כל הערב רקדנו צמוד מדי, מתחבאים מאחורי אווירת ה"הכל מותר"
ספוגת האלכהל שיש בחתונות.
חזי נוגע קלות בחזהו ועם שינויי הכיוון, שנעשו תכופים יותר
ויותר, גם בזרועו ובכתפו.
החברה שלו שתתה לימונדה לא טבעית והחליפה מקומות ישיבה ובני
שיח בתדירות גבוהה, כיאה למי שמנסה להשתלב בחברה חדשה, סגורה.
יוחאי ניגש אליו ושאל אותו בחביבות של אח "נדלקת על אישתי
הא?"
והוא בקסמו הרב משיב "הדשא של השכן תמיד יותר ירוק ורענן"
ובמילה האחרונה מפנה ראשו אלי ונותן לי נשיקה על המצח. יוחאי
צוחק והולך לדבר עם החתן או הכלה, או עם שניהם.

אנחנו יוצאים החוצה לפרדס, אוגוסט חם. מעמידים פנים של שיכורים
יותר משאנחנו באמת. הולכים יד ביד סחרחרים. ידו ברישול גולשת
בשוגג ממותני אל ישבני וחוזרת חזרה. צוחקים ושרים וצוחקים
חזרה, נשכבים על שיח באמתלה של נפילה, וצוחקים.

הוא אמר לי שהוא יודע שאני לא מרוצה. אמר לי שהוא קרא את
הכתובת שעל הקיר, שאני לא מרוצה.... ולזה אני לא מוכנה, אני
אומרת לו שהוא לא קרא את הכתובת הנכונה, הכתובת שעל השלט.
"איזה שלט?" הוא שואל בפליאה.
"נא לא לדרוך על הדשא" אני משיבה, מכפתרת חזרה את החולצה, קמה,
מיישרת את החצאית והולכת חזרה.

על גג דירתי שבקרוב תהיה הקודמת, עם האישה שלימים תהיה חברתי
לשעבר, מביט בחתולים שפעם היו לנו, כשעוד הינו ביחד, מכרסמים
בשקיקה שברי עצמות של דגים שמתישהו יהפכו להיות נפט.
רואה את מה שיישתמר בזיכרון כיפו שלפני הפריצה הגדולה, איפה
שיספרו שפעם היה שם שוק עתיקות וגרוטאות ייחודי. חתול הנפט בא
ונישכב לצידי, אינו יכול עוד לחכות לרגע בו נתאחד וניהיה לכתם
נפט אחד, חומר שחור צמיגי ודביק שלימים לא יבינו מדוע פרצו
בגינו מילחמות ומדוע קראו לו זהב.
כתם הנפט מלקק את טלפיו, אני מלטף את הפעם האחרונה שהיתה לי
חיית מחמד. ברדיו מתנגן שיר ישן לעתיד לבוא, בתנור מתבשל נתח
של בקרוב מאוד צואה. עולה לי בראש מחשבה ישנה, מהפכנית, שלא
איחרה ולא הקדימה את זמנה, עלי, על איך היינו, איך כתבתי את
השורות האילו בצוהרי יום אוגוסט חם, איך המילים שהיו השטויות
שכתבתי מזמן. על גג דירתי שבקרוב תיהיה לשעבר, ובמירפסת דירתי
החדשה שבה גרתי אז, לפני המלחמה. ובמורד הרחוב שפעם יקרא על
שמי. מתי אגיע אל ביתי.

רוח קרירה של שלהיי הקיץ. בזריזות טפסתי על השער הנעול של פינת
החי וניגשתי הישר אל הפוני, מפנה מבטי רק לצפע המנומנם.
היא שכבה על ידו, ישנה, ידה על צווארו והוא עיניו פקוחות,
ובעיניו כבר המוות משתקף. חפיסת הקלפים פזורה על הקש. מעניין
אם היא קראה בהם לו או לעצמה את מותו אשר לי הוא ברור כיום,
בלי קלפים, ברור כמו סוס ששוכב והולך למות. רק יש לו זמן.
מבעד לכותונת הדקה אני מבחין בחזה המלא של ישועתה החברתית.
מגיל מסוים, בחורות עם חזה מלא, תמוהות ככל שיהיו, מקבלות יחס
מיוחד, מתחשב, גם אם הן ישנות עם סוס בפינת החי ולראיה אני כאן
באישון לילה, מוותר על עתיד לא רע בחברת מתנדבת אנגליה חמוצה
עם חזה קטן שאליה אני עדיין יכול עוד לחזור עתה אולם עוד כחמש
דקות נוספות זה כבר יהיה מאוחר מידי. אמרתי לה שתוך חצי שעה
אני בא אבל היא לא תמתין יותר משעה ומישהו כבר יטרח לספר לה
שיש לי כבר מישהי והיא תרים גבה כשתישמע במי מדובר, ברעיה,
למרות שהיא מעולם לא ראתה אותה.
אני מעביר יד בשערה והיא פותחת את עייניה ללא כל שמץ של בהלה.
אני כמעט משתולל מקינאה.
אני שולח יד אל בין רגליה. היא רק מסיתה אותה ומצביעה על הסוס.
"שימות כבר" אני חושב, שימות עכשיו.

עוד באותו הערב חיפשתי את הארנק, פנקס ההמחאות, ותעודת הזהות.
אולם מפאת החשיכה, והחברים המחכים בחדר המדרגות, נפטרתי
מהחיפוש למרות שעדיין הדאגה פן אבדו הפריטים, ולא ההשפלה
והכעס, הם שעמדו לנגד עיניי.
מבט מהיר אל הפסנתר, החדר שנפרשו בו כבר כלי המיטה, ערמת
הספרים והעיתונים על הרצפה.
כשחזרתי בלילה חיפשתי שוב. שוב חשכה. החשד כבר מוחשי יותר אולם
גם הדאגה. בבוקר כבר חיפשתי כאחד שרוצה להחביא, היכן... עדיין
מפקפק בזיכרוני, אולי השארתי אותם היכן שהוא? אולם צרוף חסרונם
של הארנק עם הפנקס והתעודה עורר חשד גדול של מעשה במזיד. ועם
זאת הזזתי את הפסנתר הכבד ובדקתי מאחוריו. אבק ועט מחשידה.
לייתר ביטחון הפלתי במזיד את העט שלה (השאלה היכן העט טרם
נשאלה).

תוך שאני מקווה שהיא לא זרקה אותם החוצה או השאירה אותם על
הגג, אני מביט דרך החלונות לרחוב, מחפש במחסן שעל הגג, בגג
עצמו. מחפש בחדר הארונות, במגירות, חושב על איך אומר לה
"מעניין איך הגיע הארנק שלי לבין הגופיות שלך..." זה כבר לא
בשוגג כמו בפעם הקודמת שסידרנו את הסלון ואחרי חצי יום מצאתי
את התעודה והפנקס במגירה במטבח. אולי גם אז זה לא היה בשוגג...
לייתר ביטחון אני בודק שם שוב תוך שאני נזכר בסיפורה המתוודה
של ידידתי, שהחביאה במזיד את מפתחות מכוניתו של בעלה והיתממה.
"את בקשת שאלך ועכשיו את מעכבת אותי". אני יושב בכורסא, מעשן.
קם לבדוק עוד מקום אחד בפעם המי יודע כמה ומתיישב חזרה. בוחן
את החדר כאילו מבקש לקלוט תנועה חשודה של הארנק. או התעודה.
החתול מתקרב, מתפנק, אני מלטף, משחק אתו והיא נכנסת. אני אומר
לה "עדיין לא מצאתי את הארנק, פנקס ההמחאות ותעודת הזהות שלי.
את מוכנה לומר לי איפה שמת אותם?"
"אתה צריך כסף לקפה?" היא שואלת ואני עונה בציניות ארסית שאיני
רוצה להרגיש חייב. היא פולטת מילות זלזול, נכנסת לחדר הארונות
וחוזרת עם הארנק, פנקס ההמחאות ותעודת הזהות.
ואני, לפני שאני כובש את עצמי בשתיקה נעלבת של אכזבה עוד פולט
"איפה זה היה?" אומנם לא בפליאה, יותר בתוכחה... מתעשת ולא
מחכה לתשובה. לוקח את הארנק, פנקס ההמחאות ותעודת הזהות,
ויוצא.

"לאן עכשיו?" שאלתי.
"לשום מקום" אמרו לי.
"מה זאת אומרת לשום מקום?" לא וויתרתי.
"לשום מקום" המשיכו "הגעת".
"כבר"?! שאלתי בתדהמה "כבר הגעתי. אני שם. רק לפני רגע עוד
כוניתי הבן המורד, המחפש, הסורר. מהפכן בלתי נלאה, הולך עם
הראש בקיר, עקרונותיו נר לרגליו... והנה אני פה?"
"באמת כל הכבוד" אמרו מתוך שהרגישו חייבים, ואחד מהם, נמוך,
מלא, בחליפה זולה ומזיע צעד צעד אחד קדימה ואמר "תודה" תוך
שהוא מקנח את זיעתו בממחטה חומה משובצת.
"אתם בטוחים." עשיתי עוד מאמץ מרדני אחרון. הנמוך, עדיין בצעד
קדימה, הנהן לחיוב וחברו, גבוהה ורזה עם מכשיר שמיעה, הביט
בקוצר רוח בשעונו. הנמוך אמר "עבר זמנך, אתה יכול לנוח. עוד
חמישים ושבע שנה נחזור".
"היו לי תכנונים..." אמרתי.
"אנחנו יודעים" אמר הרזה בעצבנות. "אנחנו יודעים" המשיך הנמוך,
עתה קינח את משקפיו בממחטתו המיוזעת "אולם כל זה מיותר לגמרי.
אתה לא הראשון שאמרנו לו אתה יודע... אפילו לקפקא".
"לקפקא?" השתוממתי.
"כן" המשיך הנמוך "אולם אתה הלו יודע את כל זה..."
"איך אחיה" אמרתי "בשביל מה אקום בבוקר, אתקלח, אוכל, אכבוש,
אכבש. אפתה, אתפתה, אקיז אקיא, אתפלש בעפר, אכאב, אכאיב..."
הרזה איבד את סבלנותו, לחש משהו על אוזנו של הנמוך בליווי
תנועות ידים תוך שהוא מצביע שוב ושוב על שעונו ועלי לסירוגין.
הנמוך הרגיע אותו ואמר "עכשיו עלינו ללכת" והם הסתובבו לכיוון
הדלת.
"חכו!" קראתי אחריהם "מה עלי לעשות?"
הנמוך, שכבר היה בחציו מחוץ לדלת, עצר לרגע , ומבלי להסתובב
אמר "פשוט תפסיק לכתוב".