גם כשהחיילים עם הרובים הגיעו לביתה, היא לא בכתה... היא פשוט
סגרה את הדלת ונכנסה מתחת למיטה.
והיא לא בכתה...
אפילו כשהיא שמעה את הקולות הצועקים... אפילו שהיא שמעה את
קולות שבירת החפצים... אפילו כשהיא שמעה את בכי אמא, וגם לא
ביריות, בצרחות ובדממה...
היא לא בכתה.
חשבה לעצמה, "אמא תהייה גאה בי שאני לא בוכה", ואפילו חשבה
לצאת החוצה בריצה ולספר לה את זה כשהקולות שככו...
אז היא רצה החוצה והבהילה את אחד החיילים, ונפלט לו כדור.
אבל גם אז, כאשר היא מוטלת על הריצפה, מתבוססת בדמה, היא לא
בכתה, אפילו לא לרגע... היא רק חשבה על שתי גופות הוריה ששכבו
לידה ולא ידעה מה לומר...
ואז היא מתה...
והחיילים יצאו מהבית ואמרו לעצמם באנגלית: "טוב פה לא מצאנו
נשק, בואו נמשיך הלאה!" ועברו לבית הבא...