היום. הוא היום של שאירת חיי. לא עוד
סבל, יסורים, פליטות פה מטומטמות
כאילו אין אתמול וגם עתיד
ואני תקועה ביניהם.
ואומרת לעצמי "את כלכך מטומטמת"
רוצה לשכב. ולנוח. ולתת לתולעי הריקבון לחורר חורים בגופי.עד
שלא יהיה כל זכר.
אני אותה כלכך אוהבת והיא אותי כלכך שונאת. ובצדק. גם אני
שונאת את עצמי
עד שבא לי לבכות.
אני מצטערת. שהייתי כלכך טיפשה. לחשוב. שאוכל אי פעם ליצור קשר
איתך. לא אינטימי כמובן. קשר. שנוכל לדבר. את יודעת, לתקשר. כי
את האדם הכי חשוב לי בעולם. לנצח.
חבל.