החבר לוורנטי פוולוביץ' ברייה היה מודאג. מאד מודאג. הוא לגם
באיטיות מכוס התה שלו. מן החלון הרחב נשקפו אליו חומות הקרמלין
ומעליהן, שמי מוסקבה האפורים. בעיני רוחו הוא דימה לראות את
אשר מעבר לחומות: רחובות ישרים, דוממים ואפורים, ארובות ענק
אשר התנשאו מעל למפעלי הפלדה, עשנן השחור מיתמר אל על, מכרות
של פחם וברזל אשר ירדו אל בטן האדמה, אלפי קילומטרים של מסילות
ברזל החוצים את הערבה, רבבות זוגות מגפיים, צועדים על פני השלג
בקצב אחיד. אין ספק, הייתה זו האימפריה האדירה ביותר אשר
התקיימה מאז ומעולם. וכל זה, חשב לעצמו ברייה, הוא מפעלו של
אדם אחד. פרי חזונו של השליט העליון על כל, של האיש הגאוני
והנורא, הלא הוא שמש העמים, החבר המזכיר הכללי.
אולם כעת הייתה הממלכה חולה, וכזה היה גם מצבו של מייסדה. או
שמא הייתה זו מחלתו של המנהיג אשר הקרינה על ארצו ועל בני עמו,
צובעת את ימיהם באפור ונוטלת מהם את התקווה. לפנים, חשב החבר
ברייה, היה המצב שונה. או אז, עת נבנתה האימפריה, פיעמה תקווה
בלבבות ותחושה של הבטחה עמדה באוויר. אמנם כן, מחיר נורא שולם.
מיליונים הושמדו, מיליונים אחרים איבדו את ביתם ואת חירותם.
מעשי זוועה נעשו, חלקם בידי החבר ברייה עצמו. אולם הכל נעשה
בפקודת המנהיג, הכל היה חלק מחזונו הכביר ורב המעוף. אנשי
המפלגה ביצעו את תפקידם בלא שאלות. הם כולם היו אנשים פשוטים,
אנשי מעשה. את הרעיונות, התכניות והמחשבות, השאירו הם לחבר
המזכ"ל. הם בטחו כי יודע הוא את אשר הוא עושה. הם האמינו בלב
שלם כי הוא יוביל אותם אל הניצחון, אל השחר החדש.
אולם דבר מה השתבש. הבוקר סרב לעלות. השחר החדש לא הפציע. תחת
זאת התכסתה הארץ במעטה של אפרוריות, שקעה היא לאיטה בדיכאון
משתק ובייאוש קודר. ואילו הוא, החבר המזכ"ל, מי אשר אמור היה
לחלץ את הממלכה מסבלותיה ולהוביל אותה אל האושר, היה חולה. מזה
ימים רבים שכב הוא במיטתו, מבלי להוציא מילה ובלא להניע איבר.
איש לא ידע את פשר מחלתו. טובי הרופאים, מרוסיה עצמה ומארצות
אחרות, הובאו למיטתו של המנהיג. ברייה המתין כעת לרגע בו
יסיימו את בדיקותיהם. הוא נחשב כמי שנתברך בעצבי ברזל, אולם אף
על פי כן רעדה ידו האוחזת בכוס התה.
"החבר המנהל," "כן איגור?" "הרופאים סיימו את הבדיקות. הם
ממתינים לך בחדר הישיבות." "טוב מאד. אמור להם כי אני כבר
מגיע."

כעשרים איש ישבו סביב השולחן הכבד, המכוסה במפה אדומה. היו הם
טובי הרופאים בעולם, מומחים איש איש בתחומו. מרביתם סובייטים,
מלבד שניים או שלושה בני ארצות אחרות. כולם מסורים בלב ובנפש,
נאמנים למפלגה ולמהפכה. ברייה התייצב בראש השולחן, הסיר את
משקפיו ופתח בדברים.
"חברים רופאים," אמר "אתם כולכם הוזעקתם אל הדגל, נקראתם
לשירות המהפכה. בידכם אולי המפתח להצלתו של חברנו ומנהיגנו
האהוב, החבר המזכ"ל. אולם המשימה אשר בידכם אולי הנה גורלית אף
יותר מכך." כתמיד, עת דיבר לפני קהל, התמלאו עיניו של החבר
ברייה דמעות והוא הניף את זרועותיו, קולו עולה ויורד חליפות.
"חברים!" קרא "המדינה הפרולטרית הנה הדבר הנפלא ביותר אשר יצר
האדם. מאז ומעולם. אי אפשר שלא לאהוב אותה! אי אפשר שלא להעריץ
אותה!" מכל עבר נשמעו מלמולי הסכמה מפוחדים. "אמנם," המשיך
ברייה, דמותו הקטנה מקפצת בהתרגשות "מאז ומעולם היו אנשים
חלשים ומנוונים, טיפוסים אשר טענו כי אין הם מאושרים במדינה
הסובייטית, כי אין הם מבינים אותה וכי אינם חפצים בה.
אינטלקטואלים זעיר-בורגנים עלובים שכמותם! עמדת המפלגה, מאז
ומעולם, הייתה כי אם רק יפקחו את עיניהם ויתבוננו סביב, אם רק
ישתחררו מרעיונותיהם החולניים, אזי יחושו את האושר, המפעפע בכל
פינה ברחבי המולדת הסובייטית. אולם," המשיך הוא בקול נמוך יותר
"כפי אשר אולי יודעים אתם, הזמנים השתנו. תקופות אפלות באו
עלינו. אף חברי המפלגה הנאמנים ביותר כבר אינם חשים אושר
במדינה, כבר אינם מבינים את המהפכה. חברים!" שאג, קולו עולה
בשתי אוקטבות "אנחנו מסרבים להאמין כי יתכן פגם כלשהו במולדתנו
האהובה, כי יתכן כי דבר מה אינו כשורה באיחוד הסובייטי. אין
זאת כי אם בנו הבעיה. הסתכלותנו המוגבלת היא אשר אינה יכולה
לראות עד כמה נפלאה היא המהפכה. אולם דומה כי בעיה זו הנה
כללית. מקיפה היא את כל חלקי עמנו. רבים, ואנכי בתוכם, חושבים
כי הדבר קשור במחלתו המסתורית של החבר המזכ"ל. אם רק נצליח
לדובב אותו, אם רק נשמע שוב את קולו, אזי ייעלם הייאוש מלבנו.
אזי נדע את דרכנו והתקווה תשוב אל הארץ. על כן חברים, לא רק את
גורל החבר המזכ"ל צריכים אתם להציל. את גורלה של המדינה, את
גורל המהפכה הפרולטרית כולה, את גורל האנושות! לכן, מבקש אני
מכם. עשו ככל יכולתכם. מצאו את הבעיה, בכל מחיר. חשפו את האמת,
קשה וכואבת ככל שתהיה. אכן," אמר הוא למראה מבטיהם המהוססים של
הנוכחים "אודה ולא אבוש. רוצה הייתי להבטיח לכם חסינות, אך אין
הדבר בידי. אין בכוחי להבטיח לכם כי לא יבולע לכם. אך אף על פי
כן!" הוא קפץ במקומו בהתרגשות "דווקא מפני כך עליכם להיות
גלויי לב. דווקא ברגעים כאלו נבחנת מסירותכם האמיתית למפלגה.
אם תשתקו, אם תשמרו לעצמכם את אבחנתכם, אולי תצילו את עורכם.
אך אם תדברו, הו אם תדברו, אולי תזכו להציל את המולדת! לכן
מבקש אני מכם, אמרו את דברכם. אל תחוסו על איש. החבר הפרופסור
שסטוביץ', התחל בבקשה."
ברייה התיישב במקומו, מצחו נוטף זיעה ופניו סמוקות מהתרגשות.
ראשון הדוברים, גבר גבה קומה וכסוף שיער, נעמד על רגליו ופתח
בדברים. "החבר ברייה, החברים הרופאים! רבות חככתי בדעתי, רבות
חקרתי והתייעצתי באשר למצבו של החבר המזכ"ל, באשר לקשר אשר
בינו לבין מצבו הקודר של עמנו. אכן, רבות חקרתי ומסקנתי היא
אחת: החבר המזכ"ל איננו חולה. החבר המזכ"ל איננו יכול להיות
חולה." כל הנוכחים הפנו אליו פנים תמהות. "חברים," המשיך "לא
החבר המזכ"ל הנו החולה, המפלגה היא החולה! אנשי מנגנון המפלגה,
בחרדתם למעמדם ולמשרותיהם, השתלטו על החבר המזכ"ל. מנעו הם מן
העם לשמוע את קול מנהיגו האהוב. לכן שקע העם בדיכאון. לכן איבד
הוא את שמחת החיים." פניו של ברייה לבשו ארשת השתוממות. "אבל
החבר הפרופסור, אנו כולנו חברי המפלגה. מדוע שנעשה דבר כזה?"
"אכן," השיב הפרופסור בשמץ של היסוס "קשה לי להבין זאת. אולי
עשינו זאת מבלי לשים לב. אולי גם עלינו השתלטו רעיונות
בורגניים ואימפריאליסטיים. אולם כך או כך, אין ספק. עלינו
לשחרר את החבר המזכ"ל מלפיתתם של אנשי המנגנון. עלינו לסלק
אותם- אותנו- מעמדות הכוח. אולי הקורבן אשר דורשת מאתנו המפלגה
הוא גדול מאשר חשבנו בתחילה. אבל רק כך יישמע שוב קולו של החבר
המזכ"ל. רק כך תינצל המהפכה." ברייה עדיין לא נראה משוכנע.
"אבל חבר פרופסור, כולנו ביקרנו בחדרו של החבר המזכ"ל. הוא לא
דיבר עם איש." "להערכתי," אמר הפרופסור בזהירות "החבר המזכ"ל
מעולם לא פסק מלדבר. לא במילים כמובן. רק ילד יצפה לשמוע את
קולו של המנהיג, דובר אליו כאיש מן הרחוב. החבר המזכ"ל מדבר
אלינו בגלי הים המתנפצים ובשקיעת השמש. קולו נשמע ברעש המכונות
בבתי החרושת ובקול הלמות המגפיים. רק אנשי המנגנון המושחתים,
הם אלו המסלפים את דבריו. הם המפריעים לנו להאזין לקולו. אם רק
נסלק אותם מתפקידם, אזי שוב יחזור האושר לשכון בארצנו. שוב ידע
העם חופש ותקווה בצלו של החבר המזכ"ל ושוב יצאו הפועלים
לעבודתם בשירה ובמחולות, בדיוק כפי שהיה בימי שלטונו של
מנהיגנו." "אהמ, כן, מעניין מאד. בהחלט מעניין. עלי לחשוב על
הדברים. וכעת נעבור אל הדובר הבא. ד"ר גרניצין, אנו ממתינים
לשמוע את דעתך."
גרניצין, איש קטן ורציני למראה, ממושקף ומזוקן, קם על רגליו.
"מסכים אני עם עמיתי, החבר שסטוביץ' כי החבר המזכ"ל איננו
חולה. הוא איננו יכול להיות חולה. אם אין הוא מדבר אתנו, אין
זאת כי אם השתתק מרצונו." "מדוע שיעשה דבר כזה?" "גם אני תמהתי
על כך. המסקנה המתבקשת היא כי החבר המזכ"ל חש כי הוא כבר אמר
את דברו. במשך עשרות שנים, באלפי דפים של נאומים, הרצאות,
מאמרים, בפרוטוקולים של ישיבות. את כל זה השאיר לנו החבר
המזכ"ל בכדי שנוכל ללמוד את דעותיו. חברים, אנו מתלוננים על כי
אין אנו שומעים את קולו, האם סיימנו ללמוד את הדברים אשר אמר
לנו בעבר? האם העמקנו די הצורך במשנתו, בנאומיו ובמאמריו? אכן,
זהו גם הפתרון למצוקות העם, לריקנות ולייאוש. האנשים מתלוננים
כי אינם מבינים את המהפכה, האם הם טרחו בכלל לעיין בחומר המונח
בפניהם? אומר לכם בכנות, בכל פעם אני נדהם מחדש למראה הבורות
השוררת בעמנו. בכל פעם אני נדהם למראה בני נוער אשר אינם
מכירים את נאומו של החבר המזכ"ל בוועידת המפלגה ה- 12, או אשר
לא קראו את מסתו המופלאה בדבר ייצור הטרקטורים בחבל קירגיסטן.
אם רק יפקחו האנשים את עיניהם, אם רק יראו את החכמה הנפלאה
הנמצאת בתוך הטקסטים הללו, מבטיח אני לכם כי בעיותיהם יבואו על
קצן." ברייה כחכח בגרונו. "דברים מאלפים החבר גרניצין, בהחלט
דברים מאלפים. וכעת אעביר את זכות הדיבור לאורח שלנו מפאריס,
החבר-הנכבד-עד-מאד הד"ר ז'ורז' לשאם. ד"ר, בבקשה."
הד"ר לשאם, גבה קומה, צנום וקירח, קם על רגליו סקר את הנוכחים
ופתח: "אין ספק. הבעיה היא טקסטואלית." "סליחה?" "בהחלט.
הבעיה- אם להשתמש במונח זה- הנה אובדנם של מבני המשמעות. המעבר
ממבנה שיח אחד למבנה שיח אחר חולל משבר ביחסי המסמן והמסומן."
ברייה פלבל בעיניו. "אבל הוא לא מדבר." מלמל. "מי?" "החבר
המזכ"ל!" "אה, החבר המזכ"ל. כמובן. ובכן, כיאות למהפכנים, מוטל
עלינו לנקוט תיאוריה ביקורתית. תיאוריה אשר יותר משהיא באה
לגלות מבני עומק מדומים בתוך המציאות, תפקידה הוא לחשוף את
שדות הכוח הסמויים אשר בתוך השפה. עלינו לנקוט בתיאוריה כזו,
גם אם בכך אנו משבשים את יחסי הידע-כוח אשר אנו עצמנו הננו חלק
מהם." ברייה מזג לעצמו כוסית וודקה. "ובכן," המשיך לשאם "כפי
שאמרתי, הבעיה היא טקסטואלית. עלינו לעבור משדה שיח אחד, אשר
בו כאמור שורר מבנה הגמוני ומדכא, לשדה שיח אחר, אשר אולי לעת
עתה עדיין אין לנו את הכלים בכדי לדבר עליו." ברייה רוקן את
הכוסית בלגימה. "אז זהו הפתרון?" שאל בפחד "האם זה יגרום לחבר
המזכ"ל לדבר?" "ובכן, הטרמינולוגיה הדיאלקטית של בעיה-פתרון,
איננה מקובלת עלי בהקשר זה. לדעתי זו טרמינולוגיה כוחנית מדי
עבור הנושאים בהם אנו עוסקים. הייתי אומר כי צעד כזה עשוי
ליצור את התנאים המתאימים להתגבשותו של שדה שיח חדש, אשר עשוי
לשמש אותנו טוב יותר. שדה שיח שבו לא תהיה עוד משמעות
לדיאלקטיקה של מדבר-שותק. מבנה שיח שבו שתיקתו כביכול של
המזכ"ל (אשר משמעותה למעשה הוא כמובן אובדן יחסי המסמן-מסומן),
לא תבוא עוד לידי ביטוי באופן כה כוחני." ברייה גמא את כוסית
הוודקה השניה שלו. "אז מה בעצם אתה מציע?" מלמל. "בדיוק כך."
"סליחה?" לשאם התיישב במקומו בחיוך. "אני שמח לראות שהבנת היטב
את מה שאמרתי." "כן, כמובן." מלמל ברייה "אתה יודע, אנחנו
הסובייטים מבינים קצת בדברים האלה." הוא מזג לעצמו כוסית
נוספת. "הבא בתור." גנח.
הדובר הבא היה ד"ר סם פיטרס, רופא אמריקאי צעיר וקומוניסט
נלהב, אשר זה לא מכבר ערק לברית המועצות. הוא פתח את דבריו
בדברי הלל לחברה הסובייטית, לאדם הפרולטרי החדש ולאידיאולוגיה
המרכסיסטית. קיצורו של דבר, אמר, אין הוא מבין על מה המהומה.
לדעתו מצבה של המדינה הסובייטית היה נפלא, הכל היה מרשים מאד-
בייחוד ביחס לעולם הקפיטליסטי המדכא- ודבר לא היה שלא כשורה.
ברייה נשף בבוז. "החבר פיטרס הצעיר," אמר "אנחנו מעריכים מאד
את אמונך ותמיכתך במדינה הסובייטית, אולם עליך לזכור. חדש אתה
כאן. זה מקרוב באת. אינך יודע כיצד היו הדברים שעה שהחבר
המזכ"ל היה אתנו. אינך יכול לדעת את התקווה שהייתה אז, את
האמונה. אינך מבין מה חסר. כעת אולי יש לנו טקסטים יפים, מבנים
חברתיים יציבים, חוקים טובים. אז היו לנו חיים!" עיניו של
ברייה נצצו מאחורי משקפיו חסרי המסגרת "אז הייתה לנו עוצמה,
אמונה. היו דם ואש. היה בשביל מה לחיות ובשביל מה למות.
עכשיו?" ברייה הניע ידו בביטול "זה אולי נחמד מה שיש עכשיו,
אבל זה לא משהו שבשבילו תשלח מיליונים אל מותם."
אחד אחד דברו הנוכחים, כל איש ופתרונו הוא. הפרופסור זבינייב
הודה כי אין הוא ידע מה לעשות באשר לחבר המזכ"ל, אך בכל הנוגע
לעם, הפתרון הנו פשוט: עליהם לשמוח. הדיבורים על הייאוש- הם
היוצרים את הייאוש. מן ההכרח לאלץ את האנשים לשמוח ולעלוץ. יש
לאסור לאלתר את כל המדוכאים. לשאלה האם לדעתו הדבר אכן יגרום
לאנשים לשמוח, השיב הוא בזעף כי אם לא- הרי שהדבר אך באשמתם.
אילו באמת היו רוצים- היו כבר שמחים. הד"ר פטרוביץ' לעומתו,
טען כי הבעיה הנה של תדמית. אם רק יעצבו מחדש את שפמו של החבר
המזכ"ל, מייד יתחדש אמונו של העם במפלגה ושוב יחושו כולם אהבה
כלפי המהפכה והסובייט העליון. פרופסור קרפטוב סבר כי יש לגרום
לחבר המזכ"ל לשבור את שתיקתו, לדבר שוב עם בני עמו. לשיטתו,
הדרך היחידה לכך היא אם כל חברי המפלגה יפילו את תחינתם לפניו,
יבכו ויתחננו למען ישמיע שוב את קולו. "החבר קרפטוב," אמר
ברייה בעייפות "הדבר כבר נעשה. פעמים רבות התחננו בפני החבר
המזכ"ל כי ידבר אלינו, אך בלא כל תוצאות." "ובכן, זו ההוכחה
הבדוקה לכך שלא התחננו מספיק." השיב קרפטוב בנימת ניצחון.
הפרופסור לושינסקי, חרישי ומהורהר כדרכו, הודה בגילוי לב כי
הרפואה הסובייטית עומדת חסרת אונים בפני מחלתו המסתורית של
המנהיג. מן ההכרח, אמר, להעז ולנקוט בדרכי ריפוי שונות. לפנות
אל רופאים אחרים. הוא הציע לנסות את שיטותיהם של המרפאים
העממיים אשר בהרי הקרפטים, אשר נודעו כעושי נפלאות. הוא אף
הציע לנסות שיטות רפואה מוזרות יותר, אשר מקורן במזרח הרחוק,
בסין ובהודו. הד"ר חיזבולטוב הסכים עמו כי יש צורך לנסות שיטות
ריפוי חדשות. אולם בניגוד לעמיתו, סבר הוא כי יש לפנות דווקא
אל המערב. יש להעז לעשות את הנורא מכל. להסתכן ולהזמין מומחים
אמריקאים.

ברייה מחה את הזיעה מעל פניו. כל הנוכחים אמרו כבר את דברם,
מלבד האחרון שבחבורה. "הפרופסור טקוצ'ינסקי," קרא הוא לעבר קצה
השולחן "הנך הרופא הותיק ביותר כאן. מדוע אינך משמיע את קולך?"
הפרופסור, ישיש לבן זקן, קם על רגליו בהיסוס. "החבר ברייה, אני
חושש..." "הבלים, חבר פרופסור. אמור את דעתך. אל תחשוש."
"ובכן," אמר הישיש "לאחר מחשבה מרובה השתכנעתי כי אכן יש קשר
הדוק בין מצבו של החבר המזכ"ל למצבה של החברה הסובייטית כולה.
המשבר בעמנו נובע הוא ישירות ממצב בריאותו של החבר המזכ"ל.
יתירה מזאת, לדעתי לא ניתן להבריא את המדינה הסובייטית מבלי
להבריא את החבר המזכ"ל." סוף סוף דברים של טעם, חשב לעצמו
ברייה. ובקול הוסיף "טוב מאד, חבר פרופסור. אתה הרי איש רפואה,
כיצד לדעתך ניתן להבריא את החבר המזכ"ל?" "ובכן, לאחר בדיקות
מעמיקות, נאלץ אני לומר, כי אין מנוס מן המסקנה כי החבר המזכ"ל
הוא..." "כן?" "מת." "מת?" "מת. כך לפחות נראים הדברים." "חבר
פרופסור," קולו של ברייה התרומם לכדי צווחה "זו שערורייה! איזה
מין דבר זה?" הפרופסור נרתע לאחוריו בפחד "ובכן, אדון חבר,
אמרתי שאני לא בטוח בוודאות..." "לא יעלה על הדעת!" קטע אותו
ברייה "מה אם כך לדעתך ניתן לעשות בנידון?" "אדון חבר," מלמל
הפרופסור בהיסוס "אין לי שמץ של מושג. למען האמת אינני בטוח כי
בכלל ניתן לעשות דבר מה בנידון." "אינני מקבל זאת!" שאג ברייה
"אנחנו לא מקבלים שאין שום פתרון, שאין שום תרופה. חייבת להיות
דרך. חברים, אני דורש תשובה אחרת!"