אפשר לראות אותן מתאספות בכל בוקר יום ראשון בשער יפו, עם
התיקים הגדולים שלהן על הגב, המדים החדשים, הכומתות הלא
משופצרות, התמימות האזרחית בעיניים ושום מושג בענייני התמצאות
בבסיס החדש והענק הזה. הבנות החדשות שהגיעו לבה"ד 11, חלקן
רוצות להיות קצינות, חלקן מאבחנות מחקר, מש"קיות ת"ש, וחלקן לא
יודעות עדיין מה הן רוצות או מה רוצים מהן.
אפשר לראות אותנו מתאספים סביבן בכל בוקר יום ראשון בשער יפו,
עם הזימה בעיניים, מציעים להן עזרה עם התיק, מקום באוטובוס,
שיחה קולחת או מסטיק. אנחנו משרתים בצריפין כבר יותר מדי זמן,
חולקים עם כל מי שרק מעוניין להקשיב את הפילוסופיה שלנו בנוגע
לבסיס או לצבא בכלל, "זה ידוע שגיוס לוחמות קיים רק בשביל
האפליה המתקנת", "תאמין לי, אני שם זין על כולם בצבא, המג"ד
שלי אפילו מצדיע לי כבר", "אני לא מבין למה ג'ובניקים צריכים
גם לשרת שלוש שנים", "אני לא פקידה", השיחות שלעולם לא יפסקו,
הנושאים שתמיד יהיו שם, החארטות שתמיד יעופו מהחלון של
האוטובוס.
אפשר לראות אותם מתאספים בכל בוקר יום ראשון ליד הש.ג,
מתווכחים על כך שלא נותנים להם להיכנס, "אתם לא רוצים לתת לי
להיכנס אל תתנו, אני לא ביקשתי לעשות מילואים", יש להם שיער
ארוך, אשה וילדים, מדי ב', עם דרגות, בלי דרגות, זה לא משנה,
המבט הממורמר תמיד בעיניים. המילואימניקים, יש להם חיים אחרים
כבר, עבודה, גינה,דשא וחצץ.יום בהיר אחד הם מקבלים צו בדואר עם
שובר מיוחד לדיכאון זמני.
זה קורה כל יום, כמו לולאת זמן, הולך לישון, מתעורר, עולה על
האוטובוס,נרדם בכסא ומתעורר,כל פעם במקום אחר, "חייל תתעורר -
תחנה אחרונה", אני יורד ומגלה שאני ברמלה, מצפה רמון, תחנה
מרכזית ת"א, צומת אזור. לפני הצבא זה לא היה קורה, לא יכולתי
להירדם בנסיעות, לא משנה מה אורך הנסיעה, גם אם זו טיסה, לא
נרדם. פעם אחת כשנרדמתי בדרך לצבא, התעוררתי פתאום וגיליתי
שהפעם התעוררתי במיטה שלי, התארגנתי ונסעתי, כשהתעוררתי שוב
הייתי במיטה, התארגנתי בשלישית ונסעתי, הפעם התעוררתי בסיירים,
אני בדרך-כלל מתעורר שם, האוטובוס עדיין בנסיעה ולוקח לי כמה
שניות להבין אם הייתי צריך לרדת כבר או שעוד לא. הגענו
לתחנה,ירדתי, הפעם הזאת היתה שונה, צומת אזור היתה ריקה
ממכוניות, ריקה מאנשים וריקה מכל בעל חיים אחר, שקט ורוח היה
כל מה שהרגשתי, רוח שקטה. התיישבתי בתחנה וחיכיתי. חשבתי שאני
מחכה לאוטובוס, אבל הוא לא הגיע, שמעתי צלצולים של פעמון רוח
מאחורי התחנה, הלכתי בעקבות הצלילים, על החולות עמד אדם זקן
מעשן מקטרת ביד אחת וביד השניה מחזיק פעמון רוח. "מי אתה?"
שאלתי, הוא לא ענה, "איפה כולם?", הוא המשיך לשתוק, הושיט את
היד עם הפעמון כלפיי כאילו הוא רוצה שאני אקח אותו. לקחתי את
הפעמון והתחלתי ללכת חזרה לתחנה, התיישבתי בתחנה, על הכביש
שיחקה ילדה קטנה בחבל, שרה שיר, לא בעברית, לי זה נשמע כמו
אמהרית אבל היא נראתה יותר כמו רוסיה, ניגשתי אליה ונתתי לה את
הפעמון, היא לקחה אותו,החזיקה לי את היד ועצמה לי את העיניים,
צלילי הפעמון הלכו והתחזקו עד שהפכו לצופרים של מכוניות,פתחתי
את העיניים ומצאתי את עצמי עומד עם חבל באמצע הכביש הסואן
בצומת אזור.
אי אפשר לראות אותם מתאספים בכל בוקר יום ראשון בשום מקום, אבל
הם שם. מישהו באוטובוס בדרך לצריפין אמר לי שהוא שמע שהם
יוצאים מהחלומות שלנו כשאנחנו בנסיעה ולוקחים לפעמים מישהו אחד
לעולם שלהם, כדי שיהיה מי שיעיד על כך שהם קיימים. לא סיפרתי
לו על מה שקרה לי, שמרתי את זה עד שהגעתי לחר"פ בשער ירושלים,
נכנסתי למשרד של הקב"ן והסברתי לו עליהם, סיפרתי לו על הפעמון,
על האדם הזקן ועל החבל, "יש לך מזל שלא נדרסת", הוא ציחקק,
"הנה, זה הטופס, תחזיר אותו ליחידה שלך ומשם אתה יכול ללכת
הביתה".
מזל שלא סיפרתי לו ששער יפו זה שער בין מימדים.