זה היה סתם עוד יום רגיל, שוב הדיכאון תקף כרגיל...
אני ישבתי לי על המחשב, את המוזיקה שמתי על פול ווליום. רציתי
שיניחו לי, שלא יקראו לי, להיות קצת לבד, שיהיה לי זמן לעצמי,
לא הרבה זמן, רק קצת. רק קצת זמן לעצמי, רק לעצמי. שלא יקראו
לי שלא יגידו לי להשאיר את הדלת פתוחה, כי אני רוצה דלת סגורה,
כדי שאוכל להגביר את המוזיקה ולשיר ביחד איתה פשוט להיסחף
איתה, להרגיש אותה בעצמות שלי, לשקוע בתוכה, לעוף איתה וכך
לשכוח מכל הצרות שלי. אבל הנה שוב נפתחת הדלת ללא נקישת אזהרה.
"למה את סוגרת את הדלת? אני קוראת לך ואת לא שומעת...
האינטרנט הזה משגע אותך, אני צריכה קצת עזרה, את לא יכולה
להסתגר כל היום ולתת לי לעשות את כל הדברים לבד, אני בסוף אנתק
אותך מהאינטרנט!" הפצירה בי אמי.
שוב, כרגיל, הזעם חלחל בעצמותיי, רציתי להתפרץ, לצעוק לה דיי
כבר, תניחי לי, תני לי פרטיות, אני צריכה את זה אין לך מושג עד
כמה. תני לי קצת שקט לעצמי די להפריע לי אני רוצה להיות
לבד...
אבל כרגיל, לא יכולתי לומר לה את זה, מה? איך אני יכולה לומר
לה את זה? אחר כך היא תבין שרע לי, היא תבין שאני בדיכאון
והיא, מן הסתם תרצה לדעת מה גורם לבתה להרגיש כל כך רע, כל כך
לבד, ואני לא מרגישה שאני יכולה לספר לה, לפחות לא לה... אבל
למישהו אחר אני חייבת לספר, מישהו אחר, שאני לא מכירה ממש טוב
שלא ישפוט אותי, שיבין אותי, שיתחשב בי, שיקשיב לי, שיעזור
לי.
אבל כל מה שאמרתי לה זה "אוףףףףף עוד כמה דקות..." למרות
שידעתי שהיא צודקת, אני באמת מגזימה, אני באמת לא עוזרת ואני
צריכה לעזור. אבל מה לעשות שאני מרגישה ככה? יש לי את הצורך
להסתגר, אין לי ברירה. אבל היא לא מבינה. אבל מה? גם היא הייתה
בגילי ואני מתארת לעצמי שגם היא הרגישה תסכול, שגם היא רצתה
להסתגר, להיות לבד... מה? אז היא לא מתארת לעצמה שזה גם מה
שאני מרגישה? שגם לי יש את המועקה על הלב? שגם אני חרדה,
פוחדת, מתייסרת, אפילו סתם ככה ללא סיבה.
אני זוכרת כשהייתי קטנה, כשהייתי עוד תמימה - פחדתי, באמת
פחדתי אבל לא מאותם הפחדים שמהם אני פוחדת עכשיו. פחדתי להישאר
לבד בבית, מה שעדיין תוקף אותי לעיתים. אבל עכשיו, עכשיו אני
כל כך רוצה להישאר לפעמים בבית לבד. שיהיה לי זמן לכתוב, לשיר,
זמן לעצמי, זמן אך ורק לי. זמן שבו אוכל לבכות, מבלי לחשוש
שיכנסו לחדר, מבלי לחשוש שישמעו את קול יסוריי.
לבכות, בקולי קולות פשוט לשפוך את הדמעות לתת להן לזלוג עם
הזרם, עם קול המוזיקה העצובה אשר תתנגן לה ברקע, שתתן לי
להרגיש שיש מי שמזדהה איתי, שאני לא היחידה שמרגישה כל כך לבד
כל כך עצובה.
אך בכל זאת רוצה מישהו שיקשיב לי מישהו שאוכל לבכות בחיקו
מישהו שאוכל לספר לו מה הגורם למועקתי או מה הגורמים, מישהו
שיתן לי חיבוק, שינגב לי את הדמעות ויגרום לי להרגיש שאני לא
לבד, שיש עדיין מישהוא שאני יכולה לספר לו, לשתף אותו. והוא לא
ישפוט אותי, הוא יבין אותי, ישמש לי כאוזן קשבת וימליץ לי מה
לעשות, ינחם אותי וייתן לי את האישור להפסיק להתייסר, לתת לכאב
להישפך החוצה דרך דמעותיי.
אך את המישהו הזה אני לא מוצאת, אז אני משתפת את הנייר הלבן,
הריק והקר כל כך, אשר לא יכול לתת לי עצות, לא יכול לחבק אותי,
לנגב לי את הדמעות, לא יכול לנחם אותי, לומר לי להפסיק לכאוב,
לא יכול להפיג את בדידותי.
אך הוא בהחלט יכול להקשיב לי בלי לשפוט אותי, בלי לבוא אלי
בטענות... |