווירה (ואת האוויר עצמו) למי שבחר
לעשות שיחה בטלפון הציבורי הזה. הצלצול הגיע בדיוק בזמן.
וודסון ענה. "אתה מסוגל להגיע לניו-יורק בתוך שלושה ימים?" שאל
קולו של ברידג'ס. "בטח," וודסון חייך, "הוועדה הטיפשית ממילא
פורקה וניו-יורק לא כזו רחוקה". "מצויין. בנמל של ניו-יורק,
ברציף ארבעים ואחד תהיה ספינה סינית שנקראת 'אושן טייד'. היא
יוצאת בעוד שבעים ושתיים שעות בערך. תהיה שם. הם יורידו אותך
על ספינה שהולכת לאנגליה. משם תתפוס מטוס אלינו. בסדר?". "מאה
אחוז," ענה וודסון, "מה מספר הרציף עוד פעם? ארבעים ואחת?
מצויין! אני אהיה שם". הוא פנה והלך משם. מאחוריו החלו שני
חתולי רחוב לאיים אחד על השני. הם הוחרדו מקרב היללות כשדמות
קפצה מתוך פח האשפה. שחור-העיניים נהם אחרי החתולים הבורחים.
שתי גפיו התחתונות התקפלו כבעווית. הוא צנח על ארבע ואז הסתכל
אל הטלפון הציבורי. "יורק," נהם באנגלית הכאובה שלו,
"ארבעים. אחד".

וודסון הגיע לניו-יורק יומיים מאוחר יותר, והיה לו ברור שהוא
מבקר את העיר הזו בפעם האחרונה בחייו. "עניין הבגידה יתגלה בכל
זאת" חשב במעין עצבות, "למרות שאהוד גת הלך". וודסון לא חש
כבוגד. אחרי הכל, הוא עזר לחבריו הטובים וזה- יסלחו לו כל
הצדיקים-תמימים-צדקניים - חשוב בהרבה מלעזור למדינה שנותנת כה
מעט לאנשיה הטובים ביותר. הוא הגיע לרציף 41 ובחן את 'אושן
טייד'. 'גאות האוקיינוס' היה שם הולם לספינת המשא הענקית. נדמה
היה שללא גאות גבוהה מאוד לא תוכל הספינה להיכנס לכל נמל שהוא.
כמובן שזו הייתה אשליה אופטית והנמלים בדרך כלל עמוקים מספיק
בשביל להכניס אליהם ספינה שכזו אך השם נשאר הולם. וודסון עלה
עליה ודיבר עם הקברניט, שקיבל הוראות במברק מהקונסוליה הסינית
בניו-יורק. וודסון בילה את הלילה האחרון שלו בניו-יורק בדרגש
על סיפונה של אושן טייד. הספינה הפליגה למחרת. את יציאתה מן
הנמל, בעזרתן של ארבע גוררות, ליוו זוג עיניים שחורות משחור.

הערב שלמחרת אופיין במזג אוויר נוח להפליא. שרלוט הולמס החנתה
את מכונית הניסאן הקטנה שלה ופשפשה בכיסה אחרי מפתחות הבית. אף
על פי שהביטה כל הזמן לצדדים ומאחורה, היא לא הבחינה בעיניים
שעקבו אחריה מחצר הבית השכן.

חמש דקות אחרי שנכנסה הביתה, צלצל פעמון הדלת. שרלוט נשמה עמוק
בחרדה. האירוע הטראומטי בפרגרין קליף הפך אותה לאדם מופנם
ומבוהל. היא אפילו לא סיפרה להוריה ששרדה, עד כדי כך הכניס
אותה האירוע לחרדות. "שרלוט, תפתחי!" צעקה עינת שרי מבחוץ,
"אני יודעת שאת שם!". "לא!" לחשה שרלוט, זיכרונותיה מוצאים את
הפנים שביקשו ממנה להתחזות ל- כביכול אלה בגוף אדם- והיא
התכווצה. "שרלוט, אני לא אפגע בך! זאת אני, אן! תני לי
להיכנס!". "לא!" היא לחשה שנית, לא מודעת לעובדה שעינת לא
מסוגלת לשמוע כאלה לחישות חלושות. ואז- היה רעם. רעם שני נשנה
ובפעם השלישית עפה דלת עץ, כתפה של עינת שרי צמודה אליה.
"מצטערת על הדלת, צ'רץ'" אמרה, "אבל הייתי חייבת לדבר איתך. את
יודעת משהו על אהוד?". שרלוט נדה בראשה, "אחרי ה-" היא נשנקה
ונאלצה לעצור ולהתחיל שנית. "אחרי הפיצוץ, אני ניסיתי למשוך
אותו," היא אמרה, "הוא- הוא ניסה לחנוק אותי-" היא בלעה את
רוקה והמשיכה, "ניסיתי לשחרר ת'צוואר ואז הכל התמוטט מתחתינו.
אני נפלתי למערה שם ואיבדתי ת'הכרה". "ואהוד?" עינת נרעדה
והתיישבה. שרלוט, בניצוץ כלשהו של השרלוט הישנה והמוכרת, שנאה
את עצמה. היא ידעה שהיא הולכת לגזול מעינת כל תקווה שהיא. "הוא
נפל למטה, עם החול" אמרה. האור שזהר בעיניים של עינת כבה. "לא
יכולתי להציל אותו!" החלה שרלוט ליבב, "ניסיתי לתפוס אותו אבל
בגלל שהוא חנק אותי-". "הוא לא חנק," מלמלה עינת, "הוא ניסה
בטח להחזיק את עצמו בחיים. מה הוא אמר לפני הפיצוץ?". "את לא
מי שאת נראית" ענתה שרלוט, "אני צדקתי ואת טעית. לקח לו בדיוק
שלוש שניות להבין". "אני חושבת ש-" עינת חיפשה טיעון שיגן עליה
מלקחת אחריות על הטעות הזו- היא הייתה בטוחה ששרלוט הולמס דומה
לגמרי לאלת האופל הזו שבה אהוד האמין. שרלוט הבינה את זה.
שתיהן לא הבינו שמוחותיהן מצאו את המפלט מלדון בדברים מסוכנים
מדי לשפיות הדעת, על ידי דיבור על שטויות.

לינדון טריי הזדקן. הוא ידע את זה. "לפני חמש שנים הייתי מגלה
מי זה" חשב בזמן פתח את דלת ביתו. אישתו לא הייתה בבית, עובדת
עדיין במשמרת ערב בבית החולים. ארלין ממילא לא הייתה מבינה לו
היה מנסה להסביר. הוא בילה את הערב במשחק באולינג עם חבריו
לעבודה והחליט ללכת את חצי הקילומטר עד לביתו. לכל אורך הדרך
הרגיש- כמו תחושה זחלנית במעלה חוט שדרתו- שעיניים כלשהן
עוקבות אחריו. טריי החל את הקריירה המפוארת למדי כסוכן שטח של
ה-CIA. הוא ידע כיצד לעקוב וכיצד להימנע ממעקב. למרות זאת, לא
הצליח לגלות את העוקב אחריו. הוא שקל להתקשר ללאנגלי ולבקש
שישלחו סוכן שטח שיבלה את הלילה בשמירה אך החליט שעדיף לו פשוט
להחזיק את אקדחו בקרבת יד. פיליס, כלבת הפינצ'ר של ארלין קידמה
אותו, בנביחות רמות. כרגיל, הוא היה צריך להתאמץ כדי להשתיק
אותה. "איך ארלין מצליחה להשתיק אותה בשניה?" תהה. הוא נהג
לכנות את הכלבה בשם 'מגביר קול' כיוון שברגע שאדם כלשהו התקרב
אל הדלת, הכלבה החלה לנבוח בעוצמה כזו שבמרחק של שלושה גושי
בניינים אנשים כיסו את אוזניהם. "כל אדם למעט ארלין" הזכיר
לעצמו בחיוך, "כך שאם העוקב יחליט לנסות משהו, היא תתריע".
פיליס הופתעה בוודאי מהעובדה שבעל הבית נתן לה יחס מועדף
והתייחס בסובלנות ללשונה חסרת-המעצורים. היא הניחה לו ללכת לבד
אל חדר השינה. אך כשנכנס אל החדר, עצר טריי במקומו כשתחושת
העיניים העוקבות שוב עלתה בגבו כמו עקצוץ לא צפוי. "אתה יודע
אני כאן" הקול הכאיב לאוזניו. האנגלית הזו יצאה מגרון
שבבירור לא נועד לדבר אנגלית. הוא בחן את החדר האפלולי ושלח
ידו אל מתג האור. "בלי אור!" נהם הקול בזעם חודר, "לא
פוגע בך". טריי זיהה סופסוף את מקור הקול. דמות כהה הייתה
שפופה על עדן החלון. "מי אתה?" שאל. אז הבחין באור הירח משתקף
מהטפרים הארוכים שעל ידיו של היצור ושאל את השאלה הבאה, "מה
אתה?". "לא שאלות!" לחשש שחור-העיניים, "אתה בא מחר בשעה
שנקראת עשרים ושלוש ליער שנקרא חורשת אורנים. אתה לבוא רק עם
בן-אדם אחד בלי כלי-אש! אתה לבוא, אנחנו עוזר למצוא תשובה
אלסקה אס-בי-אן. אתה לביא יותר בן-אדם מאחד אנחנו לא עוזר. אתה
יכול לספר עלי לארי פאקס". אלף מחשבות התרוצצו במוחו של טריי
במהירות האור. הדבר הזה לא יכול להיות קיים. הדבר הזה מתאים
לספרי קומיקס של מארוול. הדבר הזה לא אנושי. הדבר הזה בטח יציר
מעבדה או משהו. הדבר הזה- מתוך המון השאלות שרצו במוחו של
טריי, אחת נפלטה, "מי יצר אותך?". היצור נהם בחדות ואז ענה
"תמיד היינו, תמיד נהיה". באותו רגע ממש, הסתערה פיליס
לתוך החדר בנביחות רמות. היצור בהה בה לרגע ואז שאג בחזרה בקול
מפלצתי. הכלבה המבוהלת נמלטה בצרחות. משהו הבזיק לפתע בכף ידו
של היצור ואור מסנוור הכה בעיניו של לינדון טריי. האור נעלם
כעבור כמה שניות. כשהסתגלו עיניו שנית אל החשכה היה אדן החלון
ריק.

טריי בהה בחלון במשך כמה דקות לפני שהתעשת. "היצור הציע עזרה?"
תהה, "מה הוא? איך הוא יודע על SSBN732? להביא רק בנאדם אחד?
הוא ציפה שאביא את מי? הארי פאקס?". היה ברור שהיצור מודע לשם,
אף כי לשונו המוזרה עיוותה אותו. "אתה יכול לספר עלי" אמר.
טריי כמעט פרץ בצחוק למחשבה על כך שיספר למנהל CIA על היצור.
מחשבתו דהרה ברצף מוחשי להפליא, "הארי, פגשתי אתמול יצור מספר
קומיקס שהציע עזרה במציאת הצוללת 'אלסקה'" ואחרי זה מכונית
לבנה דוהרת ומיד אחרי זה "עוזר בכיר למנהל סוכנות הביון אושפז
להסתכלות פסיכיאטרית מחשש לסכיזופרניה" צעקה כותרת
ב-'וושינגטון פוסט' ואחרי זה כתבת צעירה ויפה של סי-אן-אן
מוקפת מטורפים ב-'ממוריאל אסאיילום'. טריי חשב על כך ולבסוף
החליט לתת ליצור סיכוי. הרי הם צריכים נס כדי לפתור חד וחלק את
בעיית הצוללת החטופה. הוא ידע את מי יביא. זה לא יהיה הארי
פאקס.

SSN775 'טקסס' נכנסה לנמל נורפק בשעת ערב מוקדמת. המספנה הייתה
ריקה. עיניים מעטות הבחינו בכניסתה ומרביתן ידעו שהיא מגיעה
מוקדם אף כי לא ידעו את הסיבה. זוג עיניים אחד לא ידע. ממטוס
הוק-איי שהושאל מעתודת הצי צפו עיניה המופתעות של טורי סקוט
בצוללת הנכנסת. התת-אדמירלית, כמירב האדמירלים שהיו טייסים,
ניצלה את קירבת המטוסים כדי להמשיך לטוס במתכונת המכונה בצי
"טייס של שבת". מדי שבוע הקדישה לפחות שעתיים לטיסה במטוס
שעליו בנתה קריירה שלמה. היא כיוונה את המטוס אל מסלול הנחיתה
המיועד: סיפונה של נושאת המטוסים הישנה קיטי הוק, שנשארה
בשירות כמוזיאון צף וגם, בדרך כלל, כבסיס לטייסים של שבת. בדרך
כלל המריאו הטייסים שעברו לעבודות שולחן ממסלולים קרקעיים
בנורפק ונחתו על סיפונה של נושאת המטוסים ואז המריאו חזרה
הביתה. סקוט בדיוק סיימה להוכיח לטייס הוק-איי שהיה צעיר יותר
מן המטוס שהטיס שגם 'הזקנה' הזו יודעת את העבודה. אלמלא הייתה
נחושה בדעתה לבצע סדרה מרשימה של תרגילים אווירובטיים, לא
הייתה מבחינה בצוללת שעלתה מעל המים רק חמש-מאות מטר מן המעגן
המקורה שלה. כמובן, סדרת התרגילים הייתה מרשימה כשדובר במטוס
הוק-איי. טייס ממוצע במטוס F14 או היורש המכובד F22M היה עושה
דברים מסובכים בהרבה בקלות. "אך יש לזכור," היא ציינה לטובת
הבקרים הצעירים שעל סיפונה של 'קיטי הוק'  "שכמו נושאת המטוסים
שלכם, גם ההוק שלי יותר זקן ממכם. כמובן שגם לו היה ההוק שלי
חדש לגמרי, אי אפשר היה להשוות בין ביצועיו של מטוס קרב על
קולי למטוס-ביון מונע מדחף. זה יהיה כמו להשוות בין פורשה ו-
מארק, איך קראת לגרוטאה ההיא?". "סיאט" ענה קולו של בקר שיכול
היה, באופן תיאורטי, להיות בנה, "משהו ספרדי אני חושב". "בסדר
חבר'ה, שיהיה. כמו להשוות בין פורשה וסיאט. אין מקום להשוואה.
אני חושבת שאני אתחיל להכניס את משאית הזבל שלי הביתה. תגידו,
למה הפורשה שלי לא מקבלת ליווי?". גרגור רדיופוני נשמע ואדמירל
בכיר שבנה קריירה סביב מטוסי F14 ענה, "חשבתי שאני בפורשה?".
"לא!" הצטרף קול שלישי, קולה של לוטננט-קומאנדר שקיבלה היתר
מיוחד להתחצף, "אני פה בפורשה F22. אתה בסיאט ואת במשאית זבל.
אתם מתערבים שאני מכניסה שלוש לולאות רצוף בלי להזדקר?".
"'קוראל'" טורי חייכה ברשעות, "אין לך שום סיבה להזדקר בבייבי
כמו שלך. לעומת זאת יש שמועות שאת גם גורמת לדברים אחרים
להזדקר". הויכוח הידידותי נמשך. אך כשנחתה, שכחה טורי מכל
העניין ובהתה בהפתעה במעגן המקורה. לפי חשבונה, הייתה טקסס
באמצע שישים הימים של סיור החופים שלה. היא לא הייתה אמורה
לחזור. טורי סקוט לא ידעה מה הסיבה. טורי סקוט לא אהבה לא לדעת
דברים. למחרת הצליחה לתפוס שיחה מהירה עם מפקד הצי האטלנטי. לא
רבים יכלו לדרוש מידע בצורה כזו, אך טורי סקוט לא הייתה סתם
תת-אדמירלית. טורי החזיקה ברקורד שיא של שני צלבי צי, עיטור
גבורה ו- חצוצרות בבקשה - עיטור הכבוד של הקונגרס היחידי
שהוענק אי פעם לטייס לא-קרבי של הצי. הרקורד המרשים, שמרשים
עוד יותר כשמדובר במישהי שתפקידה היה להטיס מטוס לא-חמוש
באיזור מוגן, פחות או יותר, נתן לטורי סקוט את הזכות לדרוש
דברים.

היה שלט גדול וחשוך שאמר 'חניון חורשת האורנים'. נואה בורגס נע
ראשון, בידו פנס. "יותר פנימה," הציע לינדון טריי למראה שלוש
מכוניות שהיו שייכות כנראה לצעירים שרצו מעט פרטיות רומנטית,
"הדייט שלנו ירצה פרטיות גמורה". "אולי תספר לי סופסוף מי זה
הדייט הזה?" ביקש בורגס. טריי הזמין אותו להצטרף אליו לאיזה
'דייט' מוזר ורמז שהידע שלו בזואולוגיה יועיל מאוד. הבעיה
הייתה שטריי סירב לפרט. סמל הנחתים לשעבר החל להילחץ מכל
הסודיות המטופשת. בורגס קנה לעצמו תהילה צנועה בזמן מלחמת
המפרץ השניה, כשהציל את כל צוותו ממוות בטוח. הסמל הצעיר
שהוגדר מאז ומעולם כחייל מן השורה, לא מתבלט אבל לא מפגר
מאחור, הפתיע את כולם באותו יום. פגז אמריקני טועה שרף את
נגמ"ש הפיקוד של פלוגת הנחתים. המ"פ נהרג מיד, משאיר אחריו סגן
שהיה, בניסוח עדין, ירוק לגמרי. הסגן המבוהל חטף שיתוק ברגע
שנחתה פצצת המרגמה הראשונה מולם. היה זה בורגס, שכונה
'איינשטיין' בשל האינטליגנציה הגבוהה שלו, שתפס פיקוד במפתיע.
בורגס הפגין ידע טקטי שלא נכלל באימוניו והפך טבח בטוח לקרב
הוגן שהוכרע לבסוף על-ידי עליונותה האווירית של ארצות הברית.
לינדון טריי, שטען זמן רב שאלה הטיפוסים שהסוכנות צריכה לחפש,
הטיפוסים השקטים שצצים יש מאין ברגעי לחץ, ניסה לשווא לגייס את
הנחת שעמד להשתחרר לסוכנות הביון המרכזית. בורגס סירב כי ידע
שפעם אחת כזו מספיקה לו בהחלט. אבל הניסיון הכושל יצר חברות
אמיצה בין הנחת הצעיר (הוא התקרב בקושי לשנתו העשרים ושבע)
למרגל המזדקן. כמובן, זה הפך את הנחת לשעבר למלווה מושלם
לפגישה לילית עם משהו לא ברור שכזה. מלבד זאת, בורגס גם היה
בעל תואר ראשון בזואולוגיה וזה היה יתרון נוסף. בקרחת קטנה בין
עצי האורן גילה אור הפנס קבוצה של עצים ביחד עם גפרורים ונוזל
הדלקה. על הכל הונח דף נייר שעליו נכתב ביד שרעדה בבירור שמו
של טריי. "נדליק?" הציע בורגס. "נדליק" הסכים טריי.

המדורה חיממה את גופם וטריי חש שפחדיו אולי מוטעים. המעבר
מחושך לאור נוהג לעשות זאת לאנשים, כך טענו הפסיכולוגים. כמובן
שפסיכולוגים טוענים הרבה דברים ולא כולם אמת, אך טריי הרגיש את
חששותיו נמוגים כמו עשן המדורה. בורגס שלף סכין נחתים תקנית.
הוא הטיל את הסכין באוויר ותפס אותו, ואז חזר על הפעולה.
"מצטער," אמר לטריי, "זה עוזר להתרכז. אולי תחשוף את הסוד
הנורא שלך?". "הדייט שלנו לא בדיוק אנושי" אמר טריי ותיאר את
שיחתו עם היצור ואז נאלץ להסביר, בכלליות ככל האפשר, את עניינה
של אלסקה. בורגס שרק בהפתעה. "אתה יודע," אמר, "אלמלא הכרתי
אותך, הייתי חושב שזו מתיחה או משהו. אגב, יהיה הדבר הזה מה
שיהיה, הוא מאחר". "אולי הסכין שלך מפחידה אותו" הציע טריי,
"הוא אמר לא-". "להביא כלי אש?" בורגס נחר בבוז כשקטע את חברו,
"זה נראה כמו רובה? גם לעין לא מבינה זה לא נראה כמו רובה. לפי
מה שסיפרת על הדבר הזה, הוא לא אידיוט. חוץ מזה, לפי התיאור של
הידיים שלו, הוא יסתדר עם סכין בקלות". הסכין המשיכה לקפוץ
למעלה ולמטה בצורה כה רובוטית עד כי טריי חשד שזו יכולה להיות
טכניקה מעולה להפנוט. "בכל זאת, אני חושב שהיא אולי מפחידה
אותו" אמר לבסוף. כאילו בתגובה, נשמע קול של מתכת פוגעת במתכת
והסכין לא חזרה אל ידו המושטת של בורגס. "אהה?" הנחת לשעבר קפץ
בהפתעה והביט סביבו. "מפריע לריכוז?" שאל קולו הכאוב של
שחור העיניים. רמז של הומור ריצד בקול האיום ההוא. "זה לא
מצחיק!" קרא בורגס. "למה לא חשפת את עצמך מהתחלה?" שאל טריי,
"ברור שאתה מאזין הרבה זמן". "לא רצינו" ענה הקול והפעם
זיהו שני החברים את מיקומו. על ענף עבה ישבה דמותו הכפופה של
היצור. תנוחתו, כך שראשו בגובה ברכיו וידיו נשענות על העץ בין
רגליו הזכירו לטריי את הגרגולים שאפשר לראות על בתים עתיקים
ברחבי העולם. נואה בורגס חשב דווקא לכיוונה של שרה פזיני
בהשפעתה העל-טבעית של כפפת הוויצ'בלייד בספרי הקומיקס הישנים.
"מי אתה?" שאל טריי. "אנחנו גזע גארול!" ענה היצור בנהמה
מעוותת. "מי זה אנחנו?" שאל בורגס. "אנחנו אחד" ענה היצור
באנגלית המעוותת והכאובה שלו. "יש לך שם?" המשיך בורגס, גאווה
מפעמת בחזהו. זו הייתה התחלה מעולה למחקר זואולוגי. היצור החל
לדבר במהירות מדהימה, "ג'אבהטאהפנלקינטסר- לא. כשאלף אנשים
צועדים בסך, שמש בוקר חמימה מקילה את כובד הלהבים ושדה עשב
ירוק נח מעל כיפת אדמה שבורה בא ש-" היצור נקטע על ידי צעקה
המומה של בורגס. "מה???" צרח בורגס. "אנחנו לגיון!!" שאג
היצור בחזרה, "אתה חצוף להפסיק אותנו. לגיון עצמו בכאבים
בגלל זה!". בורגס נסוג צעד לאחור והרים את ידיו במחוות
כניעה. "אני מתנצל," אמר. "נסלח" ענה היצור הקרוי לגיון
בקול שהביע יפה את אי-מודעותו לעובדה שלגיון הוא שם שמיוחס
בדרך כלל לאנטיכריסטוס, אויבו של ישו. לינדון טריי חשב לרגע
וביטל את שאלתו בקשר לעזרה שעליה דיבר היצור. "לגיון," אמר,
"אתמול אמרת לי משפט משונה. 'תמיד היינו, תמיד נהיה'. מה פירוש
הדבר?". שחור העיניים הסתכל אל הירח החרמשי ואז שחרר צרחה
לא-אנושית כאובה. טריי חשש שהרחיק לכת אך להפתעתו החל שחור
העיניים לדבר. "צעדנו ביחד בעבר, אדם וגארול," אמר לגיון
ובקולו המשונה ניכרה עצבות, "כשהזדקפתם. דחפתם אותנו מכל
מקום, גנבתם את האוכל שלנו, השפלתם אנחנו. היו פחות גארול חדש
מגארול ממתים. הכוהנים אמרו לברוח מערות. משם למטה בגוף של
אדמה. לא יותר דיבורים עם אדם. האבוציה שלנו הייתה למטה,
להתכופף. התחלנו לחפור בידיים. שמונים מאות שנים עברו עד
שלגיון בא אל מחוץ לבית, אל בין האדם. לגיון גילה מה אירע,"
הקול הלא-אנושי של שחור העיניים השתתק לרגע ואז המשיך בקול
עצוב. "שכחתם אותנו!" קונן לגיון, "קראתם לנו נינדרטלום!
הפכתם את גארול לגרגול ושמתם אותנו על מרפסות בתים! עשיתם
אותנו מפלצות!!". היה ברור שהיצור האשים את האנושות בפשעים
חמורים מאוד. "אתה הראשון שיצא מבטן האדמה?" שאל בורגס בתדהמה.
"ראשון זה שלוש מאות של שנים" ענה שחור-העיניים ושיחרר עוד
צרחת כאב, "לגיון לא יחזור לשאנקיטיקייאה". "אתה גולה?"
שאל טריי בתדהמה. "לגיון עשה פשע!" ענה שחור-העיניים בנימת
האשמה עצמית ברורה, "לגיון הציע מדבר אדם עוד ניסיון". הוא
גנח בעצב. "על הצעה לדבר איתנו על עוד ניסיון הגלו אותך?" שאל
בורגס. הרעיון נשמע מגוחך. "איי" גנח שחור העיניים,
"לגיון לא יראה עוד שמש שחורה. שמש שחורה תלך עם גארול
אחר". "למה לא חשפת את עצמך?" שאל טריי. שחור העיניים השמיע
קול מוזר ולינדון טריי הבין רק כעבור רגע שהיצור צחק. "הייתם
שמים לגיון במעבדה ועושים ניסוי" ענה. "אז למה כן חשפת את
עצמך אלינו?" שאל טריי. "מרעיל האדמה צד שנית" ענה שחור
העיניים. "מה??" בורגס פער פה מופתע. "מרעיל האדמה שבא על
קלשון משולש" ענה לגיון, "מתוך סירה מתחת למים".
"צוללת," הגדיר טריי, "כן. אלסקה אס-אס-בי-אן שבע-שלוש שתיים.
אמרת שאתה יכול לעזור בעניין הזה". "לא, לינדון, חכה רגע,"
בורגס עצר את חברו, "מה אתה יודע על מרעיל האדמה הזה?".
"לפני שבע פעמים עשר שנים הוא בא לראשונה. הוא הרעיל את ילדי
פומיסטהראה. גארול כואבים עדיין". "אתה מדבר על הירושימה?"
שאל בורגס. "נקאיי קטארה!" לחשש היצור בזעם, "לא
הירשימאה. פומיסטהראה מתחת נאגאסיאקיאה". "נאגאסקי?" נחרד
טריי, "האבק הרדיואקטיבי הגיע כל כך עמוק?". "לא ברגע. שלוש
או ארבע שנים. זה עשתה רצות-ברית. הרעלתם אותנו!!" שוב החל
שחור העיניים לקונן. "כמה אנשים היו בפומיסטרה?" שאל בורגס,
הזואולוג שבו תופס שליטה. "פומיסטהראה!" תיקן היצור בשאגה
נזעמת, "רצחתם את כל ילדיה של אם הגנזים". בורגס הבין עתה
שהמילה 'ילדים' תיארה לא רק גארול צעירים. "כמה ילדים נרצחו?"
שאל, "ברצוני לכפר על חטאם של בני עמי". דיפלומטיה לא עבדה על
שחור העיניים, כך נוכח בורגס מיד. "חמש-עשרה פעמים אלף"
הפעם שחור העיניים לא שאג ולא קונן. הפעם הוא ילל את כאבו אל
כוכבי הלילה, "קיללתם את אם הגנזים. לעולם לא תקום שנית
פומיסטהראה!". "סלח לי," ביקש בורגס, "לא התכוונתי לפגוע".
המספרים הממו אותו. חמישה-עשר אלפי יצורים כאלה? בלא שיתגלו?
וכמה היו בשאנקיטייה הזו שממנה בא לגיון? בורגס חיפש מילים אך
טריי ניצל את ההזדמנות כדי לחזור לנושא העיקרי. "למה אתה עוזר
לנו עכשיו?" חזר טריי, "העסק הזה רץ כבר חודשים!". "איש אופל
מת!" ענה שחור-העיניים בקינה, "איש-אופל שמחשבתו ניתנה לנו
במתנה! לא תהיה פומיסטהראה שניה! נקמה על מות איש-אופל!".
"מי זה איש אופל הזה?" שאל בורגס. "האיש שאמר מילים בפה
סגור. האיש שמת על הרי פרגין קיף". "אמר דברים בפה סגור?"
שאל טריי, "אהוד גת? זה האיש?". "זה איש-אופל. תהילה
לזכרו". "אם כך יש לנו עוד הוכחה שאהוד גת מת" אמר טריי בעצב
ואז שאל, "איך תעזור לנו?". "יש סירה, יש איש צוללת על סירה.
לגיון את דברו אמר!". "מה זאת אומרת? איזו סירה? איזה איש
צוללת?" שאל בורגס. הוא לא היה בטוח למה התכוון שחור העיניים,
על האנגלית המוזרה והדקדוק המעוות שלו. "בוא קרוב למטה"
ציווה שחור העיניים. בורגס נע ונעמד מתחת הענף שעליו ישב
לגיון. שחור-העיניים קפץ מן הענף ונחת מגובה של שני מטרים בלי
להשמיע קול. קרסוליו של בורגס כאבו רק מלהסתכל בנחיתה הזו.
שחור-העיניים לא נראה כאילו הושפע מהנפילה. הוא קרב אל בורגס,
נע על ארבע גפיו. בורגס הצטער על שהיצור בחר בנקודה שאור
המדורה לא האיר. יד שחורה נגעה קלות בידו, והוא חש את טפריו של
יצור כשזה שם בידיו קופסת קרטון קטנה. "אראה אתכם שנית, אם
משהו גדול יותר לא יטרוף אתכם" אמר היצור ואז זינק מעבר להם,
לכיוון המדורה. אור המדורה חשף חלק מן הגוף המשונה, ביחוד את
צבע העור השחור לגמרי. היצור עבר מעל המדורה בזינוק וכשנחת
בצידה השני האיר בוהק לבן מסנוור את קרחת היער הקטנה. כשנעלמו
הצללים המרקדים מעיניהם של שני בני האדם, לא נראה שום סימן
לנוכחותו של שחור העיניים. בורגס פתח את קופסת הקרטון והופתע
לגלות מה היה בתוכה. "הסכין שלי" אמר ואז חייך, "וקלטת
וידאו".

בקיבוץ נען, ישראל וברוקפורד, אילינוי, החלו אנשים להשלים עם
העובדה שהיעדרותו של אהוד פשרה מוות. הכנות החלו לטקסי זיכרון.
אמיתי, אחיו של אהוד עלה על מטוס בחזרה לישראל. עינת מצאה את
עצמה מבלה זמן רב בשיחות אינטרנטיות עם משפחתו של אהוד בניסיון
למלא כמיטב יכולתם אחרי בקשותיו האחרונות. אהוד, שטען שריאליזם
הוא התכונה המרגיזה והטובה ביותר שאדם יכול לסגל לעצמו, הכין
צוואה כבר לפני גיוסו. הוא עדכן אותה במהלך השנים. הצוואה כללה
בין השאר בקשות בקשר ללוויה. "בסדר," כתבה עינת, "תנגנו את
השיר. נכון שהוא לא בדיוק מארש האבל של שופן אבל...". "הבעיה
האמיתית נמצאת כאן," ענתה אחותו הצעירה של אהוד, "אני מצטטת:
בלווייתי אבקש גם שלא ינופחו הדברים שעשיתי בחיי לטוב או לרע.
ספרו עלי עובדות, לא מחמאות. אם קשה לכם, חפשו את קינתו של
אנדר על מרקאו בספר 'קול למתים' של אורסון סקוט קארד ושאבו
ממנה את ההשראה. סוף ציטוט". "נו?" שאלה עינת, "מה הבעיה?".
"מצאתי את הקינה. אני פשוט לא רואה דרך לעשות את זה על אהוד.
צריך מישהו אובייקטיבי שלמד את הנושא טוב כדי לתת כזה טקס".
עינת חשבה על כך ואז כתבה, "תעשו את זה בצורה של קורות חיים,
פחות או יותר. אל תגידו: היה מותק של בן-אדם. תגידו משהו כמו:
אהב לשתות קוקה-קולה וטען טענות לא מקובלות בעניין הטריות שלה.
זה כתוב לך שם נורית. עובדות, לא מחמאות". ואז צלצל הטלפון.
"חכי שניה, טלפון" כתבה עינת ואז ענתה. "עינת," קולה של טורי
סקוט היה מרוגש, "מצטערת שאני מתקשרת בשש בבוקר. לא הערתי
אותך? טוב! מתי אני יכולה להגיע אלייך?". "עכשיו, אם את רוצה
לבזבז יום בדרכים" ענתה עינת בחיוך. "בעוד עשר דקות זה טוב?"
שאלה התת-אדמירלית. רק אז זיהתה עינת את הרעש ברקע. זה היה רעש
של מסוק במהירות מירבית. "אני מחכה," אמרה עינת. היא התנצלה
בפני נורית וניתקה את השיחה ואז הלכה להרתיח מים.

ממושבה בסופר-סי-הוק צפתה טורי סקוט על המישור שעליו השתרעה
העיר רוקפורד. היא קיוותה שתצליח לשכנע את עינת לעשות את מה
שעמדה להציע. המידע היה מסווג ברמת סודי ביותר, אך טורי סקוט
זכתה להרבה כבוד בעקבות שירותה הצבאי המעולה. מפקד האטלנטי
הסביר לטורי את משימתה של הצוללת: טקסס אמורה להוריד שניים עד
ארבעה לוחמי קומנדו שיגיעו אל אי הפיראטים ויצרו מהומה בבסיס
ששימש עתה את העקרבים השחורים. העקרבים, שלפי הערכת המודיעין
היו בתוך הצוללת אלסקה רוב הזמן יוכרחו לצוף כדי לטפל בבעיה
ובעזרת מזל"ט ביון תקבל ארצות הברית את ההוכחה שלה היא זקוקה
כדי ללחוץ על הסינים להחזיר את הצוללת ואת הבוגדים שעל סיפונה.
הבעיה האמיתית הייתה להשיג אנשים שיוכלו לבצע כזו משימה. טורי
הניחה שעינת שרי היא אחת מהבודדים שיוכלו לעשות זאת. המסוק
הוריד את התת-אדמירלית. טורי סירבה לכוס קפה וניגשה ישר
לעניין. "עינת," אמרה, "מה דעתך לנקום בעקרבים השחורים?".
עיניה הכבויות של עינת קיבלו ניצוץ בוהק והיא חייכה.

"בן זונה!!" קילל לינדון טריי, "זה מסביר הכל!!". הוא לחץ על
כפתור בשלט ותמונתו של צ'ארלס וודסון קפאה בזמן שהחזיר את
שפופרת הטלפון הציבורי למקומה. טריי שלח את ידו והרים טלפון
סלולרי. "פאקס," ענה קולו של מנהל ה-CIA, "ואם זה לא חשוב אז
תחתום על צוואה". "מצטער על השעה המוקדמת, הארי, אבל יש לי
משהו שאתה חייב לראות עכשיו". "לינדון, איפה אתה?" שאל פאקס.
"במשרד. הגעתי מוקדם כדי לעבור על החומר הזה. זה לוהט. כדאי לך
לבוא הנה עכשיו!" בניגוד לסרטים הוליוודיים, טריי לא טרח להגיד
ש-'זה לא לטלפון'. ב-CIA מעולם לא דיברו על 'חומר לוהט'
בטלפון. "רבע שעה, לינדון" ענה הארי פאקס וניתק.

מסוק הסופר-סי-הוק חזר לבסיסו בנורפק, וירג'יניה. טורי הכניסה
את עינת באופן מיידי לבניין ששימש בלעדית את מפקדת המבצעים
המיוחדים של הצי. עינת, המומה מלילה ללא שינה, מותשת מהתרגשות
ובוערת בזעם הנקמה, התיישבה בחבטה על כיסא עץ בחדר תדרוך קטן.
לפני שהספיקה להגיד משהו לטורי, קיבלה כוס קפה שחור מחובל זוטר
שמיהר להסתלק ביחד עם התת-אדמירלית. זה היה קפה מהסוג המקובל
בצי. הוא יחזיק אדם ער משלוש סיבות: א - כמות קפאין משולשת; ב
- ריצות תכופות לשירותים או ג - טענה מקובלת מציינת שהטעם
האיום מסוגל לעורר אפילו את המתים. עינת עיוותה את פניה
והדליקה סיגריה כדי להיפטר מהטעם הרע. "אסור לעשן פה," אמר קול
מאחוריה. "לפי חוקת ארצות הברית אסור להפלות אדם על רקע
עישון," ענתה עינת, בחוצפה אופיינית, "אז אל תפעיל עלי חוקים
פשיסטיים שמפלים שלושים וחמישה אחוז מאוכלוסייה בת 260 מיליון
איש. רוב תודות". "אני אוותר הפעם," בעל הקול עבר אותה ועינת
ראתה שהיה זה קצין בדרגת קומאנדר. לידה התיישבו שני קציני
צוללות והדלת קרקשה כשאדם בלבוש אזרחי נכנס. "צריך לתקן את
הדלת הארורה, באגז" אמר לקומאנדר. "תודה על ההערה, רוג', שב
ונתחיל". היה ברור שהקומאנדר והאזרח מכירים היטב. "בוקר טוב
לכם," אמר הקומאנדר, "אני קומאנדר בריאן אוזבורן, ממבצעים
מיוחדים. לשם הידיעה הכללית, נמצאים פה קפטן גאס רוסו מהצוללת
'SSN775 טקסס' וסגנו אלטון קרליז, וכן רוג'ר פרנקלין מאגף
המבצעים המיוחדים של CIA ואן שרי, שהייתה, כך הבנתי, במבצעים
המיוחדים של המוסד הישראלי. כולכם קיבלתם תדרוך על המקרה של
הצוללת 'אלסקה'?". "לא הייתי צריכה," ענתה עינת, "הייתי במרכז
העניינים כשזה קרה". "יפה," אמר הקומאנדר במבט מלא הערכה,
"חברים, אתם שותפים פה למבצע בעל חשיבות עליונה. הצוללת אלסקה
נמצאת באי הזה" הוא הצביע על מפה גדולה מאוד של אזור
הונג-קונג, "במים טריטוריאלים סיניים. אלסקה מוגנת על ידי שתי
צוללות סיניות מדגם קילו שנקנו מהרוסים לפני כמעט עשרים שנה".
"קברים מברזל חלוד," גיחך מפקד הטקסס. בעבר נחשבו הקילו
למעולות, אך ההשתפרות של התחומים הטכנולוגיים, כמו גם הגיל
המתקדם הפך את החתיכות הצעירות לזקנות צולעות. "הן עדיין
מסוגלות לירות," הזהיר קומאנדר אוזבורן, "אז תיזהרו שלא להיכנס
לקברים משל עצמכם". "איך אנחנו יודעים מה מגן על הצוללת
הארורה?" שאלה עינת, "הן לא צפות בדרך כלל". "לוויינים," גיחך
רוג'ר פרנקלין, "אני מניח שזה מידע שהגיע מהלאקרוסים שלנו".
"נכון מאוד, המידע הזה הגיע מלווייני KH14 לאקרוס. אם לסינים
היה מושג כמה הציפור הזו רגישה..." קומאנדר אוזבורן גיחך, "וגם
המידע הזה מגיע מלוויין," הוא הושיט להם מעטפות. עינת בחנה את
התצלומים ששלפה מתוך המעטפה בתדהמה. "זה מבצר," אמר פרנקלין
בפה פעור. "לא," עינת נדה בראשה, "זה בונקר אטומי מזויין.
אנחנו צריכים לתפוס את הדבר הזה?". "אל תגזימי," אוזבורן נד
בראשו, "אתם צריכים רק ליצור הסחה שתכריח את הלוחמים להציף את
אלסקה כדי להגן על המבצר שלהם. בעיקרון, התוכנית פשוטה למדי.
אתם תקימו מהומה, הם יצאו מהמים, והכיסוי הצמוד שיש לנו שם
יקלוט את 'אלסקה' בצורה שתאלץ את הסינים להפסיק לשחק משחקים".
"כיסוי צמוד?" שאל פרנקלין. "מזל"טים," גיחכה עינת, "מהסוג
שמחזיק עשרים שעות באוויר ומצלם הכל. לא?". "כן," הסכים
אוזבורן, "מטוסים ללא טייס. אתם חושבים שתוכלו לבצע משהו
כזה?". "זה אומר לשחות משהו כמו חצי קילומטר," ציין מפקד
הטקסס, בוחן מפה ימית של האזור, "אני לא יכול להתקרב יותר מזה
לחוף". "לא בעיה בכלל," גיחכה עינת, "נכון?". פרנקלין הנהן.
"חוץ מזה אין בעיה," עינת חיכתה להנהון נוסף מפרנקלין, "אבל
שאלה קטנה בעניין אחר. זהות". אוזבורן חייך בהבנה. "נראה ש-E4
מסוימת בשם מייה קיין קודמה אמנם לדרגת תת-קומאנדר אבל נשארה
פעילה למדי במנהל הפעולות החשאיות של האטלנטי, אם את מבינה את
כוונתי". עינת חייכה בערגה נוסטלגית. אחרי שהייתה חלק מהצוות
הישראלי שהשתתף במשימה המסווגת של השמדת הכור האירני בבושייר
(משימה שידועה בשם 'מבצע עוף מבושל' בשל אסוציאציות משונות
שהיו לאהוד), גויסה עינת (שהייתה אז תחת זהות הכיסוי 'מעיין
כהן') לצי ארה"ב למשך שבוע בדיוק כדי שתוכל לקבל עיטורים על
הפעילות יוצאת הדופן. השם מעיין כהן עוות לשם האמריקני מייה
קיין כדי להימנע מקישורים לא-רצויים. עינת הרגישה טוב להיזכר
בתקופה ההיא. "רוג', תהיה לך בעיה לעבוד עם אישה?" אוזבורן
אילץ את פרנקלין להתמודד עם הבעיה העיקרית שלו. "תראה,"
פרנקלין עיווה את פניו, "אני לא שוביניסט או משהו, אבל... טוב
אני חושב שאני אסתדר". עינת נחרה בבוז ואז שאלה, "אפשר לצאת
לדרך כבר? יש לי כמה חשבונות לא סגורים עם העקרבים השחורים".
אוזבורן הנהן. עינת הייתה הראשונה לפנות אל הדלת. היא לחצה על
הידית. הדלת נתקעה. "זה מה שמדאיג אותי," לחש פרנקלין בתגובה
לקליק חסר-האונים שהשמיעה הדלת התקועה. עינת קרבה את ידיה
לבטנה, נשמה עמוק ואז שלחה את שתיהן, כפות-ידיים קדימה אל
הדלת. שמאלה פגעה מעט מעל חור המנעול וימינה פגעה מעט מתחתיו.
היה נדמה שגל הדף קל עובר בדלת כתוצאה מהמכה. עינת דחפה קלות
את הדלת ואפשרה לבריח השבור ליפול על הרצפה. "גם הטייס של
בריטיש דאג בהתחלה" גיחכה אל פניהם ההמומות של ארבעת הגברים
ויצאה.

"...שאלוהים יעזור לי!" התנשף הארי פאקס, "עכשיו הכל ברור.
וודסון!". "בגלל זה הרגו את אהוד גת," אמר טריי, "וודסון פחד
שהוא יגלה". "מה שמה של הספינה? אושן טייד? איפה היא?" פאקס
נאבק בהתרגשותו. "ביררתי את המסלול שלה לפני כמה דקות" ענה
טריי, "היא יצאה לפני שלושה ימים לכיוון דרום בדרך חזרה לסין.
דאגתי שהצי ישלח אליה איזו חברה". "מאיפה הצילומים?" שאל פאקס,
"איך זה הגיע אלינו? ולמה כל כך מאוחר?". טריי נשם עמוק והחל
להסביר את עניינו של היצור שנקרא לגיון. פאקס בהה בו בתדהמה
ואז נד בראשו. "אתה מכיר את נואה בורגס," אמר טריי, מהמר על
הקלף הטוב ביותר שלו, "הוא יכול לשמש עד, לא?". "תביא אותו
הנה" הורה פאקס. טריי הנהן ויצא לסדר הסעה לסמל הנחתים בדימוס.
פאקס הריץ את הסרט פעמיים נוספות, בוהה הן בשיחת הטלפון והן
בספינת המשא בתדהמה. ואז, בפעם השלישית שהריץ את הסרט, הוא קלט
משהו. בתוך שלוש שניות עלתה צרחה מחדרו, "תביאו לי טכנאי
וידיאו!".

טקסס יצאה מהמעגן המקורה בזחילה איטית. היא הגיעה אל האגן
המשתפך של מפרץ צ'ספיק ושם, בעומק מתאים, צללה. לאחר שהגיעה
לעומק הרצוי, האיצה את מהירותה לשלושים קשר, מהירות שבה תמשיך
עד שתגיע לקרבת איי מריאנה, בצד השני של האוקיינוס השקט. עינת
התלהבה למדי מעיצובה הפנימי של צוללת הוירג'יניה. "ראיתי רק
688 מבפנים," התנצלה כשפלטה קריאת התפעלות רועמת בחדר הסונאר,
"זה היה כלום לעומת זה". הדבר המדהים בצוללת היה העובדה שלמרות
אורכה (שעלה על מאה מטרים) הייתה תחושה קלסטרופובית שהקירות
סוגרים על הראש. בטיול השלישי של בצוללת ובפעם השלישית בחייה,
העריכה עינת שרי את האנשים שבוחרים לשרת בקופסת פלדה צפופה
כזו. "אני לא הייתי מסתדרת," חשבה וידעה שכמו בפעמיים הקודמות,
גם הפעם יתרגל גופה לתחושה בתוך יום אחד או פחות. ואז, בהתאם
לפעמיים הקודמות, החלה עינת לחשוב על הבדיחות הכי מצחיקות
שיכלה למצוא.

"אתה לא יכול לחדד את זה עוד?" שאל פאקס. "אם הייתי יכול לחדד
את זה עוד אז הייתי גיבור בסרט הוליוודי," רטן הטכנאי, "אבל
אני חושב שאפשר לזהות פה כמה דברים. זה צילום מאיזו סרט מדע
בדיוני חדש?". "אתה יכול לקרוא לזה ככה," פאקס בחן את הפריים
המטושטש. בזמן שצילם את וודסון עולה על אושן טייד, עברה גוררת
קטנה מול המצלמה של ה-'גארול' המוזר ולרגע קט השתקף הצלם
בזכוכית הקדמית של תא הנווט. מתוך השנייה וחצי שבה אפשר היה
לראות את השתקפותו של לגיון שלף הטכנאי את הפריים המוצלח
ביותר. ידוע שהסרטה מבוססת על יחידות של פריים (Frame), תמונה
בודדת, כאשר מהירות נורמלית היא עשרים וארבעה פריימים בשניה.
כלומר מתוך 36 תמונות בלבד היה צריך לשלוף את האחת הטובה
ביותר. הפריים היה מטושטש למדי אך ניתן היה לראות את העור
השחור משחור. הפנים הכמעט אנושיים היו לחלוטין חסרי שיער והראש
עצמו קירח לגמרי. "תתקרב לפנים," ביקש פאקס. "אתה תאבד ככה את
החדות" הזהיר הטכנאי. "זה בסדר," פאקס חייך, "התמונה הזו יכולה
להיות מפוקסלת לגמרי אם בשביל זה אני אוכל לראות את צבע
העיניים שלו". הטכנאי הנהן וביצע פעולה קטנה עם העכבר. התמונה
גדלה כך שעיניו של היצור היו הדבר היחידי שנראה. התמונה אכן
התפקסלה- ההגדלה חשפה את הפיקסלים, הנקודות הקטנות שמרכיבות את
התמונה, וחילקה את התמונה לריבועים מטושטשים. למרבה המזל,
הפיקסלים נשארו בצבעים המקוריים. "העיניים של הדבר הזה שחורות
לגמרי," אמר הטכנאי בהפתעה, "אין לו אישונים. הכל שחור". פאקס
הנהן ואז ביקש להחזיר את התמונה לגודלה המקורי. בגודל הרגיל
ניתן היה לראות שהיצור מחזיק ביד מצלמת ווידאו מקצועית, מהסוג
שמקובל להחזיק על הכתף. היצור הצמיד אותה למותנו הימנית. "אתה
רואה את התיק שמתחתיו? תתמקד עליו" דרש פאקס. הטכנאי הנהן
וציין רק למען הנקודה האקדמית שכבר שנים לא משווקים את ה-M9500
של פאנאסוניק, מה שמגדיר את המצלמה כזקנה מאוד. "מה כתוב על
התיק?" שאל פאקס, "אתה מצליח לקרוא את זה?". "זה מאוד מטושטש.
אני חושב שזה דדלין או משהו דומה," אמר הטכנאי, "אתה חושב
שהדבר הזה הוא מהצלמים המטורפים שנותנים למצלמות שלהם שמות?".
פאקס רק גיחך. משהו היה מאוד מוזר בלגיון הזה והארי פאקס החליט
לבדוק את זה לעומק. "אל תזכיר את העניין הזה מחוץ לפה, כן?"
אמר לטכנאי לפני ששחרר אותו. הטכנאי רק חייך. אי אפשר להיות
טכנאי ב-CIA בלי היכולת 'לשכוח' דברים.

אושן טייד נעצרה. למלחים הסינים לא הייתה שום כוונה להתווכח עם
מכ"ם בקרת האש של הסטי"ל המוזרה שאיימה עליהם. "כאן אוניית צי
ארצות הברית 'צלופח'" קרא קול במגאפון, "היכונו לעלייה של צוות
בדיקה. התנגדות תגרום לשימוש בנשק חם". לקברניט האושן טייד
בהחלט הייתה התנגדות לבדיקה אמריקנית אך הייתה לו גם התנגדות
לבדוק את יכולתם של הטילים שנחו על משגר בחרטומה של 'צלופח'.
וממילא, לא היה לו מה להסתיר. אושן טייד כבר העבירה את הנוסע
האמריקני שלה לספינה בבעלות צפון-קוריאנית ששטה לאנגליה.

הצוות שנשלח מצלופח היה חמוש ברובי M14, מקבילת הצי לרובה
ה-M16 עטור התהילה. רב החובל הסיני הודאג למראה חבורת
האמריקנים החמושים שהחלה להפוך כל תא ותא בספינתו. רובם עוד לא
הגיעו לשנתם העשרים - ילדים, לטעמו של הקברניט המזדקן, ילדים
כעוסים עם נשק חם. אחד מאנשי צוותו העביר לו הודעה מקצין הקשר
של הספינה. "אי אפשר להתקשר הביתה," אמר, "מכשירי הקשר יצאו
מכלל פעולה משום מה. הקצין ז'י מקבל רק רעש סטטי". הקברניט החל
להילחץ. ברור שהאמריקנים ידעו בדיוק מה הם מחפשים- הם דיברו
בהתרגשות על הסיכוי הנדיר לעצור בוגד. העניינים הסתבכו כשהחלו
האמריקנים לעבור על חדריהם של אנשי הצוות. מלח צעיר מנומש עשה
טעות קשה כשהפך על פיו ארון מיוחד בחדרו של המכונאי הראשי.
בשביל האמריקני זה היה סתם ארון. בשביל המכונאי, הייתה בכך
משום פגיעה, כיוון שהארון הכיל, בין השאר כד ובו אפרה של אשתו
המנוחה. הוא הסתער לכיוון המלח, שפצעי בגרות עדיין נראו על
פניו, צועק בסינית. לו היה יודע מספיק אנגלית, יכול היה
המכונאי להסביר לחייל מה עשה ואיזה נזק גרם. לצערו, האנגלית של
המכונאי הראשי הסתכמה במילים 'הלו', 'נו אינגליש' ו-'שיט'.
המלח חשב שהסיני מקלל אותו וענה במילים חדות שמשמעותן הייתה
ברורה גם לו נאמרו לאורח מן המאדים. הסיני הגיב באגרוף חד
לבטנו של האמריקני. תגרת ידיים גדולה התפתחה, אמריקנים וסינים
מנסים להפריד בין שני הניצים, בעוד אחרים מנסים דווקא לעזור
ללוחמים. ואז קרה מה שצפוי לקרות כאשר נשק דרוך מעורב קרב
ידיים המוני. יד הסיטה בצורה לא מכוונת את ניצרת אחד הרובים
וכדור נפלט. זה לא היה מכוון, מקרי בהחלט, אך הכדור נורה ופגע,
באיזשהו צדק מעוות, במלח הג'ינג'י שהחל את כל העסק. האמריקני
התמוטט, ידיו אוחזות בבטנו. ידיים אמריקניות נשלחו לנצרות
והדקים. כדורים התעופפו. "עכשיו," תגיד עינת שרי כשתשמע על כך
מאוחר יותר, "לך תסביר שהכל היה בגלל קשיים בשפה".

חפץ מעופף שבר את חלון ביתו של לינדון טריי בערב ההוא. טריי
כמעט שלא הופתע לגלות קלטת וידאו בתוך מכל פלדה קטן. המצלמה
הוצבה בין שתי מראות, מה שיצר אינסוף בבואות שלה. אף כי אי
אפשר היה לראות אותו, קולו של לגיון היה ברור וחד כשאמר,
"סוף יבוא למרעיל האדמה. אשת-אופל מדברת בפה סגור. זה התחיל.
אם לא יטרוף אותנו משהו גדול יותר". הפעם, טריי יכול היה
להסיק לבד מי היא אשת אופל שמדברת בפה סגור, גם אם לא הבין את
משמעות הביטוי דיבור בפה סגור. היה חיבור כלשהו בין לגיון לבין
הזוג המוזרמטורףמעולהחסר-עכבות אהוד גת ועינת שרי. הגיוני למדי
אם חושבים על כל המוזרויות הקטנות של הזוג הזה. צורת הפרידה לא
הפתיעה את טריי. היה משהו מאוד רציונלי בביטוי 'אם לא יטרוף
אותנו משהו גדול יותר'. זו הייתה גישה של מישהו שידע בדיוק מה
הם הצדדים המכוערים של החיים, מישהו שלא השלה את עצמו בקשר
ל-'בטוח' ו-'וודאי'. טריי למד פעם משפט מעניין מאוד בלטינית
שהגדיר נכונה את החיים. Mort certa, vita incerta. המוות בטוח,
החיים לא.

טריי צפה בקלטת פעם שניה ביחד עם הארי פאקס. "אתמול בערב," ענה
לשאלתו של מנהל ה-CIA, "הוא שבר לי את החלון וכמעט גרם התקף לב
לכלבה הארורה. זו הפעם השניה!". "שהוא שובר לך חלון?" התעניין
פאקס. "לא," טריי חייך, "שהוא גורם לכלבה הארורה התקף לב! בפעם
הראשונה שנפגשנו, טוב, אתה מכיר כלבי פינצ'ר? מגביר קול? כן.
אז העכבר הזו מסתערת עליו בנביחות. הוא שאג עליה בחזרה, כמעט
גרם לי להשתין במכנסיים, והבריח אותה בצריחות. ארלין כמעט
הורידה לי את הראש כי היא הייתה צריכה להתאמץ בשביל לשכנע את
העכבר הצווחן הזו לצאת מתחת לספה ולקח לה יומיים לשכנע את
הכלבה הארורה להפסיק לרעוד מפחד. וייקח לי עשר שנים לשכנע אותה
שלא אני גרמתי לצווחנית הארורה לחטוף התקף פאניקה". פאקס חייך.
ככל אדם מיושב בדעתו שפגש בעבר בכלב פינצ'ר, שנא פאקס את
התכונה של הכלבים הקטנים האלה לצרוח בווליום של קטר רכבת.
"כמובן," חשב פאקס, "זו השוואה מטפורית. קטרי הרכבת של היום לא
כל כך רועשים". "הייתי שמח לדעת מה הדבר הזה," אמר, "הוא
מתוחכם כל כך בצדדים מסויימים וכל כך מפגר באחרים". "למה אתה
מתכוון?" שאל טריי. "תראה," פאקס הצביע על מסך הטלוויזיה,
"היצור המחורבן משתמש בשתי מראות בטכניקה יפה ומעודנת היטב,
משתמש במצלמת וידאו בצורה טבעית, יוצר מארבים מתוחכמים, נעלם
בהבזקי אור קסומים ועושה צדק עם כלבות פינצ'ר, אבל מדבר אנגלית
עילגת, מתרגז מדברים פעוטים ומתנהג כמו ברברי. תראה, מה הבעיה
שלו להשאיר את הקלטת בתא הדואר שלך? מבנה הדיבור שבורגס ואתה
תיארת בהחלט מעיד על אינטליגנציה גבוהה, אבל הוא מעדיף להעיף
את הקלטת הארורה דרך חלון סגור. ולמה לעזאזל הוא מתעצבן מטעות
הגייה קטנה?". "הארי," טריי גיחך כשהתעלם מההערה, "אחד הקרבות
הכי חשובים בהיסטוריה של ארצות הברית התרחש באנטיטם". פאקס בהה
בעוזרו בתדהמה. "לינדון, אני לא צריך להגיד לך ש-". טריי קטע
את הבכיר ממנו ביד מונפת. הוא היה מהמעטים שיכלו לעשות זאת
למנהל ה-CIA. "הוגים את זה אנטיאטאם," אמר, "אבל תראה איך
התרגזת מטעות קלה בהיגוי. היסטוריה, הארי. בשבילו, להגיד את
שמה של העיר הארורה ההיא, פומיסטארה או מה שלא תהיה, היה
להעליב שם חשוב בהיסטוריה. אנטיטם, הארי, פומיסטארה, לגיון.
הוא לא מתרגז מדבר פעוט. אבל את האמת, גם אני רוצה לדעת יותר
עליו. הבעיה היא, לדעתי האישית, שכשכל העסק הארור ייגמר, אני
לא חושב שהוא יקפוץ לכוס קפה. לך תשיג מידע על דבר כזה חמקני.
כמו לרדוף אחרי הרוח". פאקס שלף תמונה מכיסו והעביר אותה לידיו
של עוזרו. שלושה גברים צעירים חייכו אל טריי מהתמונה, כשברקע
מתנשא גג חרוטי כסוף. "זה לא מי שאני חושב שזה, נכון?" שאל
טריי. "זה כן," חייך הארי, "קיבלתי אותה מעינת בפעם האחרונה
שביקרתי אותה. היא אומרת שהתמונה צולמה בתקופה שהם היו מובטלים
מעבודה לזמן רב ואהוד קיבל עבודה באיזו תחנת טלוויזיה מקומית.
נראה טוב עם המצלמה, לא?". "ועוד איך. הייתי שמח לדעת מי שני
האחרים, ולגלות אם אפשר לדלות מהם עוד קצת חוכמת-שביט".
"ביקשתי את התמונה כדי לקבל קצת השראה. אולי אהוד היה מצליח
לשלוף איזה שביט-סטייל-הוקוס-פוקוס ומביא לנו קלסר ובו 500
עמודים של מידע על הגארול הארור ההוא". טריי נד בראשו בעצב.
"לפחות," הוא הצביע על חולצתו של אהוד, "הוא ידע מה זה מוזיקה
טובה. U2, לא פחות. הופעה חיה בבירת אירלנד. חבל שלא זכיתי
לראות את זה". האירוניה המדהימה הייתה ששניהם חיפשו השראה לגבי
יצור מוזר שמסוגל לצלם וידאו בתמונה של צוות של תוכנית
טלוויזיה מתה ששמה היה מבטבריה. מה חבל שאיש מהם לא העריך את
האירוניה הזו במידה הנכונה.

בכלא שאולתר בחופזה בנורפק, ישב קצין משטרה ובחן את אחד
העצורים מבעד לחלון כהה. "הם הרגו לי מלח," אמר לו מפקד קבוצת
הקרב המכונה 'דיקסי', "ופצעו שניים". "ובתמורה איבדו חמישה
ושלושה אחרים מאושפזים" הזכיר לו קצין המשטרה, "ויותר מזה, לא
הסינים ירו. היו להם על האונייה רק שלושה אקדחים ישנים והבדיקה
הבליסטית הוכיחה שכל הכדורים נורו מרובי M14. הילדים של צלופח
יביאו עלינו הרבה צרות". מפקד קבוצת דיקסי נד בראשו. "ועכשיו,"
המשיך קצין המשטרה, "אתה רוצה להשיג מהם מה? הודאה?". "לא,"
מפקדה של המשחתת 'ג'ון ס. מק'קיין' נחר, "שלחו אותנו לגלות
בוגד אמריקני שהיה אמור להיות על הספינה. אני חושד שהם יודעים
בדיוק איפה הוא". הקצין הנהן ואז נכנס אל החדר, בו ישב בראש
מורכן קברניט האושן טייד. הקצין הרים גבה אל החלון הכהה ואז
פנה אל הקברניט בסינית. זו הייתה הסיבה העיקרית לכך שהקצין עבר
בטיסה חצי מארצות הברית כדי לחקור בעצמו את העצורים. הוא היה
בן למהגרים סינים שהתעקשו ללמד אותו את שפת אמם. מעט מאוד זמן
עבר לפני שהקצין הנהן ויצא מהחדר בלי לומר מילה נוספת. הוא שלף
טייפ מנהלים קטן מכיסו, הניח אותו על השולחן ואז אמר, "אתה
צריך לראות איך משפיע האיום לחקור אותו בדרך הסינית. הוא שכח
מיד שמדובר במדינה דמוקרטית. האימה מהברבריות העתיקה בעולם
עובדת יפה גם היום. יש לך פה את ההצהרה. תחפש באיזור אנגליה
אחרי ספינה קוריאנית ששמה 'נאן גאן'".

העניין בוצע במהירות. לצערם של קבוצת קציני הצי שמונו לטיפול
בעניין, הכלי היחידי שהיה קרוב מספיק בשביל להתקרב לנאן גאן
לפני שכל העניין יפורסם היה הצוללת 'סי-דרגון', האחרונה מבין
חמש צוללות ה-'סי-וולף' שנבנו בתקופת המעבר מדגם 688 לדגם
וירג'יניה. לסי-דרגון לא הייתה שום יכולת לבצע עלייה אל
הסיפון, וממילא לא תכננו בצי לעצור את הספינה בלי נציגות
משטרתית שתמנע חזרה של מקרה כמו אושן טייד. סי-דרגון קיבלה
הוראה לעקוב אחרי הספינה אך לא לעשות דבר נוסף. למזלם, הקשרים
בין הצי האמריקני למקבילו הבריטי היו מספיק טובים בשביל לארגן
'מפגש' לא הרחק מהקולוניה הבריטית גיברלטר, לחופיה הדרומיים של
ספרד.

בינתיים, אי שם מתחת למים, עינת שרי סבלה קשות בתוך גוף הפלדה
הסגור שהיווה את הצוללת טקסס. היא התרגלה שוב לתחושת
הקלסטרופוביה והבדיחות שלה מצאו חן בעיני הצוללנים האמריקנים
לא פחות משהצחיקו את עמיתיהם הישראלים. הבעיה הייתה אחרת. היא
דרשה מהשלושה שידעו את זהותה האמיתית לשמור על זהותה
כתת-קומאנדר מייה קיין. באותה מידה יכלה עינת לדרוש מלביאה
להכריז על צמחונות ולהזמין חבורת אנטילופות למסיבת קוקטייל על
שפת הבריכה. בצוללות אין סודות. רב-המלחים שהיה אחראי על
שידורי הטלוויזיה הפנימית, החליף ביום השני לשיט את סרטי
הפורנו המקובלים בסרט אקשן הוליוודי ששמו "British Heroes"
(גיבורים בריטיים או גיבורי בריטיש, תלוי לפי הקורא) אף כי
בישראל תרגמו את השם ל-"טיסת לילה קטלנית". כך אבדה המשמעות
הכפולה בשמו של סרט שהתיימר לתאר את האירועים המפורסמים בטיסת
בריטיש אירווייז לוד-ניו-יורק המפורסמת. "מבוסס על מקרה
אמיתי," נחרה עינת אל המרקע, "מקרה אמיתי בתחת שלי! היו בתא
ההוא רק שלושה. ובכלל, את האידיוט שהיה בתא טייס לא תפסתי שם.
חיקיתי דיילת והצעתי שיבוא החוצה לקבל כוס קפה. הייתי צריכה
להסביר לאידיוט שזה חלק מתקנות החברה במקרה של חטיפה, כדי
למנוע לחץ מיותר על אנשים חמושים. המטומטמים האלה חושבים שאפשר
לפתוח קרב יריות במקום צפוף כמו תא טייס מלא מכשירים חשובים?
נסו פעם לצוד צוללת אחרת בתוך אגם קטן, זה אותו דבר. אויש,
והדיילת הארורה בכלל לא הייתה כזאת גיבורה. היא התעלפה,
התעוררה ואז חטפה זריקת הרדמה. גם כן גיבורים. אגב, אפילו לא
ביקשו ממני עזרה. עשו את זה דרך 'המוסד' בלי שום התראה. אבל,"
עינת חייכה באירוניה, "אני לא זוכרת שהייתי כזאת אמיצה ויפה.
כנראה שלבחור את נלי פורטדו לדמות כזאת זו החלטה טיפשית. טוב
מה אפשר לבקש מזמרת שניסתה לעשות קריירה הוליוודית? ברוכים
הבאים להוליווד". הצוללנים, שניסו להראות כבוד כלפיה, נעו
במבוכה. "הרי הסרט מבוסס על מקרה אמיתי, הוא אמור להראות את
האמת, לא?" שאל מישהו. "אתה יודע," גיחכה עינת בתגובה, "כל מה
שמופיע בטלוויזיה הוא אמת, עד שמדברים עליך". למרות זאת, היא
נאלצה לסבול את הסרט הארור במשך שש פעמים נוספות לפני ששכנעה
את רב המלחים להקרין איזה סרט פורנוגרפי נחמד. בסך הכל,
הג'ינג'ית המטומטמת והסוס המסכן שלה היו יותר טובים (או לפחות
יותר נסבלים) מהעיוות של המציאות שנעשה לה.

מכל השמות בעולם, זה היה כנראה השם המוזר ביותר לספינה.
לפריגטות הבריטיות 'דגם 23' היו שמות משונים למדי והשם הזה
כנראה היה רק דוגמא טובה אחת. קראו לה 'מרלבורו', לא פחות ולא
יותר. כמובן שהכוונה הייתה למחוז שמכונה כך, לא לסיגריה
האמריקנית, אך מרלבורו צברה אוסף של כינויים, ביניהם גם הכינוי
הפופולרי 'מקל סרטן'. מרלבורו יצאה מגיברלטר כשעל סיפונה ארבעה
שוטרים בריטיים. דרך הלוויין קיבלה הפריגטה את מיקומה של נאן
גאן וקבעה את מסלולה למפגש.

בסי-דרגון ציינו בחיוך את התקרבותה של מרלבורו. דגם 23, גם ללא
האפשרות לתנועה זמנית על מנועי חשמל כמעט בלתי נשמעים, ידועות
כספינות שקטות מאוד. הסונאר של סי-דרגון, בסיוע אחד מהסונאראים
הכי טובים שידעה הצוללת אי פעם, זיהה אותה ממרחק רב יחסית.
"כאן באות צרות" חייך אחד מקציניה של סי-דרגון. הוא לא ידע עד
כמה צדק. אמנם, העלייה על הספינה הייתה הרבה פחות אלימה ממקרה
אושן טייד, אך היא השיגה את אותן תוצאות - הבוגד כבר לא היה על
הספינה - בהבדל קטן. אוניית צי ארצות הברית 'צלופח' הייתה חלק
מהניסוי האמריקני במערכת חסימת-התדרים החדשה 'איילין'.
למרלבורו לא הייתה יכולת, בשום דרך שהיא, למנוע מקציניה של נאן
גאן להזהיר בטלפון לווייני את האחראים עליהם בבייג'ין. לכן,
אפשר לומר שחלק מהאשמה בהתפטרות השנייה בלבד בהיסטוריה של
נשיאי ארצות הברית הייתה באשמתה של פריגטה בריטית.

בזמן שבסין החלו לנסות לברר מה קרה לאושן טייד ונאן גאן ולנסות
למצות את רווחים הדיפלומטיים המקסימליים מן הפרשה, נחת מטוס של
חברת התעופה הסינית בנמל התעופה של בייג'ין ועל סיפונו מקור כל
הבעיות, אדמירל (מיל') צ'ארלס אף. וודסון. הוא לא ידע כלום על
מה שאירע. הוא קיבל הסעה מיוחדת במסוק סיני אל האי שכונה באופן
בלתי רשמי 'אי העקרבים'. כשנחת, הופתע וודסון לגלות פלוגה שלמה
של חיילי חי"ר סיניים שהצטרפה לשמירה על האי.

מסתבר שהסינים לא היו טיפשים כלל וכלל. בזמן שצ'ארלס וודסון
נפגש שנית עם העקרבים השחורים ועינת שרי נאלצה להתמודד עם
ההערצה הקולקטיבית שצמחה במהירות בתוך קופסת הפלדה שהיוותה את
SSN775 'טקסס', החלו שירותי הביון הסיניים לקבל תמונת מצב
ראשונית על המתרחש בימים המערביים. קצין הניווט של אושן טייד
ניצל את זכותו לשיחת טלפון אחת כדי להזהיר את השגרירות הסינית
בוושינגטון. השגרירות פעלה במהירות וכשעתיים אחרי השיחה כבר
נפגש הקצין הסיני עם עורך דין. הקצין סיפר לעורך הדין את מה
שאירע וזה בתורו העביר המידע לשגרירות סין. בסין הצליחו שירותי
הביון להבין, פחות או יותר, את מה שאירע. מזכיר המדינה
האמריקני המופתע קיבל איגרת נזעמת מידיו של שגריר סין
בוושינגטון, איגרת שתבעה תשובות שהשר לא יכול היה לתת. עורכי
הדין שטיפלו במקרה דרשו, זכותם לפי חוקת ארצות הברית, לראות את
כל הנתונים שהתקבלו בחקירה הבלתי רשמית שהועברה זה מקרוב לידי

ה-FBI. הנתונים כללו, בין השאר, את עדויות אנשי 'צלופח'.
העדויות האלה טענו כי הסינים הסתערו על המלחים האמריקנים
וכתוצאה מכך נאלצו המלחים לירות כדי להתגונן. כמובן, העדות
הסינית טענה את ההפך הגמור. הדבר הגרוע באמת היה העובדה שעורכי
הדין קיבלו לידיהם דף שבו תוצאות הנתיחות שלאחר המוות ועוד
אוגדן ובו תוצאות הבדיקה הבליסטית. שני הדפים האלה, שחברו יחד
כדי לסתור את הטענה האמריקנית על הסתערות סינית, יהיו שווים
הרבה יותר מכל עדויות הראייה. עדי ראייה נוטים להתבלבל, וכל
עורך דין טירון ימצא דרכים לערער את אמונם של המושבעים
במהימנותו של עד ראייה. עם תוצאות של בדיקה בליסטית ועם
שש נתיחות שקבעו שהקורבנות מתו מטראומה מכנית של חדירה- כדורי
5.56 אמריקניים לדוגמא- הרבה יותר קשה להתווכח. הגרוע ביותר
עבור האמריקנים היה העובדה שעורכי הדין של הסינים יכולים תמיד
לפסול את המשפט בהליך פשוט עקב בעיה טכנית: ההלם של הקרב השכיח
מן המלחים את הצורך בל-יעבור להקריא לעצורים את זכויותיהם. רק
הטעות הזו לבדה תוכל לשחרר את כל העצורים הסינים, אך הסינים
ועורכי דינם הלכו על פרס גדול בהרבה מלשחרר כמה מלחים.

מלבד האיגרת הנזעמת, נדרשו בוושינגטון לטפל במשהו חמור בהרבה.
ב11 לספטמבר 2001 הזדעזע העולם כולו למראה תמונות האימה
מפיגועי מגדלי התאומים. מעטים השכילו להבין מה היה ההבדל
האמיתי בין הפיגוע ההוא לבין, לצורך הדוגמא בלבד, השמדת העם
שבוצעה ברואנדה בסוף המאה העשרים. כל אדם בעולם שהחזיק בידיו
טלוויזיה יכול היה לראות, ממאה זוויות שונות וממאה מצלמות
שונות, כיצד מטוסי נוסעים 'מנקים את קו הרקיע של ניו-יורק'.
בכל העולם שודרו תמונות הזוועה, וקולות האומללים שאיבדו את
יקיריהם נשמעו במיליארדי בתים. כן, ההבדל האמיתי בין מגדלי
התאומים ובין הטבח ברואנדה, היה העובדה שרשתות כמו CNN הביאו
את אימת התאומים לכל בית ורק חסרה היכולת להעביר את ריחות
האבק, הזיעה, האש והדם כדי להשלים את חזון האימה של אוסאמה
בין-לאדן. על רואנדה לעומת זאת, אף אחד לא שמע יותר מכמה
משפטים בין הפרסומות לתחזית מזג האוויר ולכן לאף אחד לא היה
אכפת. הבעיה החמורה באמת של וושינגטון הייתה העובדה שבין
המעטים שהשכילו להבין זאת, היה גם עוזר נמרץ לשר החוץ הסיני.
העוזר העביר את דעתו אל השר וכעבור שעתיים כבר יצאה ממשלת סין
בהצהרה אל הטלוויזיה המקומית. לא נדרשו יותר משעה וחצי נוספות
לפני שכתב CNN בבייג'ין התיישב מול ראש ממשלת סין.

התוהו ובוהו הזה גרם להידרדרות מהירה מאוד ביחסים בין ארצות
הברית לסין, שלפתע ראתה בצי האמריקני שמדרום לה איום. בלי הרבה
רעש וצלצולים החל צי סיני קטן להדרים לכיוון אי העקרבים. המצב
בהחלט נראה רע וישועה לא נראתה באופק. עכשיו, לך תסביר שהכל
בגלל קשיים בשפה.

"אנחנו מה???" גבותיו של לוטננט רוי ג'נסן התרוממו בהפתעה.
"נסוגים דרומה," חזר מפקד טייסת הויקינגים של 'ג'ון סי. סטניס'
על דבריו. "למה, המפקד?" השאלה באה מפיה של לוטננט-משנה אלן
סטארקס, שהייתה, באופן כמעט קבוע, בת-הזוג של ג'נסן בטיסות
הפטרול הרגילות. מטוסי הויקינג S3, מהפיתוחים המרשימים ביותר
של חברת 'גרומן', היו ציידי הצוללות הטובים בעולם במשך שלושים
שנה, פרק זמן מרשים כשלעצמו. רוב האנשים מופתעים לגלות שטייסים
מעולים לא ילכו בהכרח למטוסי הקרב המפוארים ובעלי השם. למען
האמת, בכל סיום קורס טיס נאלץ הצי להכריח כמות טייסים מסוימת
לבנות את הקריירה שלהם על המטוסים האפורים וחסרי השם האלה. רוי
ג'נסן היה אחד מאלה שנדחפו בכוח לתא הטייס של מטוס אשר ג'נסן
אף לא הכיר את שמו לפני שהתגייס. אבל, להפתעתו הרבה, ג'נסן
גילה כי להטיס 'משאית-זבל' כזו דורש מיומנות גדולה למדי,
ואחריות גדולה עוד יותר. מטוסי הויקינג הם הגנתה העיקרית של
נושאת מטוסים נגד 'כל דבר שיש לו שנורקל וכוונות רעות' כפי
שהוגדרה המשימה בשיעור התיאוריה הראשון של ג'נסן. לוטננט-משנה
סטארקס לעומתו הייתה מהיחידים שהתנדבו מרצון להטיס את הויקינג,
וככזו נחשבה מיד למשוגעת. היו שהתבדחו ואמרו שהמטוס עצמו
מטורף, רמז למערכת החשובה ביותר שבו: מערכת MAD (משוגע, מטורף)
שפירוש שמה היה Magnetic Anomaly Detector - מגלה חריגה
מגנטית. המערכת תוכננה לגלות חריגות בשדה המגנטי של כדור הארץ,
מהסוג שנגרם על ידי גוף ברזלי גדול עם שנורקל וכוונות רעות. מן
האנטנה היוצאת מזנבו יכול מטוס הויקינג להבחין בחריגה בתוך
מעגל שקוטרו כחמישים מטרים- לא הרבה במונחים ימיים אך בהחלט
יעיל. אבל עכשיו נדרשה 'סטניס' על 12 הויקינגים שלה, שאר
מטוסיה וכן כל ספינות הליווי להתרחק ממטרת המעקב הנוכחית שלה.
הדבר הפריע במיוחד לטייסי הויקינג, שהרי מטרת המעקב הייתה
צוללת, בדיוק הטרף ההולם למטוסים הקטנים והמכוערים. בציד
צוללות לא היה את הילת הזוהר שבקרבות אוויר ובטח שלא את הילת
המסתורין של המפציצים החמקניים. ומסיבה טובה: מרגע שגילית את
הצוללת, הרי שהיא מטרה איטית וכבדה שרק מחכה שתפיל עליה את
הטורפדו שלך. קרב בין ויקינג וצוללת הוא קרב הוגן בערך כמו
משחק פוטבול בין המיאמי דולפינס ובין קבוצת הטאץ'-פוטבול של
בית הספר היסודי של הנטסוויל, אוקלהומה. "נראה שלנוכחות של
הקבוצה יש השלכות שליליות על המצב הדיפלומטי באיזור, והממשל
שולח אותנו אחורה כדי למנוע החרפה של המצב הדיפלומטי ש- כך
דיווחו לי- התערער מאוד בעשרים וארבע השעות האחרונות" אמר מפקד
טייסת הויקינגים, "זה בסדר, האזור החיפושים עצמו נשאר תחת מעקב
קבוע ממטוסי הראדאר דגם הוק-איי. זה כל מה שאני יודע. אין לי
מושג מי יודע יותר".

כדי למצוא מישהו שידע יותר, היה על מפקד טייסת הויקינגים רק
לעלות חמש קומות למעלה אל משרדו של האדמירל שפיקד על קבוצת
הקרב של 'סטניס'. האדמירל המדובר, ישב באותה שעה במשרדו ושתה
קפה מכוס שעליה סימלה של הסיירת הגרעינית המנוחה 'לונג ביץ''.
הוא רטן לעצמו על הפקודות שקיבל, ולונג ביץ' הייתה בדיוק
הסיבה. האדמירל היה קברניט הסיירת כשזו חטפה טורפדו מצוללת
ידידותית בשל טעות בזיהוי. אדמירל סקוט דארן לא סלח לעצמו על
מקרה שלא היה בשום פנים ואופן באשמתו. לכן, מאז שראה את תמונות
ההרס שהשאיר טורפדו של הצוללת אלסקה בגופה של ספינת הפירטים
'סי קאונטר', הרס שדמה בצורה מחרידה להרס שהשאיר הטורפדו בגופה
של ביץ', הפך המקרה לכמעט מסע-צלב פרטי עבור האדמירל. הוא ראה
בתפיסתה של אלסקה את הדרך לכפר על טעות שלא עשה. ועתה הוא היה
חייב להתרחק ממושא המרדף בגלל 'קשיים דיפלומטיים'. "בטח ייצאו
לסינים כמה גלילים עודפים של נייר טואלט והמלוכסנים מסרבים
לשלם" נחר אל קצין המבצעים שלו. הקמב"ץ, קומאנדר מזדקן שחיכה
בקוצר רוח לקידום הבא, הנהן בסבלנות. "אז מה הסינים יכולים
להציע נגדנו?" שאל האדמירל. הוא רצה להיות מוכן לכל מקרה.
"בים, לא הרבה. מלבד כמה צוללות מהדגמים הרוסיים המיושנים
פוקסטרוט וקילו יש להם צי קטן של פריגטות ומשחתות שרובן ככולן
העתקים סיניים לגרוטאות סובייטיות-לשעבר שמקומן בבית אבות.
עיקר הכוח שהם מסוגלים לשלוח עלינו הוא מטוסי קרב. בעניין הזה
יש להם באיזור הדרומי של סין בערך ארבעים מטוסי תקיפה דגם
רוסיים דגם סוחוי-32 וכמאתיים מטוסי תקיפה מתוצרת ביתית מדגם
שניאנג J8. ה-J8 לא מדאיגים אותנו כל כך, אלה ציפורים זקנות
ועייפות - טווח הטיסה שלהם מגרד בקושי את הדרישות. הסוחוי
לעומת זאת נהנים מטווח טיסה ארוך מאוד ומחימוש מגוון שכולל בין
השאר גרסה סינית מוקטנת לטיל קינגפיש AS6. מלבד זאת יש להם
כמאה מטוסי קרב לעליונות אווירית סוחוי-27 ועוד כמאתיים שניאנג
J7. מטוסי ה-F22M שלנו לוקחים אותם בכיס הקטן. החשש הגדול שלנו
הוא שבמקרה של עימות הם יעסיקו את מטוסי הקרב שלנו בעזרת
המספרים הגדולים של מטוסי הקרב שלהם, בזמן שמטוסי תקיפה ינסו
להגיע אל הספינות. בשביל זה הצי שולח אלינו את קבוצת הקרב של
'קארל וינסון' והיא צפויה להגיע בעוד שבועיים וחצי". "מה
הגורמים להידרדרות הזו?" שאל אדמירל דארן. "אין לי שום מידע על
זה" ענה קצין המודיעין של האדמירל ובתמורה זכה לשטיפה קשה
ממפקדו.

אמנם, המידע על מה שקרה על סיפון אושן טייד נשאר חסוי, לפחות
עד מהדורת חדשות הערב הבאה של CNN אך בטקסס כבר ידעו הכל.
בדוגמא נהדרת לביורוקרטיה האנושית, הוחלט שאף על פי שאסור לספר
יותר מדי למפקד כוח המשימה האחראי על אזור סין, יש לספר הכל,
בפרטי פרטים ותוך שימוש מופרז במערכות הקשר הלווייני, לצוות
צוללת שכל הנגיעה שלה לעניין הוא הגדלת הסיכון להיתקל בכוחות
עוינים. טקסס קיבלה את הדו"ח בן עשרים ושבעת העמודים. תוך עשר
דקות כבר זימן קברניטה פגישת קצונה דחופה בחדר האוכל של
הקצינים. עינת האזינה בתחושת לגלוג לחדשות. מלבד הדרך שבה
הביעה את דעתה (דרך שכללה לגלוג סמוי ובוז גלוי לחצי מהעולם
בערך) היא לא דיברה כלל. ניתנת האמת להיאמר, שהיו לה בעיות
דחופות יותר וכפי שפתגם ישן של אהוד קבע "השועל שמולך מדאיג
הרבה יותר מהאריה שבאופק". עינת סבלה משוביניזם. רוג'ר פרנקלין
לא הסתיר את הנטיות הסקסיסטיות שלו וגם דאג להבדיל את עצמו,
הסוכן שפועל בשקט וביעילות מן "הקאובוי ממין נקבה הזו" שהתמזל
מזלה (וגם שהיה לה יובל שביט אחד לידה) והצליחה לפרסם את שמה
בתקרית אחת חסרת משמעות. עינת התמודדה בעבר מול הנטייה הגברית
לסקסיסטיות, בהצלחה מרובה יש לציין. עינת עברה את 'מבחן
המוסכמה החברתית' גם כשהצטרפה לסיירת אגוז, ויותר מאוחר
כשהתנדבה ליחידה קרבית גרביל, יחידה ג' הבלתי-מפורסמת. ההבדל
נעוץ בעובדה שגם באגוז וגם בגרביל אנשים התחילו ואז עצרו ואמרו
- 'רגע, היא הגיעה עד לכאן, היא לא יכולה להיות כזאת גרועה'
ואז נתנו לה הזדמנות להוכיח את עצמה. פרנקלין לא נתן לה
הזדמנות. "איך הוא מצפה שיוכיחו לו?" התמרמרה עינת בפני עצמה,
"הוא אפילו לא נתן לי הזדמנות". עינת ידעה שברגע שהיא תקבל
הזדמנות, היא תוכיח את עצמה. אחרי הכל, עינת הייתה בת למשפחת
שרי, ובן משפחת שרי לעולם לא מפספס הזדמנות. כמובן, כשאין
הזדמנויות, קשה עוד יותר לפספס, אבל גם בלתי אפשרי להתקדם.
ההשלכות החמורות ביותר של סכסוך וחוסר אמון בצוות עשויות לצוץ
ברגעים שבהם משהו לא צפוי יאלץ אותם לסמוך אחד על השני. אם הוא
לא יוכל לסמוך עליה ברגע האמת, הכל יכול לקרות. ולהפך, הודתה
עינת בפני עצמה. היא התקשתה לתת אמון באדם כל כך נפוח מיהירות.
"רק שיתן לי הזדמנות," חשבה, "והכל יסתדר".
אבל פרנקלין לא נתן.

מהדורת הערב של CNN חשפה את הפרשה שזכתה לשם המפוקפק
"טיידגייט" לעיני מחצית מתושבי העולם המערבי. התסיסה הבלתי
נראית בין ארצות-הברית וסין השליכה את מעטה ההסוואה שלה בכל
רחבי העולם. פתאום הפכו מקומות כמו צ'יינה-טאון בניו-יורק
וליטל-צ'יינה בלוס-אנג'לס למקומות לא מומלצים לביקור. תיירים
אמריקנים מיהרו לבדוק את הטיסות היוצאות מסין ולהפך. בארמון
טופקאפי, איסטנבול, נאלצו אנשי ביטחון טורקים להפריד בין זוג
סינים וקבוצה של חובבי מסעות אמריקנים שהחלו להתקוטט בכניסה
לחדר האוצר. בעשר וחצי בלילה, שעון וושינגטון, יצא דובר
העיתונות של הבית הלבן בהצהרה מבולבלת ונבוכה שלא השפיעה רבות,
מלבד העובדה שהדובר הודיע שמזכיר המדינה האמריקני יצא לסין עוד
באותו הלילה לסבב של דיונים כדי 'להבהיר את פרטי המחדל הזה'.
כמו כן, הוקמה ועדת חקירה ממלכתית מיוחדת שתבדוק את הפרשה
כולה. זו הייתה טעות טקטית מרהיבה בגודלה. לפתע פתאום 'נזכרו'
רשתות הטלוויזיה והעיתונים בפרשת העקרבים השחורים, בעיקר
בעובדה שועדת החקירה ההיא נכשלה לגמרי ופורקה ללא תוצאות. אף
דת בעולם לא יכולה למצוא כזו חזרה לתחייה כפי שפרשת העקרבים
השחורים, שנשרה אל מתחת ל-'אופק התקשורתי' קיבלה לפתע. כתבים
התחילו לפתע לשאול שאלות. יותר מדי אנשים התחילו פתאום לתהות
מה קרה עם העקרבים השחורים ואיפה התוצאות המובטחות ועוד אלף
שאלות דומות.
הזירה הפוליטית בארצות הברית תססה. היה חסר רק איזה משגה נוסח
'זיגזג ברק' כדי להשלים את התוהו ובוהו שנוצר לפתע פתאום.

מטוס הבואינג 747 היה מלא עד אפס מקום. זה היה ככה באוגוסט,
ידעו אנשי הצוות, כשכל העולם ואישתו יצאו לחופשה. הקברניט,
מייקל רוסלין שמו, צבר ניסיון ארוך בטיסות ממזרח אסיה לארצות
הברית. "אנחנו עוברים מעל קבוצת נושאת המטוסים סטניס" דיווח לו
טייס המשנה, רק לשם השעשוע. אין זה סוד שטיסות מסחריות בימינו
מתנהלות כמעט אך ורק על ידי הטייס האוטומטי. הטייסים נמצאים
במטוס בעיקר בשביל ההמראות, הנחיתות ומקרי חירום לא צפויים.
רוסלין נהג להעביר את השעמום הזה בקריאה של רומני מתח שונים.
כרגע, רוסלין הרים את עיניו מ-'סימן הארבעה' של ארתור קונאן
דויל. "אתה יודע שאחי שם למטה?" שאל את טייס המשנה. "באמת?
איפה?" השתאה טייס המשנה, שהיה מכר חדש לקברניט. "CG53" ענה
רוסלין, "הוא הקברניט שלה". "וואו" אמר טייס המשנה, "לא יכול
להיות!". "רוצה לבדוק?" גיחך רוסלין. הוא כיוון את תדר הקשר
ואז, "טיסת סאות'ווסט ארבע-אחת-חמש קוראת למובייל ביי. האם
רות?". במרחק של כעשרה קילומטרים מתחתיו, פנה הקצין התורן אל
מכשיר הקשר של CG53 Mobile Bay. "מי זה?" שאל בכעס, "הזדהה
מיד!". "רות, חמישים ושלוש," ענה רוסלין בגיחוך, "כאן טיסת
סאות'ווסט ארבע-אחת-חמש בטיסה מסחרית מטייפה ללוס-אנג'לס. אפשר
לדבר עם קפטן רוסלין?". "אה, זה אתה," ענה הקצין התורן. כעבור
דקה תפס קול חדש את אוזניות הטייסים. "מייק, טוב לשמוע ממך. מה
חדש?" שאל קברניט הביי. "אין הרבה חדש, רובי," ענה מייקל
רוסלין, "פטסי עדיין סובלת מבחילות הבוקר, אבל זה אמור לעבור
תוך שבועיים בערך. אצלך?". "אתה לא שומע חדשות, מייק?" שאל
קפטן רוברט רוסלין, "מתחמם פה. הסינים עושים שרירים בגלל איזו
שטות". "לא שמעתי," הודה הטייס, "מסוכן פה?". "כרגע לא," ענה
קברניט הביי, "אבל זה יכול להשתנות". רוסלין הטייס חייך. העולם
משתנה כל הזמן. זו דרכו. "קיבלתי, רוב. עוד משהו חדש?" שאל.
"לא," ענה רוסלין. "בסדר, אם כך. אפנה לך את תדר הקשר לפני
שתחליט לירות בי. אתה מגיע ליומולדת של פטרישיה בעוד
שבועיים?". "אני לגמרי לא בטוח," ענה רוברט, "אבל מקווה שכן.
תמסור לקטנה שדוד רובי אוהב". "בהחלט, רוב" ענה מייקל רוסלין,
"נדבר כבר". "כן," הסכים קברניט הביי, "אבל תעשה טובה, מייק,
לא כל כך מקובל לדבר ככה באלחוט. אז...". "רות," צחק הטייס,
"נתראה. אתה יכול להשתמש בי כמטרת-אימון אם אתה רוצה". "בסדר
גמור," רוברט רוסלין סיים את השיחה בלי להגיד לאחיו שבמסגרת
שגרת הפעילות של מובייל ביי, עקב מכ"ם ה-SPY1 של סיירת האייגיס
אחרי המטוס כבר כשהיה במרחק של ארבע-מאות קילומטרים. אין טעם
לספר כשהטייס מרגיש טוב מכך שנידב את מטוסו ואת עצמו. מומלץ,
לעומת זאת, לדאוג שנוסעי המטוס לא ידעו מכך בכלל - אנשים
מרגישים לא נוח כשהמכ"ם המעולה של סיירת הנ"מ הטובה בעולם עוקב
אחריהם.

במרחק של חמש מאות קילומטרים צפונה חגה סירת דיג קטנה על מקומה
ואז נעצרה ליד פריגטה סינית מדגם שהיה חיקוי מוצלח למדי לדגם
'קריבאק' הרוסי. למען האמת, הפריגטה הסינית שזוהתה על ידי
האמריקנים רק במספרה: "81-47" הייתה יעילה בהרבה מפריגטת הנצ"ל
הסובייטית ששימשה לה כבסיס. 81-47 צוידה בציוד שעליו יכלו
קברניטי הקריבאק הרוסיות רק לחלום. כרגע הייתה 81-47 במרחק של
כחצי קילומטר מאי העקרבים, שומרת מפני כל צוללת שעשויה להתגנב
לאיזור בלי הזמנה. סירת הדיג הקטנה, שעליה היו דייגים
מהונג-קונג התקרבה קצת יותר מדי לדעת קברניט הפריגטה. הוא הורה
לה לעצור. אחרי בירור מהיר ובדיקה שהכל בסדר, שחרר הקברניט את
שני הדייגים. שני הדייגים, לאחר שנרגעו, חזרו לסירתם והעניקו
לקברניט 81-47 גופת דג חרב שדגו באותו היום. הקברניט הודה להם
ושחרר אותם לפני שאץ להיפטר מגופת הדג המסריחה. הוא לא היה
מאלה שמפחלצים דגים.

איש מצוות 81-47 לא שם לב לעובדה שבזמן שהיו שני הדייגים על
הסיפון קפץ נוסע סמוי מן הסירה למים. אפילו הדייגים לא ידעו
שהוא שם. הנוסע הזה עלה על הסירה בנמל הונג-קונג והתחבא מעל
בית התורן עד שהתקרבה הסירה למרחק סביר. הפריגטה באה לו כמו
מלאך משמיים, עוצרת את הסירה, מורידה ממנה את האנשים, ועוד
במרחק סביר לגמרי מאי העקרבים. את חצי הקילומטר שחה מתחת למים
בעזרת בלון חמצן ומסיכת צלילה. הוא עלה על החול החמים של אי
העקרבים, העיף מבט מהיר מסביב ואז מיהר אל מחסה העצים. רק שם
הוריד את מסיכת הצלילה מעל פניו והביע בקול את דעתו על החדירה
הזאת. "אוכל, בקרוב!!".

פתיחת הדיונים הרשמית הייתה משמימה למדי. בכלל דיונים
דיפלומטיים יכולים להיות מייגעים כל כך - כל צד חוזר על עמדתו
במשך ימים ואפילו שבועות עד שאחד הצדדים משנה קצת את עמדתו
וחוזר חלילה. מזכיר המדינה האמריקני לחץ את ידו של עמיתו הסיני
בחיוך חם, כדרכם של דיפלומטים לפני מצלמות. אחר-כך נכנסו צוותי
המשא ומתן לחדר הישיבות ושר החוץ הסיני היה הראשון לתת הצהרה.
"אקצר בדברי," פתח השר, "ממשלת ארצות הברית פגעה ברכוש סיני,
ספציפית בספינת הסוחר האזרחית אושן טייד. חמישה אזרחים סיניים
נהרגו בידיים אמריקניות ועוד עשרים ושלושה מוחזקים כעת בכלא
אמריקני בלא הצדקה. זו פגיעה בריבונות ממשלת סין, רצח, חטיפה,
פיראטיות ותוקפנות חסרת הצדקה". האמריקנים החליפו מבטים
נבוכים. האשמה כזו בדרג דיפלומטי גבוה שווה לצעקת, "אתה שכבת
עם אישתי שדדת את ביתי, ורצחת את הדג זהב שלי," במקום פומבי.
"ארצות הברית," ענה מזכיר המדינה האמריקני בנימה מפייסת,
"מרגישה שלא בנוח על האירוע המצער הזה. נראה כי נעשו כמה משגים
אמריקניים בטיפול במקרה. יש לציין שאושן טייד סייעה להברחת
בוגד אמריקני מתוך ארצות הברית, כפי שהודאתם של אנשי הצוות
מוכיחה. סיוע זה הוא מעשה של עוינות שיש בו כדי להצדיק
מעשי-איבה כגון אלה שנעשו על סיפון אושן טייד. ארצות הברית
דורשת שיוסגר הבוגד צ'ארלס וודסון לידיה מיד. עד אז, לא תעשה
ארצות הברית דבר למען פתרון הסכסוך הזה". או במילים אחרות,
"בעיה שלכם. אנחנו יודעים מה היה הסיפור האמיתי אז לכו
להזדיין". שר החוץ הסיני הנהן. "אני מציע," אמר, "שנמשיך
מנקודה זו מחר". האמריקני הנהן, קם ולחץ ידיים עם הסיני למרות
חוסר המצלמות. שתי המשלחות פנו החוצה לאכול משהו כלל לפני
שיפרשו ללילה. זה נראה מוזר למדי לאחר דיון קצר ועוין, לראות
כיצד מתחלקות המשלחות לזוגות, אמריקני וסיני בכל זוג. ניתנת
האמת להיאמר, זו היא הדיפלומטיה האמיתית, החלק הפרקטי שבו
משיגים את הויתורים הקטנים שצריך בשביל לקדם את המשא ומתן. שר
החוץ הסיני ומזכיר המדינה האמריקני דיברו ביניהם בקול נמוך. לא
היה הרבה על מה לדבר, אך הסיני חייך כשנתן לאמריקני עצה טובה.
"תבוא מוכן. אני הולך להאריך מאוד בדבריי מחר". האמריקני, שידע
שהדיפלומט הזה מתאר תמיד את אורך דבריו לפני שהוא אומר אותם,
הנהן. דיון דיפלומטי שבו אנשים מאריכים בדבריהם מעניין בדרך
כלל כמו צפייה בחלזונות שמתחרים בריצת מרתון.
האמריקני ידע למה להתכונן.

העיניים השחורות צפו בסיור הסיני שעבר מתחתיהן. כפות הטפרים של
לגיון נרעדו מעט כששחור העיניים איזן את עצמו על הענף שלו. הוא
יכול היה ליפול עליהם כמו פצצה, ידע, אך עדיין לא. יש דברים
חשובים יותר. לגיון צפה בסיור המתרחק ואז ירד מן העץ ונעלם אל
תוך מעבה היער שצמח לכל אורך האי. תנועתו האיטית הזורמת וגופו
השחור גרמו לו להיראות כאילו הוא נמס אל תוך החשכה.

טקסס האטה את מהירותה לעשרה קשר, כדי לעבור את מאת הקילומטרים
האחרונים בשקט מרבי. מעל חופת הים החלה סערה להתהוות, דבר שיקל
מאוד על הצוללת להתגנב בלי להתגלות.

הבוקר פגש את מזכיר המדינה האמריקני בקור לא צפוי. הטמפרטורה
הייתה קצת מעל לעשרים מעלות, בדיוק מספיק בשביל לגרום לבן-אדם
להצטער ששכח את המעיל בבית והאמין לחזאים כשאלה אמרו שעכשיו
קיץ. מזכיר המדינה פסע בצעד קל אל תוך חדר הישיבות, לחץ שוב את
ידו של עמיתו הסיני והתיישב. הסיני קם ואמר, "ממשלת ארצות
הברית מחזיקה ברכוש ובאזרחים סיניים. המצב הזה לא יכול להמשך.
אנו דורשים שתחזירו את האונייה אושן טייד ואת צוותה לאלתר!".
האמריקנים נתפסו בהפתעה כפולה. הם ציפו שהסיני ישא נאום ארוך
ומייגע על המשמעות של כל העסק. הסיני, שהטעייתו הצליחה אפילו
יותר משחשב, השתמש גם במילה לא-מקובלת בדיפלומטיה. דרישה לעשות
משהו "לאלתר" היא כמו הצמדה של אקדח לראש. המילה הזו מקדימה
בדרך כלל רובים ותותחים. מזכיר המדינה האמריקני נתפס ללא מילים
ובבלבולו החריף את המצב כשדרש, בלי לחשוב על כך, "תנו לנו את
הבוגד וודסון או שאמריקה תיאלץ להסיק את מסקנותיה!". עוד
אקדח-לראש דיפלומטי. וכמו תמיד, במצב שבו שני אנשים מצמידים
אקדחים אחד לראשו של השני, מישהו ילחץ בסוף על ההדק.

ההתדרדרות הייתה מהירה מדי, כפי שיעידו היסטוריונים מאוחר
יותר. במקרה הזה לא יהיו הטענות ההיסטוריוניות הרגילות, "כל
המידע היה שם ואף אחד לא עשה אחד ועוד אחד". במקרה הזה פשוט לא
היה די זמן להפעיל מחשבון.

נשיא ארצות הברית היה נתון בלחץ עצום. מהצד הפוליטי נראה
שהקונגרס והסנאט איבדו לפתע את אמונם בנשיא. מצד הבוחרים- טוב,
אהוד הגדיר את זה יפה פעם: "כשיש שערורייה בגודל כזה, כולם
רוצים שמוטי ילך הביתה". גם אם נשאיר את המוזיקה המזרחית
בישראל, העניין ברור לגמרי. אנשים בלחץ עושים טעויות. כשאדם
קטן עושה טעות, היא בדרך כלל קטנה. כשהאיש החזק בעולם עושה
טעות, היא תמיד גדולה. והנשיא האמריקני עשה טעות. בניסיון עקר
ללחוץ על הסינים, הוא נתן הוראה שעמדה בניגוד לעצתם של כמה
יועצים טובים שהיו לו. מה חבל שהנשיא בחר להקשיב ליועצים
צבאיים שמכירים יותר את 'הדיפלומטיה על להב הסכין' מאשר
ליועצים אחרים, דיפלומטים ברובם, שהזהירו מפני מהלך כזה.

עם קבלת הצו הנשיאותי, עשתה כל קבוצת הקרב של נושאת המטוסים
'ג'ון סי. סטניס' סיבוב של מאה מעלות בערך ופנתה חזרה צפונה,
בהבדל אחד. רמת הכוננות בכל הספינות שבקבוצה 'קפצה' בשלוש רמות
שלמות למצב של: "אם הם מאיימים מדי, פתחו באש".

אלסקה צפה למשך ארבע דקות בתוך המבדוק המקורה שלה, רק כדי
לפלוט החוצה את צ'ארלס וודסון שנשלח, כדיפלומט, פחות או יותר
אל שר ההגנה הסיני, כדי להרגיע את הסינים בקשר לעסקה שעשו עם
העקרבים השחורים. SSBN732 חזרה אל מקומה הקבוע, קילומטר וחצי
מהמבדוק, בעומק של עשרה מטרים בערך.

משהו הטריד את הסונאראי הזוטר. לרגע נדמה לו שקלט משהו שנמצא
לפניהם. זה היה עשוי להיות סתם רחש של הים, חבורה גדולה מאוד
דגים או, וזה מה שהפחיד את אנשי טקסס, ספינה עוינת. הסערה
שהשתוללה מעליהם, דבר לא אופייני באוגוסט, מיסכה כמעט לגמרי
הרעשים שבאו מפני הים. לסונאר המתוחכם ביותר של צוללות
הוירג'יניה עדיין קשה להבחין ברעשים 'אנושיים' כשגלים בגובה
שני מטרים מתנפצים אחד על השני בים שהגשם מכה בו בלי הפסקה.
הסונאראי הזוטר הפנה את תשומת ליבו ועקב בדריכות אחרי מה שהגיע
אל מכשיר הסונאר הפסיבי של טקסס. עברו כמעט עשרים דקות לפני
שהבחין עוד פעם בקפיצת הרעש הזו. רק כשהים היה מעט שקט יותר
הצליח הסונאראי להבחין ברעש הזה. הוא היה מודאג. הוא היה צריך
דעה שניה. הסונאראי הזוטר קרא לאחראי המשמרת. זה הסתכל, בדק,
הצליח לקלוט עוד פעם את הרעש ואז החל להתחבט. זו הייתה עשויה
להיות ספינה. זה עשוי גם להיות רחש טבעי כלשהו- תוצא "רפאים
במכונה". קברניט הטקסס היה שקוע אותו רגע בשינה והסגן פיקח על
הניווט. אחראי המשמרת לא חשב פעמיים. קפטן רוסו ידע בדיוק מה
קורה כשקצין זוטר מפחד לפנות אל הקברניט. כשזה קורה, אנשים
מתים. לכן, בספר הפקודות של טקסס נכתב בפירוש: "לעולם לא יינזף
קצין זוטר על שהזעיק את הקברניט כדי להתייעץ. גם אם אתה בסך
הכל רוצה לדעת אם השעון שלך מדויק, קרא לי!". ההוראה אמנם גרמה
לכמה הרמות גבה, ביחוד עניין השעון, אבל העניין הובן. גאס רוסו
הגיע לחדר סונאר אחרי שתי דקות. הוא חשב על העניין, התייעץ עם
סגנו ולבסוף החליט להמשיך בכיוון הנוכחי, אבל בזהירות ותוך
שמירה מתמדת על ערנות חדר הסונאר. מיותר לציין שבמקום לקבל
נזיפה, קיבלו הסונאראי הזוטר ואחראי המשמרת טפיחה על השכם.

ההתחלה הייתה בשעה אחת וחצי בלילה, אם כי הזמן לא שינה כלום.
הזמן לא שינה כלום מכיוון שספינות פועלות עשרים וארבע שעות
ביממה וכנ"ל צוללות, בהן אור יום הוא דבר שיש לאחרים. על
סיפונה של הפריגטה גאלרי הבחין אחד ממפעילי הסונאר במשהו חשוד
במים. גאלרי שימשה כחלק מהמאסף של קבוצת 'סטניס', וככזאת היה
עליה לשמור על העורף. ככל הפריגטות דגם פרי, הייתה גאלרי
מצוידת בטכנולוגיה הכי טובה בתחום לוחמת הנצ"ל. הם עקבו אחרי
הרעש עוד כמה דקות לפני שדיווחו למפקד הקבוצה על חשד לצוללת
אפשרית. גאלרי קיבלה הוראה להרים את המסוק שלה לאוויר.
הסופר-סי-הוק הטיל חמישה מצופי סונאר לפני שקלט את הרחש. הפעם,
ממצוף הסונאר החמישי, זוהה הרעש בבירור כרעש מנוע של צוללת
דיזל.

הצוללת המדוברת הייתה מדגם פוקסטרוט, דגם מיושן ועלוב שאנשי
צוותו נכללים תחת הגדרת הפסיכולוגים: נטייה לאובדנות. הצוללת
הייתה כל כך מיושנת עד שמכשירי הסונאר שלה לא קלטו את הפריגטה
האמריקנית השקטה.

אחרי עוד עשר דקות כבר זוהתה הצוללת בוודאות. בהתייעצות מהירה
עם מפקד הכוח ועם מפקד לוחמת הנצ"ל של הכוח, הוחלט שהוראות
הפתיחה באש החדשות תקפות לגבי הצוללת הסינית.

אל מסוק הסופר-סי-הוק של גאלרי הצטרפו עכשיו שני מטוסי ויקינג.
רוי ג'נסן הוביל את מטוסו מעל לנקודה החשודה והפעיל את
'המשוגע'. מגלה החריגה המגנטית זיהה חריגה וג'נסן קרא בקשר,
"משוגע חיובי! משוגע חיובי! הטל עשן!". מסוק הסופר-סי-הוק הטיל
מצוף עשן ירוק מעל הנקודה. עתה הייתה לטייסי הויקינג נקודת
הטלה. ג'נסן סובב את מטוסו ופנה ליעף הטלה. "טורפדו אחת יצא!"
דיווח כשניתק הטורפדו מתחת לכנף הימנית. הטורפדו נפל למטה,
מצנח קטן מאט אותו כדי למנוע נזק פגיעה במים.

בצוללת הפוקסטרוט עדיין לא היו מודעים לכל מה שקרה מעליהם.
הסונאר העלוב של הצוללת ידע בקושי לספר על נושאת המטוסים
שמצפון להם. גורלה של הפוקסטרוט נחרץ למוות ידוע מראש.

טורפדו סימן 48 ADACP הוא שיא השקט כשמדובר בטורפדות. הטורפדו
התקרב אל מטרתו תוך שהוא משתמש רק בסונאר פסיבי. כשהיה במרחק
של חצי קילומטר בערך, הפעיל הטורפדו את הסונאר האקטיבי שלו.

אי אפשר, בשום פנים ואופן, להחמיץ את סונאר הביות האקטיבי של
טורפדו. מצופי הסונאר של הסופר-סי-הוק קלטו את רעשי המנוע של
הפוקסטרוט מתגברים לפתע, אך זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

"יש לי פיצוץ!" דיווח הסונאראי הבכיר בגאלרי, "רעשי בעבוע!
נקודה אחת לחבר'ה הטובים!".

על המסוק הסכים מפעיל המערכות עם הקביעה זו בזמן שזכה, בפעם
הראשונה בחייו, לשמוע את המחיצות הפנימיות של הצוללת קורסות
תחת עומס המים.

המעשה האחרון, והיחידי שהיה בו תועלת, שנעשה על סיפון
הפוקסטרוט נעשה על ידי סגן הקברניט. הקצין הסיני ניפץ בשניות
האחרונות לחייו מעטה זכוכית ומסוים ומשך בחבל ששחרר את מה
שמכונה בעגה הימית 'מזיין מקום'. מצוף החירום עלה אל פני הים,
התכוונן ללוויין מיוחד והחל לשגר אותות מצוקה. בכל אוניות הצי
האמריקני נקלט האות מיד. סטארק, פריגטה מדגם פרי שנפלטה מקבוצת
דיקסי הזכורה לטוב, הפעילה מיד את מכשיר חסימת התדרים שלה.
מערכת ILAA קטעה את שידור הלוויין של המצוף אך זה היה מאוחר
מדי.

במפקדת חיל הים הסיני קלטו את אות המצוקה, כמו גם את היעלמותו
המהירה. ההודעה, כמו גם ההערכה הנכונה שהצוללת הותקפה על ידי
קבוצת הקרב האמריקנית, עלתה מהר מאוד בסולם הפיקוד עד שהגיעה
לידי שר ההגנה הסיני. זה כינס במהירות ישיבה של הפוליטבירו
הסיני.

עברה רק שעה מהרגע שרוי ג'נסן השיג את ההריגה הראשונה שלו וכבר
יצאה הוראה לכוחות הסיניים. "יוצאים למתקפה!".
מזיין המקום של צוללת הפוקסטרוט גילה לכולם את מיקומה של קבוצת
הקרב, שנתיבה כבר היה ידוע. לא היה קשה לחשב את התקדמות הקבוצה
בשעה שעברה. תוכנית ההתקפה שבה השתמשו הסינים נקראה: "הדרקון
בעל שלושת הראשים". השם, שמקורו במיתולוגיה הסינית, הלם את
התוכנית להפליא.

עינת בהתה בלוח המשחק בזעף ואז אמרה, "חיסלת את המשחתת שלי,
נבלה!". הסונאראי משך בכתפיו ואמר "ו' חמש". עינת גיחכה אל לוח
משחק "ספינות מלחמה" כשאמרה "החטאת, בחור!". באופן אירוני
למדי, המשחק המכונה בעברית 'צוללות' הכיל רק צוללת אחת לכל צד.
למען האמת, הצוללת הייתה הכלי האחרון של עינת, במה שנראה יותר
ויותר כהפסד שלישי ברציפות לנער- הסונאראי היה בקושי בן עשרים
ושתיים- הזה. "ב' שבע!" אמרה בתחושת השראה. "החטאה!" גיחך
הסונאראי ואז, "ט' ארבע!". "פגיעה!" רטנה עינת בזמן שהניחה
סימון אדום על הצוללת. נשארה רק עוד פגיעה אפשרית אחת, ט'
שלוש, שהייתה מסיימת את המשחק, אבל קריאה ברמקול דרשה מכל אנשי
הצוות להתייצב מיידית בעמדות קרב. טקסס כבר הייתה מספיק קרובה
בשביל לזהות את הרחש המוקדם בבירור כפריגטה שהועתקה מדגם
קריבאק. איכשהו, במהומה שהתרחשה בין וושינגטון ובייג'ינג,
הצליחו אנשי הצי האמריקני 'לשכוח' לעדכן את הצוללת על המצב
המתוח ועל הוראות הפתיחה באש. טקסס לא ידעה שמותר לה לירות,
וגרוע מכך, טקסס לא יכלה לפלוט את עינת ואת רוג'ר פרנקלין
כשהפריגטה נמצאת בסביבה. הדבר הטוב היחידי שקרה באותו זמן היה
העובדה ששני אנשים ממחלקת סונאר קיבלו ציון לשבח על ביצוע טוב
של הוראות הקברניט.

"בוקר טוב, מר שניאנג!" מפעיל המכ"ם במטוס ה-E2 הוק-איי גיחך
כשהמכ"ם הגדול שעל גב המטוס גילה את הקבוצה הגדולה של מטוסי
הקרב הסיניים מדגמי J7 ו-J8. "סופר לפחות שתיים-חמש-אפס
מטוסים," דיווח מטוס המכ"ם אל קבוצת הקרב האמריקנית שנמצאה
מאתיים מילים מדרום לו. קבוצת הקרב עצמה הייתה בהאפלה
אלקטרונית- כל פליטה אלקטרונית נאסרה לחלוטין, כדי למנוע גילוי
מוקדם של מיקומה המדויק. שני מטוסי הוק-איי היו היחידים
ש-'פלטו' קרינת מכ"ם. לפי קרינת המכ"ם הונחו מטוסי הקרב
האמריקנים שבדיוק סיימו תדלוק אווירי אל הקבוצה האווירית
הסינית. ראשונים שצפו מטוסי ה-F22M החדישים. המטוסים הפעילו את
מכ"מי הטיווח שלהם ממש בקצה הטווח של טילי ה-AMRAAM שלהם. מטח
בן 96 טילים כוון אל מה שנראה כשלוש-מאות מטרות קלות. מיד אחרי
שמטוסי ה-F22M הסתלקו בשאגת מבערים, הגיעו עשרים וארבעה מטוסי
F/A-18E הישנים יותר, שמטח 96 הטילים שלהם היה קטלני לא פחות.
או היה אמור להיות קטלני לא פחות. משהו השתבש לפתע על מסך
המכ"ם בהוק-איי הצפון מזרחי. "לעזאזל, ספירת המטרות שלי
פוחתת!" קרא המפעיל בהלם. "עבדו עלינו!" הצטרפה קריאה ממטוס
ההוק-איי השני שגילה לפתע גל גדול של מטוסי J8 מגיע מהכיוון
הנגדי. עשרים וארבעה מטוסי ה-F22M שנחתו על סיפונה של ג'ון
סטניס כבר היו בתהליך מהיר של חימוש אך זה היה מאוחר מדי.
בינתיים, בהוק-איי הצפון-מזרחי הבינו לבסוף מה קרה לקבוצה
הגדולה שנעלמה לפתע מהמכ"ם שלהם. 192 הטילים שנורו לעבר הקבוצה
הפילו מאה וארבעה-עשר מטוסי J7 ופגעו בעוד ארבעה. שאר מטוסי
הקרב המיושנים זרקו את מערכות ההטעיה שנשאו מתחת לכנפיהם ופנו
לחזור לבסיסם. 192 הטילים האמריקניים הפילו 114 מטוסים, כמו גם
118 מתלי-כנף מיוחדים שיצרו אות אלקטרוני שנראה כמו מטוס תקיפה
שניאנג J8. זה היה ראשו הראשון של הדרקון.

הראש השני התקדם תחת חיפוי של מטוסי J7 וסוחוי 27 לכיוון קבוצת
הקרב האמריקנית. מאה וחמישים מטוסי תקיפה J8 כמו גם עשרים
מטוסי סוחוי 32 חדישים נעו לעבר הקבוצה האמריקנית. בלית ברירה
הורה מפקד הקבוצה להפעיל את מכ"מי הקבוצה. קשה להגיד שהקבוצה
האמריקנית הייתה חסרת מגן. היו שתי סיירות אייגיס דגם
טיקונדרוגה בקבוצה, כמו גם ארבע משחתות מדגם ארלי ברק ושש
פריגטות דגם פרי. בסך הכל למעלה מאלף טילי קרקע. סיירת האייגיס
מובייל ביי הייתה הראשונה להתחיל ברצף השיגור המהיר שלה.
הסיירת השנייה, וינסנס שמה, הצטרפה מיד וגם הספינות האחרות
מיהרו לזרוק את טיליהן אל הקלחת. אז ניגלה ראשו השלישי והאחרון
של הדרקון בעל שלושת הראשים, כשצי קטן של פריגטות ומשחתות דהר
דרומה לטווח טילים מקבוצת נושאת המטוסים האמריקנית. ברגע
שנתגלה הצי הרימה סטניס את שנים-עשר מטוסי הויקינג ואת עשרים
וארבעה מטוסי ה-JSF החדישים שלה נגד הצי המתקרב. מטוסי
הויקינג, למרות שיעודם הוא ציד צוללות, נושאים בדרך כלל גם
טילי הרפון נגד ספינות, לכל מקרה שלא יהיה.

כל העסק התרחש כל כך מהר עד שאפילו לא הספיקו להזהיר את התעופה
האזרחית להתרחק מן האזור. במקרה הזה, מייקל רוסלין הטיס בואינג
747 של חברת סאות'ווסט היישר לאיזור הקרבות, בלי לדעת מה הוא
מביא על עצמו ועל נוסעיו.

הגל הראשון של טילי הנ"מ האמריקניים נפגש עם הראש השני, מפחית
את מספר התוקפים למאה ועשרה. בערך באותו זמן הגיעו מטוסי
התקיפה האמריקניים לטווח טילים מהשייטת הסינית. הסינים לא
היססו וכשטילי אוויר-ים הרפון מיהרו אל ספינות חיל הים הסיני
שלחה השייטת מטח גדול של טילי נ"מ, הן נגד הטילים המתקרבים והן
נגד המטוסים שירו אותם.

רוי ג'נסן נאלץ לתמרן את הויקינג שלו בפראות כדי לחמוק מטיל
נ"מ סיני. ג'נסן כמעט וטעה לתוך טיל שני, אך הוא משך את מטוסו
למעלה, מכניס את מנועו לרגע אחד מפחיד של הזדקרות ואז הטיל את
חרטומו למטה, משחרר ענן של מוץ אלומיניום כאמצעי-נגד למכ"ם
הטילים המתקרבים. לצידו, ראה ג'נסן את אלן סטארקס חומקת מטיל
בעודה מתאמצת לשמור על מטוסה בכיוון הנכון. ואז, משום מקום,
פרץ טיל נ"מ סיני מתוך ענן, היישר אל מנועה הימני של 'ספארקי'.
מטוס הויקינג, כולל כל ציודו היקר ומכשיריו הרגישים הפך לכדור
גדול של אש שצנח במהירות. "ספארקי!" צרח ג'נסן, מאבד לפתע את
קור-רוחו.

מטח טילי הנ"מ השני הוריד מספר המטוסים הסיניים לארבעים ושישה.
עכשיו נכנסו מטוסי חיל האוויר הסיני לטווח וירו את טיליהם.

מובייל ביי זיהתה את הטילים הקרבים והפנתה את גל הטילים הרביעי
והאחרון של הקבוצה נגדו. מעליהם, בתא הטייס של הבואינג 747,
ניטש וויכוח חריף בין הטייס וטייס המשנה. "אני אומר לך, מייק!"
לחץ טייס המשנה, "ראיתי פיצוץ מזרחית לכאן!". "שטויות!" ענה
מייקל רוסלין, "אם משהו היה קורה, היינו מוזהרים. רוצה לבדוק?
טיסת סאות'ווסט לטייפה קוראת למובייל ביי, עבור". "מייקל
רוסלין?" שאל קול לא מוכר, "תעוף מפה כמה שיותר מהר, ילד! אתה
לא רואה שיש פה קרב?". "אההה, רות, מובייל ביי," גמגם רוסלין,
"תודה על האזהרה".

הבואינג החל לשנות כיוון דרומה כדי להתרחק מאזור הקרבות, אבל
זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. מטוס סוחוי 27 אחד, מהאחרונים
ששרדו בראש הדרקון השני, הגיע לטווח טילים ושיחרר שני טילים
מונחי מכ"ם לכיוון הג'מבו העמוס. יש לציין, לטובת הטייס, שהוא
חשב שהוא יורה במטוס מטען של הצי, שאם לא כן היה נוצר את נשקו.
חבל.

בזמן שלג'מבו של סאות'ווסט איירליינס נותרו שניות ספורות של
חיים, גילה רוי ג'נסן שהוא נמצא צפונית לשייטת הסינית. הוא קלט
מולו פריגטה אחת, נייחת.

ג'נסן לא ידע שבמרחק של חצי קילומטר מאותה פריגטה,
81-47, שוכנת טקסס ואנשיה נמצאים בלחץ. היו עוד שעתיים בלבד עד
שיזרח האור. בטקסס תכננו להוריד את שני הלוחמים בחסות החשיכה.
ברור למדי שלהוריד אנשים מהצוללת באור יום היה מסוכן מדי -
מישהו עלול להבחין בצוללת מן האי.
הנוכחות הבלתי ניידת של 81-47 קלקלה את התוכנית.

שני הטילים מונחי המכ"ם פגעו בכנפו השמאלית של מטוס הבואינג
וקטעו אותה, פשוטו כמשמעו. מטוס הבואינג איבד את איזונו
והסתחרר אל תוך הים.

"הו אלוהים" קרא קול ברדיו של רוי ג'נסן. קול נוסף הצטרף, "הם
הורידו את הג'מבו!". וקול שלישי מלמל "ארבע-מאות אמריקנים על
הקופסה הזאת והם פשוט...". ג'נסן התיישר אל מול הפריגטה.
שלושים וחמישה קילומטרים למטה וקדימה, זיהה המכ"ם של 81-47 את
המטוס המתקרב כמטוס עוין. 81-47 ירתה שלושה טילים בזה אחר-זה.
לג'נסן עוד היה טיל הרפון אחד ברשותו. הזעם אכל אותו, מוציא
אותו מנתיבי המחשבה ההגיונית. ג'נסן התעלם מאזהרת הטילים בעודו
מכוון את טיל ההרפון שלו אל המטרה. טיל ההרפון השתחרר מתחת
לכנפו של ג'נסן והחל דוהר אל מטרתו.ג'נסן חמק מהטיל הראשון
שכוון לעברו, שחרר ענן של מוץ שהציל אותו מן הטיל השני ואז צפה
בזעם כשהטיל השלישי פנה בחדות ופגע בטיל ההרפון. ג'נסן צלל
לעבר הפריגטה למרות שמטוסו היה חסר אונים.

על סיפונה של טקסס תכננו לשלוח הודעה לנורפק, כדי לקבל הוראות.
הפריגטה הסינית עמדה בדרכם להנחתה והיו רק עוד שעתיים עד השחר.
ואז קלטה מערכת הסונאר את הרעשים מלמעלה. "לעזאזל!" צרח מישהו,
"מה קורה שם??". הסונאר הפסיבי של טקסס היה מספיק רגיש בשביל
לגלות את הרעש שנוצר מכמה טילים שנורו מהפריגטה הסינית. שקט
דרוך ירד על הסיפון כעבור רגע כשהחליטו בטקסס שהטילים שנורו לא
היו ממשגר טורפדות עילי כלשהו.

ג'נסן היה אכול זעם. הפריגטה הסינית הייתה ישר מתחתיו, מכוונת
אליו עוד מטח של טילים. ג'נסן ראה את הספינה כמקור לכל הרע
שכבר קרה. אלן סטארקס, נוסעי הג'מבו וכל מי שכבר נפגע ועוד
יפגע. "כולם היו באשמתם," חשב ג'נסן בזעם, "באשמת המלוכסנים
הצהובים הקטנים האלה. המסריחים האלה! רוצחים! כמה ילדים היו על
הג'מבו ההוא??". אזהרת גובה-נמוך צרצרה באוזניו אבל לג'נסן זה
כבר לא היה אכפת. בזעמו הנורא כבר לא חשב ג'נסן על שום דבר פרט
להשמדה של הפריגטה הסינית המרושעת. הוא ראה את המבנה העילי של
הפריגטה מתנשא מולו. מחשבתו האחרונה הייתה שאם יכלו הסינים
להכות כך אזרחים תמימים, הרי שמעשהו הוא קדוש. מלותיו האחרונות
של לוטננט רוי ג'נסן, אוויריית צי ארצות הברית, היו: "מגיע
לכם, כלבים!".

ה-S3 התרסק אל תוך המבנה העילי של 81-47, מתיז דלק סילונים
בוער לכל עבר. שריפה איומה ניצתה מיד, שורפת אנשי צוות וציוד
כאחד. האש התפשטה במהירות עצומה עד שהגיעה למחסן הנשק של
הספינה. בפיצוץ גדול סיימה 81-47 את דרכה בצי הסיני.

"הו אלוהים," אמר אחד הסונאראים, "מה זה היה?". הרעש של
התרסקות הויקינג אל תוך הפריגטה נשמע כמו פיצוץ רציני בסונאר
של טקסס. ואז הצטרף הפיצוץ השני והקולות האיומים של ספינה
טובעת במהירות. "מה קרה שם?" שאל הקברניט. "לא יודע," הודה
הסונאראי, "נשמע כאילו הסינים חטפו טיל בתחת". "הם הלכו
לגמרי?" שאלה עינת. הסונאראי הנהן. "יפה," קברניט הטקסס הנהן,
"בואו נזרוק אתכם החוצה!".

שאריות הפליטה של חיל האוויר הסיני נסוגו לבסיסם. על סיפון
נושאת המטוסים סטניס ציינו אנשים בסיפוק שהתקפת האוויר נכשלה
לגמרי. שני טילים שהצליחו לעבור את מסך האש שיצרו ספינות
האייגיס הושמדו על ידי מערכות הגנת הנקודה של הסיירת וינסנס
ושל המשחתת ג'ון פול ג'ונס. ההתקפה הימית של הסינים עדיין לא
נהדפה אך המשחתות דגם ארלי ברק כבר שיגרו טילי טומהוק
ארוכי-טווח נגד הצי הסיני. הסיכוי שהסינים יגיעו לטווח שיאפשר
להם לשגר את הטילים קצרי-הטווח שלהם היה מזערי. מטייסת
הויקינגים אבדו חמישה מטוסים, מחיר כבד למדי. איש לא ידע על
הקרבתו של רוי ג'נסן וכמה חשיבות הייתה לה.

בחדר הסונאר של אלסקה עקבו העקרבים השחורים בעניין אחרי החלקים
שנקלטו מן הקרב. הם לא ידעו מה מתרחש אבל ידעו שהם הסיבה לכך.
הדבר הדאיג מאוד את מפקדם, רודני ברידג'ס. ברידג'ס ידע היטב מי
עליון על מי ולכן חשש שהמתקפה האמריקנית תגיע אליו מהר מאוד.
הוא לא ידע עד כמה טעה.

רשמית, זו מעולם לא הייתה מלחמה. מעשית, המלחמה הזו הייתה
המלחמה הקצרה ביותר בהיסטוריה. מזכיר המדינה האמריקני נכנס
לפגישה עם שר החוץ הסיני עוד לפני זריחת השמש. הייתה חצי שעה
של החלפת האשמות מבולבלת לפני שהאמריקני הניח לפני עמיתו הסיני
הצעת הפסקת-אש ללא תנאים. שר החוץ הסיני, שכבר עודכן בתוצאות
של "הקרב על סטניס", קיבל את ההסכם מיד.

בינתיים, על אי העקרבים, עצרו ארבעה חיילים לנוח. הם היו
שייכים לפלוגה הסינית שהופקדה על ביטחון האי. כשעלתה 81-47
בלהבות, שלח מפקד הפלוגה את ארבעתם אל החוף, לחפש ניצולים.
הייתה להם סירה מתנפחת במקרה ויראו מישהו במים. אבל ההליכה
מבסיס הפיראטים לשעבר אל החוף מול מקום טביעתה של 81-47 כללה
עליה של שני קילומטרים ואז ירידה של קילומטר וחצי, בינות עצים
סבוכים. ניתן אם כן להבין למה כשהגיעו למרחק חצי קילומטר מן
החוף, עצרו החיילים לנוח בקרחת יער קטנה. הם נשענו על גזעי
עצים, הציתו סיגריות והתרגעו להם. "חמש דקות," אמר אחד מהם.
אחר הנהן. ואז, כמו משום מקום, עלה לפתע קול פטפוט מוזר בין
העצים. ארבעת החיילים לא הבינו אנגלית, אבל מהר מאוד קלטו
שהשפה הזרה לא הייתה אנגלית. "קטארה איי קית'" נשמע הקול
הלא-אנושי, "ת'י אנאקיי". ארבעת החיילים קפצו על רגליהם,
ידיהם אוחזות ברובים. האקוסטיקה בקרחת היער הקטנה הייתה כל כך
טובה שאי אפשר היה לקבוע מאיזה כיוון מגיע הקול. החיילים
הסתכלו מסביב. ואז, מתוך עלוות העצים הצפופה, התעופף לפתע צל
שחור במהירות הברק. נראה היה שהדבר השחור עף למטה ואז למעלה
לעץ אחר. זה קרה כל כך מהר עד כי החיילים לא ממש הבינו מה ראו.
רק אז הבחינו שלושה מהם שהרביעי התמוטט על האדמה, מעיו נתלים
מחוץ לבטנו המשוסעת. "קאיי סי קא!" הקול הלא אנושי נהם.
החיילים הסינים דרכו את רוביהם בדיוק כשהצל השחור עף ביניהם
עוד פעם. שני חיילים ראו את הכיוון המשוער שבו נחת הצל השחור.
הם כיוונו את רוביהם וירו צרור ארוך. לא הייתה כל תגובה מהאזור
מלבד העובדה שציפורים בכל האי התעופפו. אז פנו שני החיילים אל
חברם, שגרונו נראה כמזרקה של דם. "בוא נסתלק," אמר אחד. חברו
הנהן, ואז נראה כמתרומם באוויר. הוא נפל על פניו, כתם דם מתפרץ
על בין שכמותיו. החייל האחרון שלף את הנשק המסוכן ביותר הידוע
לאדם - מכשיר רדיו. "הצילו!" צרח באימה אל כל מי שרק מוכן
לשמוע, "יש פה מפלצת!".

"הירגע!" פקד מפקד הפלוגה, אנג קן-טאי, שעמד במקרה במרכז
התקשורת של האי, "מה קרה?". "יש מפלצת!" חזר החייל באימה, "הוא
קצר את האחרים כמו חיטה!". "איפה אתה?" אנג קן-טאי סירב לאבד
את קור רוחו. "אני ב- אאארררג" קולו מוכה האימה של הרב"ט המסכן
נקטע בגרגור חנוק. "רב"ט לי! רב"ט לי! אתה שומע?" קרא מפקד
הפלוגה. לא הייתה שום תשובה. "תביאו הנה את כולם!" הורה. אנג
קן-טאי ידע מה הוא צריך לעשות.

על החוף מיהרו שני הצוללנים להתחבא בין העצים. עינת ופרנקלין
לא ידעו דבר על מה שאירע במרחק של חצי קילומטר מהם. הם לא ידעו
שמשהו לא מהעולם הזה הציל אותם כרגע ממפגש עם ארבעה חיילים
סינים. ואולי דווקא טוב שכך. עינת אספה במהירות את הציוד שלהם
ודחפה אותו מתחת לעץ שנעקר מסיבה לא ברורה. "שדר לטקסס," אמרה
לפרנקלין, "אני אתפוס נקודת תצפית". פרנקלין הנהן אליה ושלף את
מכשיר הרדיו. עינת מצאה עץ אחד שענפיו יצרו מין סולם לא נוח.
היא משכה את עצמה למעלה והציצה בזהירות מבין עלוות העץ
העליונה. יש מעט מאוד דברים שיכולים להפחיד חייל רגלי בודד
יותר ממסוק חמוש לאור השחר. לנגד עיניה של עינת ריחף מסוק
כלשהו, במרחק של חצי קילומטר בערך. בפעם הראשונה הבינה עינת
כמה הסתמכה לפעמים על הידע העצום של אהוד בכלי נשק וכלי רכב -
היא לא זיהתה את סוג המסוק ולכן לא ידעה איזה חימוש יש לו. לא
היה קשה לזהות את העובדה שעשרה חיילים היו ספונים ליד דלת
המסוק. עינת ראתה את המסוק מנמיך לתוך קרחת יער. זה הספיק לה.
היא גלשה למטה במהירות. פרנקלין, אוזניות ענקיות על אוזניו
ואנטנת לוויין קטנה בידו, סיים לדווח לטקסס והחל לדווח לנורפק
על מיקומם ומצבם. "יש מסוק שם," הצביעה עינת, "ודי הרבה
מלוכסנים עליו. למה לא אמרו לנו שיש להם פה כאלה?". פרנקלין
העביר את המידע החדש אל נורפק והיה מופתע לגלות שהם בעצמם
מופתעים. "הם שואלים אם מיקומנו בטוח," אמר לעינת. עינת משכה
בכתפיה. "בטח שכן," גיחכה, "לא הרגשתי כל כך בטוחה מאז
מצרים".

וודסון העביר הודעה חדה ממשלת סין לרודני ברידג'ס. "נכשלתם!"
אמרה האיגרת הזועמת, "תנו את הצוללת ותסתלקו". ברידג'ס הגיב
בזעם ושלח את וודסון עם איגרת חזרה. האיגרת אמרה במפורש
שהטילים שמכוונים לארצות הברית יכולים להתכוונן בקלות על ערים
סיניות. "תנו לנו לסיים!" הודיעה האיגרת. צ'ארלס וודסון שמח
שהיום כבר לא נהוג להוריד את ראשו של נושא בשורה רעה.

קן-טאי בחן ארבע הגופות בזוועה. אחת הייתה עם גרון משוסף, אחרת
עם בטן פעורה. השלישי חטף מה שנראה כארבע סכינים בפלג גבו
העליון. רב"ט לי, האחרון מבין הארבעה, היה תלוי מעץ על מה
שנראה כחבל עשוי ממטפסים. פיו היה פעור בצרחה אילמת בזמן
שעיניו היו חורים ריקים שעדיין דיממו כשהגיע מסוקו של קן-טאי
למקום האירוע. קן-טאי חילק הוראות במהירות, לגמרי לא מודע לשתי
עיניים שצפו בו מתוך עלווה סבוכה של עץ. העיניים השחורות משחור
קדחו אל קן-טאי. שחור-העיניים ידע עתה מי מפקד על הסינים
באיזור.

הקילומטר הראשון בטיפוס היה די מתוח. עינת חששה שכל רגע יפגשו
בחיילים סינים. המסוק הדאיג אותה פחות - העצים הצפופים ישמשו
מסתור מעולה. עדיין, החיילים הסיניים היוו בעיה. כל התכנית
עמדה על כך שאיש לא יהיה כדי להגן על המתחם, כך שהעקרבים
יוכרחו לצוף ולחשוף את הצוללת אלסקה. אם יהיו סינים כדי להגן
על המתחם, לא סביר שהעקרבים יצופו. אבל אין מה לעשות. היו להם
הוראות והן לא שונו לאחר שדיווחו על המצאות הסינים. חבל.

הסיור הזה היה מקומם. שני חיילים הוכרחו ללכת קדימה כפיתיון
בעוד ארבעה אחרים עוקבים אחריהם בחשאיות מקסימלית. השניים
הקדמיים הלכו באיטיות, סורקים בחשש את העצים שמעליהם. מה שלא
תקף את הסיור הקודם, הוא השתמש בשריגי מטפסים כדי לקפץ במהירות
מעץ לעץ, כך קבעה בחינה מדוקדקת של קרחת היער. שני הסינים לא
העלו על דעתם את האפשרות שיבחינו בארבעת החיילים שמאחוריהם.
הארבעה האלה היו הטובים ביותר בפלוגה, שקטים וחמקניים, בקיאים
בדרכי ההתגנבות ביער. לכן הייתה ההפתעה גדולה כשהם היו
הראשונים שהותקפו. אל גודל ההפתעה הצטרף גורם חדש. מה שלא היה
הצל השחור שראו השניים הקדמיים, היה נדמה שהוא יורק אש! סילון
אש קצר ומהיר הבעיר את בגדיהם של שלושה לוחמים ואז נעלם היצור
השחור בין העצים. שני החיילים הסתכלו אחד על השני באימה ואז
רצו לעזור לחברם שסבל מכוויות קלות. נדמה שהיער מסביבם בוער
כולו. "חזרה לבסיס," לחש אחד מהם, "נתפצל".
הרעיון היה טוב. היו שלושה חיילים שרצו בשלושה כיוונים שונים.
שחור העיניים רדף אחרי אחד מהם, אותו אחד שהעלה את רעיון
ההתפצלות. הוא זינק מעץ לעץ, כפותיו על טפריהן החדים תופסות את
הענפים באלימות בזמן שרדף אחרי החייל הסיני. לבסוף זינק ונחת
יש על גבו הסיני, משחרר צרחת ניצחון איומה. ואז, כאילו שמע
לפתע קול משמיים נפנה ראשו ימינה והוא טיפס שוב על עץ, משאיר
את הגופה המרוטשת מאחוריו.

"מה זה?" הצביעה עינת. "נראה לי כמו שריפה," אמר פרנקלין
בעוקצנות. הוא הרים את ראשו מעבר לשיח כדי להיטיב את קו הראייה
שלו. זו הייתה טעות קשה.

במרחק של פחות ממאתיים מטר צפה אנג קן-טאי בשריפה בעצמו, בראש
כיתת חיילים. אחד מהם זיהה את הראש המתרומם. הוא הפנה את תשומת
ליבו של מפקדו. אנג קן-טאי חשב בתחילה לירות. אבל אז הבין שיש
יתרון בלתפוס את האמריקני - לקן-טאי לא היו ספקות בקשר לזהותו
של המסתנן - בחיים. אולי הוא ידע משהו על 'המפלצת' הזו. הוא
פרש במהירות את תוכניתו בפני חייליו. האמריקני לא הבחין
בסינים, וזה, ידע קן-טאי, הוא המפתח לניצחון.

שלוש דקות מאוחר יותר, זעה עינת באי נוחות. הייתה תחושה מוזרה
בגבה העליון, מין צמרמורת חסרת רעידות שגרמה לעינת לחשוד שהם
לא לבד. "יש לי תחושה לא נעימה," אמרה. פרנקלין הביט בה בשאלה.
עינת סימנה לו לשמור על שקט בעוד ידה מתהדקת על התת-מקלע MP-10
שלה. זה היה מאוחר מדי. "ידיים למעלה!" צעק קול באנגלית במבטא
סיני, "זרקו את הנשק, אתם מוקפים! אין לכם סיכוי! היכנעו!".

עינת נדה בראשה אל פרנקלין ואז זרקה את ה-MP-10 שלה. פרנקלין
נחר וזרק את תת-המקלע שלו. משהו אמר לעינת שהוא מאשים אותה בכל
העסק. "מעולם לא לקחו אותי בשבי," אמר לעינת, "זאת הפעם
הראשונה ש-". "שתוק!" היסתה אותו עינת, "זכור את חוקי השבי".
"כאילו שזה ישנה משהו!" מלמל פרנקלין בעצבנות.

אנג קן-טאי, שפלוגתו נבחרה למשימת השמירה על האי בגלל שהיו בה
לא פחות מארבעה- סליחה, עכשיו רק שלושה- דוברי אנגלית, הנהן אל
אנשיו בזמן שעיקמו את ידי שני השבויים וכפתו אותן. קן-טאי זיהה
כבר את העובדה שהגבר נראה שביר הרבה יותר מהאישה אך היה שווה
לנסות. "מי את?" שאל את האישה. "תת-קומנדר מייה קיין, מספר
אישי 1178431456" ענתה עינת, ממציאה מספר אישי על המקום.
קן-טאי הכיר את העניין אך בכל זאת, "למה את כאן, תת-קומנדר
קיין?". "תת-קומנדר מייה קיין, מספר אישי 1178341456" ענתה
עינת. איש מלבדה לא שם לב לעובדה שהתבלבלה קצת כשחזרה על המספר
האישי. "כן, בסדר, תת-קומנדר. מה שלומך?" שאל קן-טאי.
"תת-קומנדר מיין קיין, מספר אי-". "בסדר, הבנתי," קן-טאי לא
איבד תקווה, "מותר לך לענות לי איך את מרגישה, לא? זה לא מידע
חסוי". "תת-קומנדר מייה-". "הבנתי!" קטע אותה קן-טאי. הוא פנה
לאחור ופקד בסינית, "תפרידו אותם. המסוק בדרך?". אחד החיילים
הנהן ואז הצביע לאחור. המסוק הסיני כבר ריחף מעל קרחת יער
קטנה. "אני לוקח אותו וחמישה חיילים," אמר קן-טאי, "המסוק יבוא
לאסוף את אלה שנשארו ואת האישה. תתייחסו אליה יפה". קן-טאי ידע
טוב למדי שיחס טוב יכול בדרך כלל להוציא משבויים את מה שמכות
והתעללות לא יצליחו. לא סתם הוא בחר את הגבר שיבוא איתו. אחרי
הכל, באופן מוזר למדי, נראה שדווקא הגבר האמריקני היה קרוב
בהרבה להתמוטטות נפשית.

המסוק המריא משם, לוקח את פרנקלין, קן-טאי וחמישה מתוך
שלושה-עשרה החיילים. אחד מהם התקרב לעינת ושלף קופסת סיגריות.
"מעשנת?" שאל. עינת הסתכלה אל קופסת הסיגריות- זו הייתה קופסת
הקאמל שלה. "תת-קומנדר מייה קיין, מספר אישי-" החלה שוב. "זה
בסדר, תת-קומנדר" הסיני משך בכתפיו, "לא רוצה, לא צריך".
"לפחות," עינת מלמלה כאילו לעצמה, "הם לא תפסו את מיגי". הסיני
פער זוג עיניים מופתעות ואז שחרר הוראה מהירה ששלחה ארבעה
חיילים למצוא עמדות תצפית. עינת עצרה חיוך. התעלול עבד יפה
למדי. עכשיו, אם רק תוכל להגיע אל הסכין שחבוי בשיפולי גבה...
הסיני זיהה את התנועה של ידה והנחית סטירה איומה על פניה.
"תוציאי את הידיים שלך משם, כלבה!" ציווה. עינת נאנחה. היה
שווה לנסות. הסיני בעט בה, מפיל אותה על גבה. ידו נשלחה אל גבה
והוציאה משם את הסכין. בדרך הרגישה עינת כיצד ידו מלטפת את
ישבנה. "השבי הזה יהיה קשה" חשבה. היא הביטה אל הסיני כשזה הפך
אותה. "אני חושב שיש לנו כמה דקות עד שהמסוק יגיע," אמר, "כמה
דקות של פרטיות". הוא חזר על דבריו בסינית וחבריו צחקקו. ידו
עברה על חולצתה של עינת, מלטפת. עינת התפתלה וירקה עליו. הסיני
מחה רוק מפניו בזעם. הוא תפס את רובהו, גרסה סינית לקלצ'ניקוב
הרוסי, והכה בפניה בכת. עינת נפלה אחורה. באותו רגע נשמעה שאגה
נוראית של זעם. לפני שאיבדה את הכרתה, היה נדמה לעינת שהיא
רואה כתם שחור צונח מתוך עלוות אחד העצים.

המסוק נחת עשר דקות מאוחר יותר. קרחת היער הייתה שדה קטל.
גופותיהם של שמונת הלוחמים הסינים שכבו שם, בשלבים שונים של
ביתור איברים. השבויה לא הייתה, אם כי החבל שקשר את שתי ידיה
היה חתוך להפליא. צוות המסוק המריא וחזר לבסיס כדי לדווח
למפקד.

אנג קן-טאי קילל בזעף. הוא היה צריך לפחות לקחת את הציוד של
השבויה ביחד איתו, כדי שלא יהיה לה ציוד אם תשתחרר. וכאילו זה
לא מספיק, הוא חזר לבסיס כדי לגלות שסיור נוסף שלו הותקף. הפעם
הניצולים ידעו לספר על משהו שחור ולא אנושי שירק עליהם אש-
מקור השריפה שהשתוללה שני קילומטרים וחצי דרומית לבסיס. זו
הייתה עוד בעיה. לקן-טאי לא היו הציוד או האנשים כדי לכבות את
השריפה ואם הרוח תשנה כיוון, עשויה האש להתפשט לכיוון הבסיס.
ואנשים כבר החלו להתלחש. דיבורים על מפלצת בגודל שני מטרים
וחצי עם שיניים וקשקשים ונשיפת אש. אולי אפילו איזה דרקון קטן
או משהו. דרקונים הלמו כל כך את המיתולוגיה הסינית עד כי
החיבור היה מתבקש. קן-טאי לא אהב את מה שקרה למוראל של היחידה
שלו. שישה-עשר מאנשיו מתו בתוך שש שעות. מה קורה על האי הארור?
קן-טאי מחה את המחשבה מראשו. היה לו שבוי לחקור.

"הם רוצחים אותי," חשב רוג'ר פרנקלין כשמטר חדש של בעיטות נחת
על גופו. שני החיילים הסינים נראו ממש כנהנים. קולה של דלת
נפתחת עצר את המתקפה. קול צעק משהו בסינית נזעמת. לפרנקלין היה
מספיק כוח בשביל להרים את מבטו ולראות את מפקד הכוח הסיני נותן
סטירה מצלצלת לאחד מפקודיו. הוא צעק עליהם משהו שפרנקלין לא
הבין. פרנקלין בהחלט הבין מה פירוש פניו הנזעמות ואצבעו המורה
אל הדלת. שני המענים הסתלקו בפנים חוששות. "לעזאזל!" הסיני עבר
לאנגלית כשכרע ליד פרנקלין המוכה, "אתה בסדר?". פרנקלין גידף
וירק שן שבורה. הסיני נסוג לאחור וצעק משהו מהדלת. "קראתי
לחובש," אמר, מתקרב שוב אל האמריקני הפצוע, "אנא סלח לי. הייתי
צריך לדעת ששני הלא-יוצלחים האלה יעוררו מהומות". קול חדש
הצטרף לשיחה ופרנקלין ראה חובש צבאי הודף את הסיני לאחור.
החובש החל לבדוק את האמריקני ואז אמר משהו למפקדו. הסיני הנהן.
"מים?" שאל את פרנקלין. פרנקלין הנהן בשפתיים סדוקות ונפוחות.
הסיני שלף סכין חדה ופרנקלין נרתע אינסטינקטיבית. "היי," המפקד
הסיני נד בראשו, "זה בשביל החבלים. הרי ממילא אתה לא בכושר
מספיק בשביל לתקוף אותי ואני עם חיילים. למה לי לדאוג?". הוא
חתך את החבל שקשר את ידיו של פרנקלין ואז הושיט את המימייה.
"תודה," אמר פרנקלין ולגם לגימה ארוכה של מים נקיים. "מרגיש
יותר טוב?" שאל הסיני. פרנקלין הנהן בתודה. "אני אנג קן-טאי.
הרשה לי שוב להתנצל על האידיוטיות שלי. כואב לך?". פרנקלין
עיווה את פניו ואמר, "כן, קצת". "אני אורה להדיח את שני
האידיוטים האלה" הבטיח קן-טאי, "אתה רוצה משהו נגד כאבים?".
פרנקלין הביט בו בחשד מה. "קודאין," הושיט לו קן-טאי, "מהתיק
שלך". "תודה," מלמל פרנקלין ואז בלע שני כדורים ביחד עם לגימת
מים נוספת. אדם נוסף נכנס לחדר. "זה קיאן," הציג קן-טאי, "הוא
דובר אנגלית. הוא ועוד שני חיילים ישמרו עליך מעכשיו. אבוא עוד
מעט כדי לראות שהכל בסדר. קיאן," קן-טאי לא אמר מילה בסינית
בכוונה, "אם תיפול עוד שערה אחת ממנו אתה ושני האחרים תיירו
למוות. מובן?". קיאן ענה ב-"כן המפקד" באנגלית. קן-טאי יצא בלי
מילה נוספת.

הוא היה די בטוח שזה יעבוד. קודם מכות כדי להחליש את ההגנות
הפסיכולוגיות ואז שילוב של קודאין וסימפטיה - בינגו! השלב הבא
היה ארוחת ערב. זו תגיע בעוד חמש דקות, לכאורה רק עבור קיאן
ושני השומרים. קיאן יזעף על הטבח, יורה לו להביא עוד ארוחה ואז
יתן את ארוחתו שלו לאמריקני. רק אחר-כך יכנס קן-טאי לתמונה.

היה חושך כשעינת התעוררה. הרצפה שעליה שכבה הייתה רכה ודביקה
משהו. היה נדמה שהרצפה נעה כמו גלים בים. עינת עצמה את עיניה
ונשמה מספר נשימות עמוקות. גשר אפה כאב היכן שפגעה קת הרובה
ועינת קיוותה שהאף לא נשבר. למרות זאת, הדאיגה אותה יותר
האפשרות שקיבלה זעזוע מוח - אפשרות שנראתה יותר ויותר סבירה
כשהרצפה לא חדלה להיטלטל מתחתיה. עינת פתחה את עיניה באיטיות
ואז הבינה שלא הזתה. היא הייתה בסירת גומי מתנפחת ששטה על
המים. היא התיישבה לאט, מדחיקה כאב הולם ברקותיה. מבט ימינה
גילה לה את האי במרחק של כחצי קילומטר. על הסירה היה חלק
מהציוד שלה, ועינת הבחינה מיד שרוב הדברים שלה נשארו אצלה.
רובם אבל לא כולם. ה-MP10 והמחסניות נעלמו, כמו גם משקפי
ראיית-הלילה שלה, לבנת חבלה, רימון עשן ושני רימוני יד. "ויש
פה פתק," חשבה כששלפה את פיסת הנייר המקומטת מכיס פנימי בתיק.
עינת אימצה את עיניה אבל לא הצליחה להבין את מה שהיה כתוב בפתק
באור הקלוש. היא חיטטה במהירות בתיק ומצאה פנס קטנטן. הכתב היה
עקום ומעוות כאילו נכתב ביד רועדת וחסרת הכשרה.

             לא דואגת פרנקלין! לא דואגת אלסקה 732! הסתלקי  
            עכשיו        חזרה  
         לסירה מתחת למים! זה לא מקום לנשים! אני מטפל בעיות!
לכי לך!
 
                            אדמירל סיני בט' 3


עינת נדה בראשה אל הפתק המוזר ואז החלה לקבוע היכן היא נמצאת.
היא לא נזקקה להרבה זמן כדי לקבוע שהיא במרחק של עשרים וחמישה
מטרים בלבד ממיקומה של טקסס. טקסס הייתה אמורה להוציא את
הפריסקופ שלה בכל שעה עגולה בזמן החשיכה ולחפש את עינת
ופרנקלין, בהנחה ואלה יחזרו מוקדם מהצפוי. מבט בשעון גילה
לעינת שהשעה היא עשר דקות לחצות. עינת משכה בכתפיה, הציתה
סיגריה ונשענה לאחור.

באופן כמעט אירוני, בזמן שעינת קיבלה מקלחת טובה ומיטה חמה על
סיפון הצוללת האמריקנית, נהנה רוג'ר פרנקלין מאותם דברים. אף
על פי ששני חיילים סינים השגיחו עליו בזמן שהתקלח, הרי שמפקד
הכוח הסיני התייחס אליו בהגינות מספקת וסידר לו מיטה טובה.
פרנקלין לא יכול היה שלא לתהות מאיפה שלפו את כל הסיפורים על
הסינים הנוראים. הוא כמעט חיבב את המפקד הסיני. לא היה לו מושג
שזה בדיוק מה שהסיני ניסה להשיג.

היו דמדומים נעימים במזרח כשאנג קן-טאי התעורר. "יהיה יום יפה
היום" חשב כשהציץ מחלון החדר ששימש לו כחדר שינה. הוא התלבש,
רחץ את פניו ופנה החוצה. במרחק של עשרים מטרים ממנו הייתה קרחת
קטנה ביער ובה ספסל למי שמעוניין לשבת קצת בין העצים. קן-טאי
הופתע לגלות את הספסל באי של פיראטים אבל נאלץ להודות שגם
פיראטים הם בני אדם. הוא התיישב על הספסל והצית סיגריה. דברים
לא התרחשו כמו שצריך, הודה בפני עצמו. השבוי שלו היה עייף מכדי
להיחקר בלילה ועשוי להרגיש טוב מדי מכדי להיחקר בבוקר. האישה
נמלטה. והיה את עניין 'המפלצת' לכאורה שהסתובבה באי. המוראל
נפגע. קן-טאי הביט מזרחה אל השמיים המתבהרים וניסה למקד את
מחשבתו. "קטארה" נשמע לחשוש מעל לראשו. קן-טאי קפץ ממקומו
והביט סביב. לא היה שום דבר. "דמיינתי," חשב, "כל דיבורי
המפלצות גורמים לי לחשוב יותר מדי". "קאיי סי קא!" לחשש
הקול בנימה מאיימת. "לעזאזל!" אמר קן-טאי בסינית. "קינטאררא
קי ת'י קייה!" נדמה היה שהלחשוש מגיע מכל הכיוונים. "איפה
אתה?" שאל קן-טאי בסינית. "מייה קיין" לחשש הקול עוד פעם.
קן-טאי חשב בהתחלה שהקול הביע את שייכותו אבל אז הבין שהקול
הזה הוא נשי בערך כמו קולה של גיטרת רוק עם 12 מיתרים. "אתה
שחררת את מייה קיין?" שאל קן-טאי. "כן," הקול נשמע כאילו
הוא מצחקק, "אתה למות". "אתה חושב שתוכל להרוג אותי?"
קן-טאי באמת החל לפחד אך סירב להראות את זה, "אני במרחק של
עשרים מטר מעשרים חיילים ערים וחמושים. אתה מספיק מהיר בשביל
להרוג אותי לפני שהם יראו אותך וירו בך?". "נסה" הציעה
המפלצת. קול שבר נשמע מאחורי הספסל וקן-טאי פנה לברוח. הוא החל
לצרוח אל חייליו מיד. חייליו ראו אותו מתקרב, היה הבזק קצר
מאחוריו, ומוחו של אנג קן-טאי נשפך על אדמת אי העקרבים.

שחור העיניים בחן את ה-MP10 מושתק-הקול בסיפוק. "יעיל"
גיחך בקולו הלא אנושי. ואז נפנה לברוח מחבורת חיילים שהחלה
לחפש את המקור למוחו המפוזר של מפקדם.

בערך עשר דקות יותר מאוחר, התפוצץ המסוק של הפלוגה הסינית. רוב
החיילים היו שקועים עדיין בחיפוש אחרי הרוצח הלא ידוע. המסוק
המתפוצץ משך אליו חיילים אחרים. הבניין עצמו נשאר כמעט ללא
שמירה.

"מה זה היה?" שאל פרנקלין. הסיני ששמו קיאן משך בכתפיו. הוא
המתין במשך רגע ארוך, מנסה לשמוע משהו שיבהיר את העניין ואז,
כשלא שמע כלום, הצביע על אחד החיילים ודיבר בסינית. החייל
הנהן, הצדיע ויצא בריצה. בתוך שלושים שניות נזרק החייל, פשוטו
כמשמעו, בחזרה אל תוך החדר. פצע דקירה ענק בחזהו התיז דם לכל
עבר. "מה לעזאזל??" קיאן והסיני השני הביטו באימה בסילון הדם
החם. פרנקלין שמע קול דרדור מתכתי מוזר. חפץ כדורי קטן נפל
לתוך החדר ובתוך חמש שניות היה החדר מלא בעשן. מתוך העשן
הופיעה לפתע דמותו השחורה של לגיון, משספת וקורעת.

"מה העיקרון?" שאלה עינת את עצמה, "בכל חידה יש הגיון. איפה
ההגיון של החידה הזאת?". היא קלטה מיד את העובדה שהחתימה על
הפתק הייתה חידה. אבל מאיזה סוג? האדמירל הסיני - עינת לא
הכירה אף סיני, מלבד איזה עובד זר שהכירה פעם בישראל, שלא לדבר
על אדמירל. ומה הקטע עם ט' 3? ברגע שהיא תדע את השם, היא תחליף
את האות השלישית בט'? עינת לא הבינה. "משגע אותי לא להבין,"
אמרה לקברניט הטקסס ביאוש. הקברניט משך בכתפיו. זה לא היה העסק
שלו.

רוג'ר פרנקלין החל לרדת לכיוון הים בלי להביט לאחור. הוא לא
ממש רצה לראות את הדבר השחור ההוא. והאמת היא שהדבר הזה לא
בדיוק חשף את עצמו. הוא נשמר כל הזמן מלהיראות ממש. זה לא ממש
הטריד את פרנקלין. אם יראה יותר טוב מה היה הדבר השחור הזה הוא
כנראה יזדקק לאשפוז בכפייה. "הסתלק" אמר לו היצור בקולו
המשונה, "חזור לסירה מתחת למים!". פרנקלין משך בכתפיו
והמשיך ללכת, מחליק מעץ לעץ כדי לא להיראות.

בערך שעה אחרי זה יכול היה צופה מקרי להבחין בדמות שחורה
שזינקה לתוך מי ים סין. למרבה המזל לא היה אף צופה מקרי שיבחין
בדמות השחורה. תוך שהוא נוהם משהו לא מובן, צלל שחור העיניים
לכיוון הצוללת שהייתה בעבר אוניית צי ארצות הברית אלסקה.

SSBN732 היה שמה הרשמי. פירוש ראשי התיבות הוא צוללת טילים
בליסטיים גרעינית 732. היו לה עשרים ושלושה טילי טרידנט D5,
כוח הרס שמשמעותו האפשרית היא מאתיים ושלושים ערים מושמדות
לאפר. כמו כן, אלסקה הייתה מצוידת במכשור סונאר רגיש ביותר,
הייתה שקטה כקבר עצמו והייתה חמושה בטורפדות סימן-48 דגם ADACP
להגנה עצמית. כרגע, במרחק של בערך מאה מטר מאי העקרבים היו
טילי הטרידנט חסרי משמעות, הסונאר וההנעה חסרי שימוש והטורפדות
חסרי תועלת. שתי צוללות סיניות שמרו על אלסקה מפני התקרבותם של
כוחות עוינים, כמו גם מפני האפשרות שאנשי הצוות החדשים של
אלסקה יחליטו להסתלק. לא הייתה שום תועלת בכל הציוד והאנשים של
שלוש הצוללות כשדמות מתגנבת הצמידה מין חומר דביק לצדה התחתון
של צוללת הטילים. המיקום היה בערך שני מטרים וחצי מהמדחף של
אלסקה, ולא סתם.

בערך עשרה מטרים מצפון לאלסקה, צפה הדמות השחורה. העיניים
השחורות פנו אחורה והסתכלו בציפייה.

הפיצוץ לא נשמע מעל המים, אך נקלט היטב בסונארים של שתי
הצוללות הסיניות כמו גם של טקסס. באופן לא מפתיע לא נקלט
הפיצוץ בסונאר של אלסקה עצמה - הרעש היה צמוד לגוף בחלק שאינו
נכלל בקשת הסונאר הפסיבי. כמות חומר הנפץ הפלסטי הייתה קטנה כל
כך עד שיצרה בסך הכל חור בקוטר של מטר בערך. הפיצוץ גם קטע חלק
ממערכת ההנעה של אלסקה, הופך את הצוללת למשותקת לגמרי.

העיניים השחורות ראו את המים מבעבעים קלות. שחור העיניים גיחך
לעצמו ואז שב וצלל.

על סיפון צוללת הטילים נשתררה מהומה גמורה. הרעד שטלטל לפתע את
הצוללת יכול היה להביע רק דבר אחד. נייתן בראדלי, היחיד מבין
העקרבים השחורים שידע מספיק בשביל לאבחן את הנזק מיהר אל
הירכתיים. הוא החל לצעוק הוראות מהירות. תוך דקה כבר הזרימה
אלסקה אוויר דחוס אל מכלי הזיבורית שלה, בתהליך מהיר של ציפה.

"מה זה אומר?" שאל הסונאראי של טקסס. "זה אומר," גיחכה עינת,
"שצריך להודיע לצי להרים לאוויר איזה מזל"ט!". "פגיעה בט' 5'"
אמר הסונאראי. "מה?" שאלה עינת. "ט 5'. שם הייתה הצוללת שלך,
נכון?". עינת נאלצה לחשוב לפני שהבינה שהמלח מדבר על משחק
ה-'ספינות מלחמה' ששיחקו. "לא," היא גיחכה, "זה היה ב... ב...
אלוהים! אתה גאון!". "מה אמרתי?" שאל הסונאראי את חבריו לצוות
כשעינת נסוגה מחדר הסונאר במהירות.

אלסקה עלתה על פני המים כמו לווייתן פצוע. גופה בן ה170 מטרים
נטה ימינה וגרם לאשליה אופטית שהצוללת 'קפאה' באמצע התהפכות.
האמת היא שהצוללת הייתה בסכנת התהפכות אמיתית למדי. צוללות
אינן בנויות להתמודד עם גלים גבוהים, ובנוסף לכך, לאלסקה הייתה
עכשיו נטייה מסוכנת על צידה. גל בגובה מטר וחצי יספיק כדי
להפוך את הצוללת הפגועה על צידה.

על סיפון הצוללת עשו העקרבים השחורים הכנות מהירות לנטישה.
בחינה מהירה של החור העלתה שאלסקה תמשיך לצוף כל עוד היא על
פני המים - צלילה תגזור את דין הספינה לטביעה בתוך חמש דקות.
הגלים עשויים לעורר בעיה רצינית לא פחות. לאלסקה היה מחסה מוגן
במרחק של חצי קילומטר ממנה. המחסה היה חסר תועלת - הצוללת הנכה
לא תוכל לזוז לפני שתקבל מדחף חדש וחלקי חילוף נוספים למערכת
ההנעה. רודני ברידג'ס, מפקד העקרבים, החליט לאחר מחשבה מהירה,
שעדיף לא לנטוש את הצוללת. אחרי הכל, הצוללת הייתה הקלף היחידי
של העקרבים השחורים מול ממשלות ארצות הברית וסין. ברידג'ס שלח
את נייתן בראדלי לחוף כדי להשיג ציוד ריתוך. בראדלי חזר ובפיו
סיפורים על ההרס שהשאירה 'מפלצת' כלשהי בחוף. "הם טוענים,"
סיפר, "שזה היה משהו שחור בגודל שלושה מטרים, כולו מכוסה
קשקשים ויורק אש". "שטויות," נחר ברידג'ס בתגובה, "כנראה שאיזה
צוות אמריקני שיחק משחקים עם המוח שלהם". בראדלי זכר את סיפורו
של הסיני דובר האנגלית האחרון, את פניו שהיו חרוכים עדיין
מלחימה באש שעלתה מהמסוק הסיני, ולא היה בטוח כל כך בנכונות
דבריו של מפקדו. "גש לעבודה," אמר ברידג'ס, "קח את כל מה ומי
שתצטרך. אני רוצה את הצוללת הזאת כשירה לצלילה כמה שיותר
מהר".

בראדלי נכנס אל החדר והופתע לגלות שמנורתו מכובה. הוא זכר
בוודאות שהשאיר אותה דלוקה כשיצא. הוא שלח את ידו אל מתג
החשמל. המתג היה למעלה. בראדלי המופתע הוריד את המתג והעלה
אותו פעמיים לפני שהשתכנע שהבעיה לא במתג. הוא שלח את ידו אל
פנס מאגלייט גדול שנשא איתו. הוא הדליק את הפנס והאיר כלפי
מעלה. בית המנורה היה ריק לגמרי. "לאן נעלמה המנורה?" חשב
בראדלי, עצבני לפתע. הוא האיר בפנסו את סביבותיו. משמאלו היו
מדפים ריקים. הוא האיר אל המדף היחיד שעמד לימינו. היו שם שתי
קופסאות קרטון, מנורת חשמל יחידה ו- משהו שחור עם ציפורניים
ארוכות מדי. בראדלי נרתע לאחור, מאיר את הדמות השחורה. העיניים
השחורות בחנו אותו באיום בלתי מוסתר, מעל לגוף שהיה כפוף
בתנוחת כריעה, ידיו תומכות אותו בין רגליו כמו מין צפרדע
ענקית. "לא צפרדע," חשב בראדלי, קפוא באימה, "אחת מהמפלצות
הסקנדינביות ההן". ואז, הפנס האיר את הפה כשזה נפער ברטינה
מאיימת. "לעזאזל" אמר בראדלי בזמן שידו נשלחה אחורה אל אקדחו,
"אתה מת!!". שתי יריות אקדח וצרחה חדה נלוו להצהרה הזו,
מהדהדות בעוצמה בתוך הצוללת.

עינת נדה בראשה בזמן שהקשיבה להרצאה ממפקד הטקסס. "אני מודעת
לסיכונים," הודתה לבסוף, "אבל... זה התחום שלי, קפטן. התחום
שלך זה להתגנב מתחת למים ולהרוג אנשים בטורפדות וטילים. התחום
שלי זה בדיוק להתגנב מעל למים ולהרוג אנשים בסכינים ואקדחים".
הקברניט רוסו משך בכתפיו ואמר, "בסדר. אבל תזכרי שלא כל יום
קורים ניסים". כאילו כדי להוכיח לקברניט שהוא טועה, נשמעה לפתע
קריאה מופתעת. סגן הקברניט היה עסוק בניסיון לאסוף מידע על
המתרחש בעזרת הפריסקופ של הצוללת. "קפטן," קרא, "אתה צריך
לראות את זה!". הקברניט ניגש במהירות אל הפריסקופ ששידר את מה
שראה למקלט טלוויזיה קטן. "זה קוד מורס," אמר בהפתעה. עינת
ניגשה אל מקלט הטלוויזיה והסתכלה. "דף ועט!" ביקשה. היא רשמה
במהירות על הדף את הנצנוצים שהגיעו מכיוון האי. "טקסס. מגיע
מחר בלילה. פרנקלין," תרגמה בחיוך, "מי אמר שלא קורים ניסים?".
"זו יכולה להיות מלכודת!" הזהיר הקברניט רוסו. "באמת קפטן,"
עינת נדה בראשה, "אם זו הייתה מלכודת, כבר היית יודע את זה על
ידי אותות הביות של טורפדו סיני!". הקברניט הנהן. "בכל מקרה,"
עינת משכה בכתפיה, "אני לא מחכה לו. זרוק אותי החוצה".

שני עקרבים הגיעו לבדוק את מצבו של נייתן בראדלי. הם התקדמו
בזהירות, בודקים היטב את החדר שלפניהם. היה דם בחדר כמו גם
סימני מאבק. אך לא נראה שום סימן לנייתן בראדלי עצמו. הם נעו
החוצה בזהירות. דלת נפתחת מימינם גרמה להם להתקרב, נשקם מוכן.
הם שמעו קול נדנוד מוזר, פתחו דלת אחת ואז קפץ בראדלי- לפחות
מה שנשאר מגופו המשוסע- עליהם. "וואו!" קרא אחד מהם למראה פניו
המושחתות של חברם. הוא נפל מיד, שני כדורי 10 מ"מ מפלחים את
ראשו. חברו פנה בהפתעה וחיפש את מקור הירי. אחד הדברים היעילים
ביותר בתת-מקלע MP10 הוא משתיק הקול המובנה של הנשק. קולות
הירי המושתקים מועילים הן ליתרון ההפתעה והן כדי להסתיר את
מקור הירי- אין רעש לפיו אפשר לזהות את מקור האש. העקרב השחור
נע בזהירות לכיוון מרכז הצוללת, הולך לאחור כדי לזהות את היורה
כשיצא. זו הייתה טעות. הטווח האפקטיבי של תת-מקלע MP10 הוא
כמאה מטרים. הנשק עצמו הוא מדויק ביותר. שחור העיניים הגיח
מאחורי העקרב השחור. לאחר שחיסל אחד מטווח של עשרים מטרים,
החליט שחור העיניים להרוג את השני בדרך הישנה והטובה - גרון
משוסף.

לסירת הגומי היה מנוע קטן ושקט. עינת לא השתמשה מעולם במנוע
שכזה אך הכירה את התיאוריה מספיק טוב כדי לנווט את הסירה הקטנה
מסביב לאי, לכיוון הצוללת אלסקה. היא עקפה סלע בולט שצורתו
הזכירה קצת את פסלון הזהב של המונדיאל וראתה לראשונה את צוללת
הטילים הפגועה. היא לא יכלה לראות את החור שהכריח את אלסקה
לצוף אבל לא היה לה ספק שזה בדיוק מה שקרה. לצוללת הייתה נטייה
על צידה שחשפה את האמת המרה. עינת תכננה לנצל את שעת החשיכה
האחרונה כדי להתקרב ככל האפשר אל הצוללת.

כדור MP10 בודד הרג עוד עקרב שחור והזהיר שלושה מחבריו. הם
מיהרו לתפוס מחסה בחדר הסונאר, הופכים שולחן אלקטרוני יקר כדי
להסתתר מאחוריו. משהו מתכתי התגלגל ברעש אל תוך החדר ופיצוץ
החריד את העקרבים, שולח רסיסי זכוכית על כל החדר. העקרבים
הסתכלו אחד על השני ואז שלחו שלושה רימוני יד אל תוך המסדרון.
הפיצוצים הדהדו בכל הצוללת ושלחו התרעות חמורות אל שתי הצוללות
הסיניות שעדיין לא היו בטוחות מה קורה.

השחר העולה הניס את עינת מסירת הגומי אל תוך המים. עינת הייתה
במרחק של מאתיים מטר בערך מצוללת הטילים כשצללה. אור הפנס
התת-מימי שלה האיר את תחתית הצוללת ואז, כשעינת בחנה את המרחק
מקרקעית הים, את שתי הצוללות הסיניות. בצורה לא מפתיעה, לא
יכלו המכשירים הרגישים של שלוש הצוללות להבחין בדבר קטן ושקט
כמו אדם ששוחה. עינת החליטה לנצל את זה וצללה למטה, אל שתי
הצוללות הסיניות.
הצוללות חנו במרחק כה קטן אחת מהשנייה עד שנראו לרגע כמו
תאומות סיאמיות. אדם יכול היה לעמוד ביניהן ולגעת בשמאלית
ובימנית בעזרת ידיו בלבד. עינת התקרבה אל מגדל הפיקוד של
השמאלית והצמידה גוש של חומר נפץ פלסטי אל המקום שבו התחבר
המגדל עם הגוף עצמו. היא חיברה את הנפצים, כיוונה השהייה של
עשר דקות ואז שחתה במהירות אל הצוללת השנייה. הפעם, היא חיברה
נפצי רדיו. היא התרחקה במהירות וצפה. הפיצוץ העלה בועת אוויר
ענקית אל פני הים. עינת מיהרה להפעיל את נפצי הרדיו ופיצוץ שני
החריד את המים. מגדלי הפיקוד נקרעו מעל הצוללות דנים את המלחים
שבהן למוות מהיר ומפתיע כשלחץ המים הציף את הצוללות בתוך
שניות. עינת גיחכה ואז פנתה לכיוון האלסקה.

על סיפון צוללת הטילים לא הרגישו בפיצוצים התת-מימיים. היו להם
מספיק פיצוצים שם. ארבעת הפיצוצים הראשונים הזעיקו את כל תשעת
העקרבים השחורים אל חדר הסונאר. זה עלה להם ביוקר. איכשהו,
למרות הפיצוץ של שלושה רימוני יד, שרד התוקף המסתורי. הם גילו
את זה כשקליע 10 מ"מ פילח את ראשו של סגן מפקד היחידה ומספרם
ירד לשמונה. רימונים נוספים נשלחו, מתווים קשתות בעשן שהיתמר
בתוך הצוללת. הפיצוצים גרמו לאוזני כולם לצלצל.

עינת הצמידה את ידה אל דופן הצוללת. רעשי הפיצוצים זרמו אל ידה
דרך דופן המתכת, מרעידים את היד כמו צלילי בס עמוקים ורועמים.
"לעזאזל," גיחכה במחשבתה, "חתיכת בן זונה שכמוך! אתה מטפל
בצוללת, מה?". היא שבה אל פני המים ואז הקיפה את הצוללת עד
שמצאה את מה שחיפשה. היא טיפסה בסולם הארוך שנמתח מן המים אל
מגדל הפיקוד של אלסקה.

"ממזר אמיץ שכמוך," חשב רודני ברידג'ס בהתפעלות. מי שלא היה
התוקף, הוא כבר ספג שלושה מקבצים של רימוני יד ועדיין היה
מספיק כשיר כדי להוריד את מספר העקרבים לשבעה. ברידג'ס הכין
עכשיו תוכנית מהירה. הוא חלק אותה עם אנשיו ונענה בהנהון. הוא
הרים שולחן מתכת והעמיד אותו. אז הוא כרע מאחוריו והחל לדחוף
אותו לכיוון התוקף. בדרך שלח ברידג'ס רימון כל שני מטרים במטרה
להדוף את התוקף אחורה.

עינת פתחה את הדלת במבנה הפיקוד וירדה במהירות בסולם, עוצרת רק
כדי להאזין. קולות הקרב לא נרגעו ועינת ניצלה את הסבירות הטובה
שכל העקרבים יהיו מרוכזים כדי לצנוח מן הסולם. היא דרכה את
התת-מקלע הרזרבי שלקחה מטקסס ושיחררה את הנצרה. ואז החלה לעקוב
אחרי הקולות של הקרב.

רימון אחד פגע כנראה במשהו חשמלי רגיש. היה ברק קטן וכל האורות
בצוללת כבו. "אנחנו כמעט בחדר מכונות," לחש ברידג'ס אל פקודיו,
"כאן זה נעשה מסוכן". כאילו כדי להמחיש את דבריו, השמיע השולחן
המגונן שלהם קול החלקה והעקרבים מיהרו לבחון שלולית של דם.
ברידג'ס טבל את ידו בדם וגיחך. "עדיין חם," אמר לפקודיו.

"סל... סלחו לי," עינת גמגמה בכוונה, "אנחנו שניים, כן כן. אני
והרימון שלי". העקרבים פנו אחורה בהפתעה רק כדי לגלות רימון יד
מתעופף בקשת לעברם. לפני שהיה להם זמן להגיב, ירתה עינת פרץ בן
אחד עשר כדורים, בכיוון הכללי שלהם העקרבים. ואז צללה לתוך חדר
צדדי, מתחמקת ממטח יריות. בסיכום הכללי של הנזק נרשמה תוצאה
מרשימה בהחלט. שלושה עקרבים נהרגו ועוד שניים נפצעו. ברידג'ס,
אחד מהשניים שלא נפגעו התעשת וזינק לכיוון חדר המכונות, נמלט
על נפשו. מאחוריו שמע רעש דרדור מתכתי שיכול היה להביע רק דבר
אחד. פיצוץ רימון היד שכנע אותו שאין שום דבר ששווה להישאר
בשבילו על הסיפון. ברידג'ס מיהר אל החור בירכתיים, מקווה
להימלט בזמן. קולות הירי נדמו מאחוריו. הוא עצר לרגע, מקווה
לנס ואז שמע צליל 'פינג' חלול של כדור פוגע במתכת. העובדה שלא
היה שום רעש של ירי סיפרה לברידג'ס את מה שהיה צריך לדעת. הוא
זינק שוב ואז נעצר. מתוך החשיכה שלפניו נהם קול מפלצתי.
"מוקף!" לחשש הקול, "הפסדת, עקרב שחור". ברידג'ס שמע
קול צעדים מאחוריו. הוא פנה וראה את האישה. "אתה האחרון" זו לא
הייתה שאלה, "אתה מת, ברידג'ס". "איך זיהית אותי?" שאל בתדהמה.
"ראיתי תמונות שלך, חייל עילית," ענתה עינת. משהו הדהד בתוך
ראשו של ברידג'ס, איזשהו פעמון אזעקה אינסטינקטיבי. "אולי השם
שלי יהיה מוכר, חייל עילית?" עינת נעה צעד אחד קדימה, עיניה
רושפות. לו מבטים יכלו להרוג, עינת הייתה יכולה לנצור את הרובה
שלה כבר באותו רגע. "תראי..." ברידג'ס נסוג צעד לאחור וניסה
למצוא מוצא. היה משהו גם מאחוריו, הוא זכר. "לראות מה, חייל
עילית?" שאלה עינת, אצבעותיה מתהדקות על כת הרובה. הביטוי
'חייל עילית', קפץ סופסוף ממגירות זיכרונו של מפקד יחידת
העקרבים השחורים. "את עינת שרי!" אמר בבהלה, "את החברה של אהוד
גת! אהוד ש-". "שאותו הרגתם במכונית תופת!" אמרה עינת, קולה
שקט באופן מפתיע. עיניה זלגו דמעות. "אתם פשוט הרגשתם שהוא
עומד לכם בדרך, כן?" שאלה בקול רועד מכאב וזעם, "פשוט הרגשתם
שאם הוא לא זז מהדרך אז אתם לא תצליחו לרצוח את כל המיליונים
שתכננתם לרצוח, כן? אז הוא היה חייב ללכת! כמה מתו בגלל החטאים
שלך? רוצח!". היא עצמה לרגע את עיניה, ואז כיוונה את התת-מקלע
אל ברידג'ס. "אדוני," אמרה, "אתה מואשם לפי חוק השיפוט הצבאי
האחיד ברצח של מאה וחמישה-עשר אנשי הצוות של אוניית צי ארצות
הברית 'אלסקה'. כמו כן, אתה מואשם לפי חוק השיפוט הצבאי האחיד
בבגידה, בסיוע לרצח, בקשירת קשר לביצוע רצח המוני, בשימוש בנשק
לא קונבנציונלי ובגניבה של רכוש צי ארצות הברית, קרי הצוללת
אלסקה. על עבירות אלה, דורש חוק השיפוט הצבאי האחיד עונש מוות.
מה תגובתך?". "אני אשם," הודה ברידג'ס, יודע שלא יועיל להכחיש,
"אבל אני מבקש רחמים". "מבקש מה?" שאלה עינת בקול רך. "רחמים"
חזר ברידג'ס. "לא רחמים," עינת כיוונה את התת-מקלע אל ראשו של
רודני ברידג'ס, "צדק!". כעבור שתי שניות צנחה גופתו של ברידג'ס
אל רצפת חדר המכונות של צוללת הטילים SSBN732.

הערב כבר ירד כשעינת הגיעה אל האזור שבו שכנה טקסס. היא הייתה
עייפה מאוד, אחרי יומיים וחצי בלי שינה בתוספת שחייה ארוכה עם
שנורקל. מעט אחרי תשע וחצי בערב, בעודה צפה במים בהמתנה, ראתה
עינת דמות שוחה במים לכיוונה. "לעזאזל!" קרא קול מוכר, "מה את
עושה פה?". "רוג'ר פרנקלין הבלתי מנוצח," גיחכה עינת בעייפות,
"אפשר לחזור הביתה". "מה?" שאל פרנקלין בהפתעה. "זה נגמר" אמרה
עינת והסבירה. עד שסיימה להסביר כבר עלה הפריסקופ של טקסס. תוך
חמש דקות כבר היו השניים על סיפון הצוללת. עינת מסרה לקברניט
גרסה מקוצרת של מהלך העניינים. "קח אותנו הביתה," אמרה לו לפני
שהתמוטטה למיטה.

כאן מומלץ להאיץ קצת את קצב הסיפור. אחרי הכל, בוודאי ישעמם
אתכם לשמוע על המסע השקט של טקסס לארצות הברית.

נשיא ארצות הברית הסתכל ביועציו בקצת פחות יאוש ממה שהיה צפוי.
הסקרים דרשו שיתפטר לאלתר, לאחר שמדיניות החוץ שלו נכשלה בצורה
רצחנית, מדיניות הפנים שלו לא הייתה חוקית במיוחד, וגם כלכלת
ארצות הברית ידעה ימים טובים יותר. האמת היא שהנשיא הזה, לאחר
שלוש שנים במשרד הסגלגל, כבר החל ממילא להתעייף מהנשיאות.
מאוחר מדי גילה הנשיא שמנעמי הנשיאות נמצאים כדי לעזור ליושב
במשרד הסגלגל להתמודד עם יום עבודה בן 24 שעות, פחות או יותר.
הוא חיטט במגרת השולחן שלו ושלף דף נייר. "ביקשתי ממרגרט
להדפיס את זה לפני שעה," אמר ליועציו, "אני אגיש את התפטרותי
לסנאט בעוד עשר שעות". יועציו בהו במסמך, אובדי עצות לגמרי.
למרבה סיפוקו של הנשיא, זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראה אותם
חסרי מילים לגמרי.

כעבור שלושה שבועות, לינדון טריי ישב לו במשרדו בלנגלי וגיחך.
"סוף יבוא למרעיל האדמה," חשב בעודו קורא את הדו"ח של רוג'ר
פרנקלין, "באמת בא הסוף". הסינים, מבוהלים מתוצאות הלחימה בים
סין, החזירו את אלסקה והסגירו את צ'ארלס וודסון לארצות הברית
ללא תנאים. טריי גיחך לעצמו. "אני מקווה שיצאת משם בשלום,
לגיון," אמר, "ושום דבר גדול יותר לא טרף אותך". הוא העיף מבט
מהיר אל שתי תמונות שישבו דרך קבע במשרדו. האחת כללה את אהוד
גת ביחד עם שני אנשי צוות של התוכנית מבטריה זיכרונה לברכה.
השנייה הייתה ההשתקפות המטושטשת של שחור העיניים בחלון הגוררת
בנמל ניו-יורק. ואז, לרגע עיניו התרחבו. "אלוהים!" לחש בתדהמה.
הוא הביט שוב בתמונות, נועץ את עיניו. "בן זונה!" לחש.

בערך באותו זמן, דפקה עינת על דלתה של שרלוט הולמס. "פתוח"
קראה שרלוט. עינת נכנסה והסתכלה סביבה. "צ'רץ', זו עינת" אמרה.
"אני במטבח," ענתה שרלוט. עינת נכנסה למטבח והסתכלה בשרלוט.
עיניה של שרלוט אמרו הכל. "איפה?" שאלה עינת. שרלוט הצביעה
לכיוון הסלון הקטן. עינת נכנסה בלי מילים אל הסלון. הוא ישב על
הספה, בוחן את הטפרים החדים שעל כפותיו. עיניו השחורות לא
נישאו לעברה כשאהוד גת אמר, "חיכיתי לך, אגוזי".


יגי
"חתיכת נבלה!" עינת הסתערה עלי בחיבוק מרסק עצמות. "אוך,
אגוזי," זייפתי אנקה של כאב, "את שוברת לי את העצמות". "כן,
כן!" היא גיחכה אלי, "מיגי, אתה חתיכת מניאק!". "באמת?" שאלתי,
נהנה מתחושת החום שקרנה ממנה, "אז למה את מרגישה כל כך טוב?".
"אוף, סתום!" היא גיחכה ונישקה אותי כדי להמחיש את דבריה.
"שניים סוכר, הרבה חלב" שרלוט הניחה כוס קפה על השולחן
והתיישבה. "מרושע אחד!" אמרה עינת, "גילית לה את המתכון שלי
לקפה טוב!". לגמתי מכוס קולה וחייכתי. "זו הייתה החתימה,
נכון?" שאלתי למרות שידעתי את התשובה. "נו בטח, ממזר שכמוך!
אדמירל סיני בט' 3!".  "נו?" שאלתי. "לא מכירה אף סיני, אבל
הכרתי אדמירל אחד שהנחית פעם חבורה של עקרבים שחורים בסין.
ואיך הוא עשה את זה? איזה כלי היה לי בט' 3? צוללת. וודסון.
עכשיו לך תחשוב. וודסון עזר לי? לא נראה לי. אוקיי, אז תחליף
את האות השלישית בט'. ווטסון. כמו ב-'אלמנטרי, ווטסון ידידי',
משפט המחץ של שרלוק הולמס. שרלוק, שרלוט... הכל אותו סיפור,
לא?". "אותו סיפור," הסכמתי בגיחוך, "היה לי די ברור שתעלי על
זה". "עכשיו אתה חייב לי הסבר," אמר עינת, "מה קרה, למה לא
חשפת את עצמך וכל שאר החרא". נאנחתי. "זה לא היה פשוט," אמרתי,
"כל הזמן חשבתי 'אולי כדאי שאני אספר לה. אולי יהיה יותר טוב
אם אני אתן לה תקווה. אולי ואולי ועוד אולי' אבל עמדתי
בפיתוי". "אז מה קרה?" שאלה עינת. "תראי," אמרתי, "אני לא זוכר
מי יודע מה ממה שקרה בפרגרין קליף. הרגשתי שאם אני מאבד את
ההכרה, אז אני אבוד. ניסיתי להגיע לצוואר של שרלוט". "לחנוק
אותי," גיחכה שרלוט, "זה באמת נשמע מוזר, לא? אבל הוא הצליח.
וכל הזמן דיבר על שטויות מוזרות. אימא ובוא הביתה וכאלה. ואז
האדמה התפוררה מתחתינו. הייתה שם מערה בצוק ואהוד תפס אותה".
"אהוד?" עינת הרימה גבה. "לא איבדתי את ההכרה," אמרתי וגירדתי
את ראשי בהרהור, "אבל אנ'לא זוכר כלום". שרלוט משכה בכתפיה
ואמרה, "נפלנו אולי שניים וחצי מטר, אל מדף סלע כזה. ואהוד גרר
אותי פנימה בשיער, מדבר משהו על הבית וכזה. הוא היה ממש עצבני.
פחדתי שהוא הולך להוריד לי את הראש. בכל אופן, מאחורינו מדף
הסלע נפל גם כן. ומה הבחור שלך עושה? הוא אומר, 'לישון' במין
קול מפחיד כזה ואז נשכב על האדמה ונרדם". "לישון" אמרתי,
מעוות את הקול בעודו יוצא מגרוני.  "ואז מה?" שאלה עינת.
"התעוררתי ומצאתי את עצמי במערה הזאת. ומי יושבת ומסתכלת עלי?"
גיחכתי, "אגוזי, זו הייתה מתיחת המאה, אני מודה. שרלוט הייתה
צריכה להסביר לי די הרבה דברים ולא ממש האמנתי לחצי מהם. הייתי
בטוח שיש איזה ניסיון לגמור אותי בעזרתה". "פאראנואיד," גיחכה
שרלוט. "וגאה בזה," הוספתי, "אבל זה שהבנאדם פאראנואיד, לא
אומר של רודפים אחריו. משפט של הנרי קיסינג'ר, אני חושב.
בקיצור, ברגע שהייתי מספיק מאושש, אבחנתי את הפציעה הזאת כמשהו
לא מספיק נורא כדי ללכת לבית חולים. אז מצאנו יציאה מהמערה,
הגענו לעיר באוטובוס, לקחנו מונית לכאן ואז תפרתי את עצמי".
הרמתי את החולצה והראיתי את הצלקת הגסה שהייתה על מותני
הימנית. "החטיא את הכליה בכמה סנטימטרים," אמרתי, "תודה
לגאלה". "ירומם שמה" גיחכה שרלוט. "ששששט!" אמרתי, מתעלם מלשון
חרוצה, "בקיצור, היה לי קצת זמן לחשוב. משום מה לא רציתי לקרוא
לך בטלפתיה. לא ברור לי למה, אבל לא משנה. אז היה לי קצת זמן
לחשוב והחלטתי שאם הם ירדפו אחרי עד לקבר, אז עדיף להישאר מת
עד ימות המשיח או לפחות עד שאוכל לטפל באיום הזה אחת ולתמיד.
ואז בא הרעיון של שחור העיניים. את מכירה את המפלצתיות שלי,
כן?" צחקקתי, "כל העניין של שאגות, וצרחות, וקול כזה מפלצתי.
אז תוסיפי לזה חצי קילוגרם סכיני פלדה, קצת צבע שחור, עדשות
מגע שחורות כמו הלילה וחצי קילוגרם מיתוס. ענק. היית צריכה
לראות איך זה עבד. עשיתי חצי התקף לב ללינדון טריי, ההוא
מ-CIA. למען האמת, הרעיון בא לי כשהסתכלתי עלייך מפלרטטת עם אח
שלי. היי! צחקתי! אוקיי! כשהסתכלתי עלייך לא-מפלרטטת עם אח
שלי. בסדר? יופי! אז הייתי על העץ ערבה, והסתכלתי. ופתאום מי
מגיע מלמטה? הארי פקס ולינדון טריי. אז הם דיברו קצת על כל
מיני שטויות, והציעו לנסות למצוא איזה שביט-סטייל-הוקוס-פוקוס.
בדיוק מה שצריך ממני, לא? אז מצאתי לי תוכנית יפה שכללה גם
פתרון למצב וגם, סליחה על הרשעות, נקמה בצ'ארלס וודסון. ואז
פרצתי הביתה". "אתה??" עיניה נפערו בהפתעה. "כן, אני," גיחכתי,
"הנה התכשיטים שלך! מה לעשות, לא זכרתי איפה שמתי את הציוד
צלילה שקנינו באיי באהמה ועשיתי יותר מדי בלגן בשביל לסדר כמו
שצריך. אז גרמתי לזה להיראות כמו פריצה, החזרתי לעצמי את הנשר
שלי, וגנבתי את דבלין הזקנה שלי ואת הציוד צלילה. השתמשתי
בדבלין בשביל לצלם את צ'ארלס וודסון בזמן שעשה הכנות לבריחה
מהירה מהארץ. העברתי את הקלטת לידידנו, תוך כדי המצאה של
היסטוריה שלמה של 'הגארול' וקצת מיתוסים בדרך. את זוכרת איך
עבד הקטע עם נורי מגנזיום כטריק להעלמות מהירה? את היית עולה
עלי תוך שניה וחצי, אבל לינדון... ואז, נאלצתי להאיץ קצת את
התוכניות כשגיליתי שאת יוצאת לסין גם כן". "איך גילית?" שאלה
עינת בהפתעה. "תראי," חייכתי, "לא את כל היכולות של הטלפתיה
שלנו את היית הראשונה שגילתה. מסתבר שבזמן שחוסמים אפשר לפתוח
פתח קליטה קטן. כמו, נגיד, אשנב קטן בדלת פלדה. אפשר להציץ
דרכו. הייתי צריך להיות זהיר שלא תקלטי אותי, כן? אבל הצלחתי
אפילו להחדיר לך כמה מחשבות לראש". "באמת??" עיניה נפערו שוב.
"למה לעזאזל לא נכנסת מהחור בתחתית של אלסקה? ועוד משהו:
'לפחות הם לא תפסו את מיגי'," חיקיתי את קולה בעדינות, "רציתי
להפריד ביניהם. עבד יפה, לא?". "תהרוג אותי אם אני יודעת,"
עינת משכה בכתפיה, "התעלפתי". "אה כן," חייכתי, "מכת הרובה.
אגוזי, חטפת פעם מכה בפרצוף היפה שלך שגרמה לך להתעלף? בשאר
הראש, אולי, אבל בפרצוף?". "אז מה..." קולה של עינת גווע
במפתיע כשהיא התאמצה להתגבר על ערפול פתאומי. "בואי נגיד
שעניין האשנב הוא לא הקטע היחידי שגיליתי. יעיל אם זה בא ביחד
עם מכה מקת של רובה". עינת ניערה את ראשה כשהפסקתי את
ה-'מתקפה' שלי. "תלמד אותי אחרי זה איך לעשות את זה" גיחכה,
"יהיה לזה שימושים מאוד... מעניינים". "שיהיה," עניתי, "בכל
מקרה, אז ירדתי לסין במטוס נוסעים של טאוור. תפסתי טרמפ סמוי
על איזו ספינת דיג מושתנת. ראיתי אותך ואת מה-שמו פרנקלין
עולים לחוף. הייתם בסכנת התגלות על ידי איזה סיור או משהו כזה
אז בואי נאמר שכיסחתי אותם. תרתי משמע. היית צריכה לראות אותי,
קופץ מעץ לעץ כמו טרזן. מגניב לאללה". "אה, מיגי," עינת גיחכה,
"אל תגיד מגניב, אתה זקן מדי בשביל להשתמש במילה הזאת". "תראו
מי שמדברת, מטומטמת שנופלת בשבי!" אמרתי, "היית צריכה לראות מה
הרסת לי. כל השריפה המוצלחת והטבח שנועד להרחיק אותם ממכם
לכיוון אחר". "אתה עשית את השריפה?" עינת פערה פה מופתע. "סגרי
ת'פה שלך, אגוזי" צחקקתי, "במקרה הכינותי מראש, בקבוק של וודקה
50 אחוז, קשית ארוכה וגמישה וכמובן, מצית. הרי לך, דרקון יורק
אש שכמותי". "אני חושבת שנוותר על ההדגמה החיה," אמרה שרלוט
בזהירות, "למען שלמות הגבות שלי". "היי," התלוננתי, "את נכנסת
לי בדרך בדיוק כשנחנקתי מהטעם! אני שונא וודקה!". "כן, בסדר,"
שרלוט חייכה, "תשאיר את ההדגמה הבאה לזמן שבו אני והגבות שלי
רחוקות ממך". "כפי שאפשר לראות," צחקקתי, "הניסויים הראשוניים
היו מוצלחים והביצוע עצמו מרהיב עין. בכל מקרה, כיסחתי את אלה
שתפסו אותך, גררתי אותך לחוף, כתבתי את הפתק ושילחתי אותך
לדרכך. חזרתי לבסיס שלהם, עשיתי קצת הסחה והברחתי את פרנקלין
הנקבה החוצה. ואז, אלסקה. צללתי, עשיתי חור קטן בתחתית ככה
שתהיה חייבת לצוף, נכנסתי פנימה והתחלתי לרדת עליהם רצח. אחד
הרימונים שלהם השאיר את זה," הראיתי לה צלקת אדומה על החזה
שלי, "אבל לא יותר מזה. טוב שבצוללת הארורה יש ארונות שאפשר
להתחבא מאחוריהם". "בגללך ברידג'ס עצר!" קראה עינת, "אתה חתיכת
מניאק! אז כבר היה לי איזה חשד נבזי אבל לא עד כדי כך! מיגי יא
נבלה!". "אה כן," גיחכתי, "וגם גרמתי לך להגיד את השם שלי אחרי
שלוש שנים או משהו כזה". "לא פייר! רימית! חשבתי שאתה מת".
"ושהשם שלי זו מילת קסם שתחזיר אותי?" הרמתי גבה משועשעת.
"מיגי! אני עוד אהרוג אותך על זה!". צלצול טלפון קטע את
תגובתי. "הסלולרי," התנצלה עינת. "כן, אוה, היי לינדון. מה...
איך ידעת? כן הוא פה. בבקשה". היא העבירה לי את הטלפון. "מצטער
על כל ההתקפי לב, לינדון," גיחכתי אל איש ה-CIA, "אני אשלם על
החלון". "אתה אמור להיות מת!" ציין לינדון טריי. "זו לא הפעם
הראשונה שאנשים חושבים ככה," גיחכתי. "אני חייב לראות אותך,
אהוד". "בקרוב לינדון, אני אבוא לבקר. אם משהו גדול יותר לא
יטרוף אותנו". "בסדר," גיחך טריי מהצד השני, "אני יכול...
אהמ... אתה יודע". "אתה יכול לספר עלי להארי פאקס" אמרתי
ובלעתי גיחוך, "אבל רק לו ול- איך קראו לבחור שהבאת איתך
לחורשה אז? בורגס. בסדר. רק לו ולבוראקאס". "בסדר, אהוד.
נדבר" סגרתי את הטלפון וחייכתי. "זה," אמרתי, "היה משעשע למדי.
מדהים איך אנשים עושים אחד ועוד אחד כשיש להם זמן לחשוב. אז
איפה הייתי? אה כן. ברידג'ס עצר בגללי, כן. הייתי צריך להתחפף
בזמן שעשית לו את המשפט הצבאי אחרת כבר היית תופסת אותי על
חם". "אתם יודעים," אמרה שרלוט, "זה כמו איזה סרט הוליוודי.
מוות, אקשן, נקמה, סוף טוב". "אה, לא," צחקה עינת, "לו זה היה
סרט הוליוודי אז ברידג'ס היה תופס אותי, מאלץ את מיגי המתוק
שלנו לחשוף את עצמו ואז בסוף מת בסצינת קרב סכינאות מדהימה
ובלתי מציאותית!". "או משהו בסגנון," חשבתי אליה. "לא אבל
תחשבו," התנגדה שרלוט, "זה כמו איזה סרט מתח שבו הצופה לא יודע
מי לעזאזל עושה את כל החרא הזה ו-". "ומה היה הסוד של גבירת
השביט?" הצעתי. שרלוט כמעט נחנקה מצחוק. "מה זה?" שאלה עינת.
"אה, אגוזי," אמרתי בחיוך נבזי, "בואי נגיד שזה עסקי גברים...
או אולי עסקי אופל. לא משנה הרבה". "סתום כבר!" שרלוט צחקה,
"את יודעת, בשתים-עשרה בצהריים בשלושים ואחת באפריל, בדיוק
ראיתי איזה סרט חמוד ב-ABC". "טרחתי לחשוף למה הורידו את הסרט
לפני שהתגלה הסוד הנורא של גבירת השביט. אגב, צ'רץ', אני ראיתי
ת'סרט פעם. לגלות לך?". שרלוט בהתה בי לרגע ואז זינקה לכיוון
המטבח, תוך שהיא צועקת, "אל תזוז, יש לי פה סכין חדה מאוד
איפשהו!". "אני אקבל את זה כתשובה שלילית" רטנתי. "אגב," שרלוט
חזרה מהמטבח, "את יודעת, אסור לך, לעולם, לתת לנבלה המכוער הזה
להתקרב לפסנתר!". "מכוער?" אמרתי בעלבון. "חשבתי שאתה מושך עד
שניגנת את הבלדה של קיי.ג'יי" ענתה שרלוט בנבזות. "היי, את
הזמנת את זה!" אמרתי בהתגוננות, "סיפרתי לך שאני יודע לנגן קצת
על פסנתר והופ, קפצת על המציאה!". שרלוט כנראה הייתה עונה משהו
תוקפני למדי אלמלא דפיקה קלה על הדלת הפריעה לה. "ג'יי מאק,"
אמרה עינת, "אמרתי לה לבוא. לא אמרתי למה". היא משכה בכתפיה
וחייכה בזמן שג'וליאנה מק'קול נכנסה לסלון. לרגע, היא בהתה בי
בהפתעה ואז קראה, "אתה מת!". "אתם יודעים," התלוננתי, "די נמאס
לי לשמוע את זה מכולם!". ג'וליאנה הסתערה עלי ומעכה אותי
בחיבוק מפתיע בעוצמתו. "אני מת והגעתי לגן-עדן," צחקקתי, "אני
מוקף בבחורות יפות. אח, תודה לגאלה שהייתי צדיק תמים!".

ואז נאלצתי לספר עוד פעם את כל הסיפור. "זה בסדר," עלצה עינת
במחשבתי, "אתה תספר את זה עוד הרבה פעמים בזמן הקרוב".

היו לי כמה דברים לעשות. הייתי צריך להתקשר הביתה לישראל
ולמצוא דרך עדינה לספר להורים שאני עדיין חי. הייתי צריך לספר
לחצי עולם ואשתו את הסיפור הארור. אבל הדבר הראשון שעשיתי
כשהגעתי הביתה לרוקפורד, היה לחלוץ נעליים וליפול למיטה. אותו
לילה ישנתי את שנתם של המתים. זה היה דבר שחור וכבד שנמשך
ארבע-עשרה שעות.

התעוררתי כדי לגלות עינת בוחנת בעין מנוסה את 'הטפרים' שלי.
"סרט דביק," אמרתי לה, "חמש חתיכות פלדה מעובדות היטב, צבע
שחור". "יעיל, מה?" היא גיחכה, "אתה יודע, כשאני חושבת על זה,
זה די סקסי. לא תתגעגע קצת?". "ללגיון?" שאלתי, "כן, זה היה די
מעניין".

העולםאפילוג
החיים החלו לחזור למסלולם, פחות או יותר. אהוד ועינת הזמינו
מקום בטיסה לישראל- יותר מדי אנשים הודיעו שהם רוצים לראות,
להריח, לשמוע ולמשש את אהוד בעצמם. בעניין הלטעום... טוב זה
כבר מוגזם, לא?
אולי לא כל כך.

לינדון טריי, אחרי שהתאושש מההפתעה, העלה הצעה מעניינת להארי
פאקס וכשזה אישר אותה, פנה לאהוד. "אנחנו מגדילים את המימון
לסוכני שטח וצריכים אנשים טובים שיאמנו אותם. מה דעתכם?". אהוד
ועינת, שכבר החליטו שנמאס להם מכל הקטע של סוכני מכירות נודדים
וכאלה, הסכימו. אחרי כמה ימים של ניסיונות להרגיע את קיי
בראון, עברו הצמד להתגורר במדינת וירג'יניה, בקרבה גדולה
ל-'חווה', מרכז האימונים של ה-CIA.

מיגיאפילוג
"בוקר טוב," גיחכתי אל ה-'כיתה', "השם שלי הוא יובל שביט, אבל
תשכחו מיד ששמעתם אותו. השם האמיתי שלי הוא אהוד, ואני אעביר
לכם קורס בתחום ההסתגלות למצבים משתנים בשטח. מאחר וזה היום
הראשון שלכם פה, אני מוכרח להתחיל עם דבר אחד. אני קצין. לא
מרגל, לא 004 ולא קוקה-קולה בחוש אבל לא מנוער. סוכן הוא מי
שעובד עבורכם. מרגל זה כינוי לאיש הרע. אתם זוכרים איך ג'יימס
בונד מתנהג? יופי! תשכחו הכל! אתם לא הולכים לשבת בברים עם
בחורה יפה ואקדח בחגורה, כן? תתפלאו שאתם אולי תגיעו למצבים
מסויימים עם בחורות ו- אני רואה שיש גם כמה ג'יין בונד אז-
ובחורים, אבל בעיקרון ג'יימס בונד הוא שטות גמורה. אתם צריכים
לשמור על חשאיות. השיעור הראשון בעניין הזה מתחיל עכשיו. היום
נלמד על גארול, ואיך הצליח אדם בתחפושת לעבוד על כמה אנשים
חכמים מאוד".

עינת נכנסה לדירה החדשה ובחנה את הסלון. למרות השעה המאוחרת,
היה נראה שהבית ריק. היא נכנסה לחדר השינה. "מיגי?" קראה,
"איפה אתה?". "מעליך" עניתי בקול הלא אנושי שלי ואז דמותו
של לגיון, טפרים, צבע שחור וכל השאר, נחתה עליה. "אמרת
סקסי," גיחכתי, "מתאים לך משחק מקדים?". עינת משכה
בכתפיה ואמרה, "נצטרך לבדוק את הממטרות".

סוף

אפריל 2002 - ספטמבר 2002

נכתב בידי אהוד גת


תודות
הרבה אנשים, חיות ומחשבים (כן כן) תרמו לסיפור הזה. רבים מכדי
שאפשר יהיה להגיד תודה לכולם בלי לשכוח ארבעים וחמישה מהם
לפחות. לכולם תודה, אבל במיוחד לשני הבאים:

לנועם מועלם, שסיפור זה נערך, שופץ ושופר במוחו לפני,
ובעיקר בזמן הכתיבה. גם אם שעמם לך אימים, תמיד ידעת לתמוך,
להציע, לתרום, ולעזור. תודה, חבר!

למג'יק, הכלב והאגדה, שאפשר לי להגיע עד לכאן. גם אם לא זכית
לראות את סוף הדרך, תמיד ידעת לאן אתה דוחף אותי. תודה, חבר!