קוראים לה סנדי. גם כן שם. היא חושבת שתצליח להיכנס לנעליים
שלי, אם תבוא לכאן ותעכס לה בגי'נס צמוד וחולצת בטן. ראיתי איך
ההורמונים מציפים את כל זקני המשרד, מסובבים אחריה ראשים. זה
מה שאני שווה, זה מה שהחברים שלי מוכנים לשלם תמורת עבודתי
המיומנת - תחת חצוף וזוג רגליים חטובות. אני יודע שבמקומם
הייתי עושה אותו הדבר. והכלבה עם הריסים חושבת שתוך כמה שעות
אצליח להעביר לברונטית החיננית, העונה לשם סנדי, את "עיקרי
הדברים". אני מתעב את המנהלים האלו שנותנים הנחיות תיאורטיות,
שברור שמעולם לא עמדו במבחן המציאות. (הנה סלוגן תזכורת לחלק
מהסיבות שאני עוזב כאן.) אני משתדל לדחוס כמה שיותר מילים
בדקה, מאזנים-סטטיסטיקות-מנהלים-חברות-תשורות-תשואות-ספירות
מלאי. זה לא אני - זה הילד הרע שבי, זה שהכרתי וזה שלא. סדיזם
ענוג מתנקז החוצה. סנדי מותשת, אני רואה לה בעיניים. אני מרגיש
את שרירי הרגליים שלה נמתחים בתוך נעלי העקב שלה, טיפשה. מי בא
לחפיפה עם מגדלי אייפל עשויים לכה שחורה?

כבר כמה חודשים אני מקטר: על הצוות, על תנאי השכר, על האוירה
הלחוצה במחלקה, על שעות עבודה מטורפות סביב השעון, על מגורים
בדייהטסו שרייד שנת 89 שתיבת הילוכיה חורקת כמוני, על ארוחות
קפואות למחצה, מכונת כביסה מקרטעת ודירה מרופטת בדרום תל אביב.
אני מחליט לעזוב. ערכתי פעמים רבות את הדיון בעד ונגד בנבכי
תאים אפורים, אבל הפעם זה אחרת. הגיעו מים עד נפש, מיץ פטל עד
רפש, שניצל תירס בחדר האוכל עד בחילה. אני עוזב. אמצא לי מקום
עבודה מכובד שמעריך עובדים מנוסים כמוני, אקנה איזו דירה יפה
ומכונית. רק אצא מכאן, יהיה לי זמן ללכת למכון כושר לעבוד קצת
על מסת השרירים הקיימת אי שם, תחת מפלי השומן. גם אצליח עם
בחורות, העולם יחייך אלי.

אני מודיע חגיגית למנהלת שלי שזהו זה. אני מוכן לתת לה ארבעים
וחמישה ימי חסד. "אני בחור אחראי מאוד," אני אומר לה," חשוב לי
לעשות חפיפה עם המחליף או המחליפה שלי". המנהלת אומרת שהיא לא
תנסה לשכנע אותי להישאר, זו לא המדיניות שלה, היא לא רוצה
שיעבדו כאן בלי רצון. אני מסכים איתה, ובכל זאת, משהו בתוכי
נצבט כשהיא מביטה בי בשוויון נפש, בפנים נוקשות. אני מחכה
לשמוע איזו מילת צער קטנטנה, משהו שיבטא את ההערכה שלה כלפי
מסירות ארוכת שנים. כלום. צנון. זה לא שיש רשימת ממתינים
שמתדפקים על דלת המשרד. בתנאים שהיא מציעה לא יימצאו לה הרבה
פרייארים כמוני. הריסים הארוכים שלה (רימל, אם אני לא טועה
בזיהוי פריט החובה במלתחת האיפור הנשית) מעפעפים קלות. אני
מכיר את העיפעוף הזה, היא מנסה לשחק אותה בשליטה, לשדר
אסרטיביות ונחישות, כאילו כלום לא יוציא אותה משלוותה. כלום,
ובטח לא אני עם הקרחת והכרס. "פולניה," אני מסנן מאחורי שפם
בלתי נראה בדרך החוצה מהמשרד.

הברונטית שואלת על המשכורת. אחח, אני חוכך ידיים דמיוניות
ומנצל את הזדמנות הבלתי מתוכננת לתאר בפרוטרוט את השכר הזעום
על מרכיביו. אני מאמץ חזק את שרירי הלסת שמאיימים לחשוף את
שמחתי לאיד, מדמיין את שקשוק הכוסות היום בפאב של בארי. איך
סידרתי את הכלבות אני אגחך מתוך שכרות קלה, ואנחית את הכוס
בחבטה על השולחן. סנדי פוערת זוג עיני איילה גדולות, מנסה
להסתיר את ההפתעה. כן, אמרו לה שהיקף המשרה קטן. כן, אמרו לה
שאין תוספות, רק שכר בסיס. כן, היא מוכנה לזה. היא רואה בעבודה
כאן שכר לימוד לחיים, היא מוכנה לשלם את המחיר. חוץ מזה, הבעל
שלה עובד במשרד עורכי הדין של אבא שלו.

חשבתי שאחרי שאוריד את האבן הזו מהלב, אוכל לנסוק מעלה, להרים
את הראש, לשחרר את הכתפיים העייפות, אולי גם ללכת לאיזה מסאז
או שיאצו טוב. חשבתי. אני עדיין לא מצליח להבין איך הכל השתבש,
איך נעשיתי רגשן, איך כל יום שמקרב אותי אל קו הסיום מעורר בי
דכדוך מתון עד גבה גלים. שמונה שנים. שמונה שנים אני עובד כאן.
את הדרך למשרד הזה אני יכול לעשות מתוך שינה. אני מכיר כל
פינה, כל חור בקיר, יודע בדיוק כמה בעיטות צריך לתת למזגן כדי
שיתחיל לנהום, איפה להיזהר לא למעוד כי הרצפה והשטיח ברוגז.
החמצן שלי מתמזג עם כולם, אני חלק בלתי נפרד מהמשרד הזה. פתאום
כל הדברים שבלעתי בשתיקה מתמזערים. אפילו עם זיווה, מנהלת
המוצר-
המכשפה, למדתי להסתדר. למדתי להשתיק אותה אחרי שני משפטים, אני
יכול ממש לטפוח לעצמי על השכם, הישג נכבד לכל הדיעות. ומנהל
המחלקה, שלא העזתי לומר לו שלום בטרם ביררתי אצל המזכירה את
מפלס העצבנות היומי, אני והוא יושבים היום סביב אותו השולחן.

אני מרחרח אצל המזכירה אם מצאו לי מחליף. מזל שכמו כל מזכירה
אופיינית, היא משתפת פעולה בכל מה שקשור לרכילויות (מי אמר
שמזכירות לא צריכות כישרון?). בסתר הלב יש איזו משאלה שלא. רק
שתגיד מילה, הכלבה בעלת הריסים המעפעפים, ואקפל את הזנב,
ואחזור. מכון הכושר יחכה לפנסיה, את השרייד האנורקטית  אני
דווקא אוהב, ומי שתתאהב בי תסתכל לתוכי, לא על החיצוניות. פוי.
אני נוזף בעצמי. חדל אישים שכמותך, מקבל החלטות ומתחרט. פחדן,
נהיית לי פתאום. חושש משינויים, אה? פראייר, מהביטוח הלאומי
אתה יכול להוציא יותר. אדיוט, תסתכל על עצמך, הכל אתה מוכן
לעשות תמורת מילה טובה, תמורת ליטוף האגו הרפה שלך.

מאוחר מדי. מחר או בשבוע הבא או בעוד חודש סנדי תשב בכיסא שלי.
לאט לאט היא תיצור לה שקערוריות חדשות בריפוד השחור, תשעין את
המרפקים על השולחן הפינתי. השולחן שלי. הכיסא שלי. שלי. שלי.
שלי. העבודה היא חיינו - איבדתי אותם. איבדתי את מעט היציבות
שהיתה לי בחיים, אני אנסה להסביר לבארי מתוך ערפול חושים.
שקשוק הכוסות יתנפץ לי במוח, צלילות הויסקי תוחלף באפרוריות
בירה זולה. בארי יגרור אותי החוצה מהשירותים. הבגדים שלי יהיו
חמוצים , הנשמה דואבת. הוא יצניח אותי על הכורסא בסלון, יכסה
אותי בשמיכה ויאמר שבבוקר הכל ייראה אחרת. אני ער, אני אומר
לו, אבקש שיישב איתי עוד קצת. "אתה מבין," אני אמשיך להסביר,
"היא תנשום נשימות רכות ונשיות אל תוך הפומית, היא תבחר לה
שומר מסך עם תמונה שלה ושל הבעל-עובד-אצל-אבאל'ה-שלו, תחטט
בניירות שלי, תסדר אותם יפה במגירות, תכניס לזיכרון הטלפון
מספרים אחרים. מי שייכנס למשרד הזה לא יזכור שלא מזמן עבד כאן
אחד, בחור טוב ממש. מיייי? הרמן...? הרמן-הרמן-הרמן... אה, כן,
אתה מתכוון להוא עם הכרס והקרחת? השולחן הפינתי עם הבלגן? מה,
עזב? חבל, דווקא היה בחור נחמד. ככה באלגנטיות נשית היא תמחוק
כל זכר לקיומי, אתה קולט? ולעזאזל, אין לי על מי לכעוס".